הזקן והים – על מטאליסט מזדקן VS. עוד ועוד ז'אנרים ברוק הכבד(מלחמה אבודה מראש?)
כשהייתי בן 14 הכל היה ברור לחלוטין. Iron Maiden היו Heavy metal מובהק, Scorpions ו- Kiss היו Hard rock עם גיחות ל- Heavy metal, Metallica ניגנו Thrash metal עם נגיעות Heavy metal ו- Poison היו Glam Metal.
הז'אנרים ברוק הכבד לא היו רבים והיינו אף מסוגלים להבחין ביניהם בעיניים עצומות (לפי מהירות הנגינה, סוג הווקאל של הזמר ומידת הניסור של הגיטרה המלווה או "גיטרת הקצב" כפי שקראנו לה אז). שירים עם גיטרה מנסרת, קצב איטי עד בינוני וקולות שבין אופראיים למאיימים היו Heavy Metal. פזמונים קלילים יותר עם מקצבים שמחים ושירים שדיברו על בירה וחתיכות השתייכו יותר ל-Hard rock הבסיסי או ל- Glam metal, ושירים בקצב מהיר עד רצחני עם זמר ש"צורח" ומלים לא ברורות שלרוב היו על שדים, שטנים ומאבקים חברתיים הכו בנו באוזניים עד זוב דם ב- Thrash metal. היו גם כמובן סוגים אחרים של רוק כבד אבל הם היו שוליים מאד או הזויים ולא רלבנטיים כך שהמסה הקריטית של הרוק כללה את ארבעת המרכיבים המרכזיים הללו.
האמת היא שגם בכל המראה וה"פוזה" של הלהקות, סרטוני הוידאו שלהן ועטיפות אלבומיהן יכולנו להסתייע לעתים קרובות באפיון סוג הרוק שלהן, וזאת אפילו בלי לשמוע צליל אחד מהמוסיקה שלהן. להקות Glam כמו Poison או Cinderella ואפילו במידה רבה Motley crue התאפיינו באיפור נשי כבד, שיער ארוך מנופח באופן מוגזם עד מגוחך (הן גם נקראו בחצי ביקורת Hair bands) ומיני אביזרים נשיים כמו מטפחות ואפילו לעתים מגפי עקב ובלינג בלינג מעודן. עטיפות האלבומים שלהן כללו לרוב תמונה של הלהקה בפוזות מחייכות ומשתטות יחד עם נערות חצי עירומות, וכך גם סרטוני הוידאו של שיריהן נראו כמו מסיבת בריכה בקולג'. להקות Heavy metal כמו Judas Priest, Motorhead ו- Iron Maiden לבשו לרוב בגדי עור, אבזור מלא ברזל וניטים, ועטיפות אלבומיהם כללו לרוב תמונות שלהם בפנים חמורי סבר ואגרופים או שכללו תמונות של אופנועים או שאר אלמנטים גבריים כוחניים. להקות ה-Thrash metal כמו Metallica, Megadeth ו- Overkill לרוב התהדרו בגי'נס קרוע, טישירט חסרת שרוולים שראתה ימים טובים יותר, ושיער ארוך שנראה כאילו לא נחפף וסורק מאז מלחמת וייטנאם. עטיפות האלבומים שלהן לרוב כללו ציורים של מפלצות, שדים, שלדים ושאר אלמנטים מעולם המוות והאימה, וסרטוני הוידאו המוסיקליים שלהן היו לרוב צילומי וידאו וסטילס ערוכים (או שלא) מהופעות חיות שלהן.
כמובן שהדברים לא היו שחור ולבן, והדיכוטומיות לא היו חד-משמעיות תמיד. היו קוים משיקים בין להקות מז'אנרים שונים, ולעתים להקה מסוג אחד של רוק כבד התנהגה לרגע או התאפיינה במוטיב כזה או אחר שהיה מצופה מז'אנר אחר לגמרי (לדוגמא עטיפות האלבומים של Iron Maiden שתמיד כללו ציור של האייקון של הלהקה – מפלצת השלד הבלתי נלאית שזכתה לכינוי "אדי", כפי שמצופה מלהקת Thrash metal ולא מלהקת Heavy metal). לרוב הקווים הדומים היו בין ה-Glam ל-Hard rock ובין ה-Heavy ל-Thrash metal.
עם השנים, ככל שהשיער שלי התקצר (עד כדי היעלמות ממש), הכרס תפחה והמשכנתא יחד אתה, עולם הרוק הכבד התפתח והפך ממוסיקת שוליים של "קומץ נבחרים" (כפי שכבר כתבתי בעבר) למוסיקה מיינסטרימית לחלוטין עם קהל מעריצים ענק בכל העולם, וכמו כל סוגה אמנותית שגדילה ומתפשטת הוא הפך למסחרי הרבה יותר ורווחי הרבה יותר. וככזה היות ולהקות הרוק וזמרי הרוק הפכו ל"כוכבים" ול"סלבס" והרוויחו יותר ויותר כסף, יותר ויותר צעירים שנחשפו למוסיקה הזו וממילא אהבו את מה ששמעו נכנסו לעולם הרוק הכבד באופן פעיל ויצרו אלבומים ולהקות חדשות תוך נסיונות להביא משהו ייחודי משלהם לתוך העולם המוסיקלי שהם אוהבים כל כך.
המצב הזה שהוא נפלא לעולם הרוק הכבד הפך אותי ואת חבריי המטאליסטים בני גילי לקצת פחות רלבנטיים לצערנו – גם אם לא באופן מובהק וחד-משמעי במציאות, הרי לפחות בתפישתנו אנו. מעבר לכך שרוק כבד תמיד היה מוסיקה של צעירים מרדנים מלאי אנרגיות ופחות של מלביני שיער שצריכים להפריד בערב בין האספירין למאלוקס, הרי שלפתע רוקיסטים בגילאי הארבעים פלוס כמוני שהתגאו כל חייהם הצעירים בכך שהם "אינציקלופדיות של רוק כבד" מגלים שהם לא ממש מבדילים לאימתם בין Metalcore ל-Deathcore, ובין Symphonic gothic metal ל- Symphonic black metal, אוי לאוזניים ששומעות ולעיניים שקוראות.
כיום נראה ל"קשיש מטאל" כמוני שבכל יום נולדים לכל הפחות שלושה ז'אנרים חדשים של מטאל רק כדי להכעיס ולתסכל אותי. מה לעזאזל עושה את ההבדל בין Grindcore ל-Core פשוט ול- Hardcore punk או בין Power metal ל- Industrial metal, ואיך בשם לוציפר הזקן מבדילים ביניהם כשפעם ראשונה מאזינים לשיר חדש? עד שלמדתי להבדיל בין Death metal ל-Speed metal (ושלא תעיזו לעשות לי בחינה על זה!) פתאום באו לי Neo classical metal ו- Avant garde metal ואפילו Stoner metal ו- Folk metal. האינטרנט מלא בשרטוטים גנאלוגיים של שושלות סוגי המטאל ו"עצים משפחתיים" של הז'אנרים שארוכים ומסועפים כמו סנה בוער, וכל מה שמטאליסט מזדקן כמוני יכול להרגיש הוא "אמהל'ה אני מו(ת)קף!!!".
אז אני מייד לוקח ואליום ונוגדי צרבת ונרגע. ואחרי שאני נרגע אני מתחיל להבין שזה טבעי ושאין לי מה להלין על עולם המטאל או אפילו (רחמנא לצלן) על עצמי. כשהייתי בן 16 כל עולמי היה הרוק הכבד. חייתי למענו ולא היה לי כל עניין מלבדו (טוב, נו, פרט לבחורות…). האזנתי למוסיקה כל היום, חיפשתי קליפים בערוצים איזוטריים בכבלים הפירטיים, קניתי מגזינים בשפות שלא הבנתי רק בשביל הפוסטרים של הלהקות והכתבות שקיוויתי שאצליח להבין בהן מילה פה ושם (מישהו כאן זוכר את Bravo הגרמני המיתולוגי? לא? הא… ילדים!!!). זו הסיבה שידעתי הכל על כל להקה וכל שיר. כיום כשאני עובד 10 שעות ביום, מטפל במשפחה, קניות, בנק, קופת-חולים, אסיפות הורים, הורה בבית אבות וכד' (בכו עליי ילדיי. בכו) המוסיקה היא אלמנט חשוב בחיי, אבל הרבה פחות מרכזי. יש לי שעה ביום בה אני יכל להאזין למוסיקה, בנסיעות מהבית לעבודה ובחזרה, ובהחלט שאין לי את הזמן לקרוא מגזיני רוק ולבהות שעות מול Headbangers Ball ו-Beavis & Butthead המעודנים.
אז אני בסדר כנראה. ממשיך להנות מהרוק הכבד שתמיד אהבתי. מוצא לי את הזמן והמקום מדי פעם להיות לכמה רגעים גנובים שוב מטאליסט צעיר עם חזה נפוח וזעם בריא על העולם. ממלא את המצברים במה שחדש ובמה שחדיש ואפילו במה שמחודש (ולא עם טוני פיין – ומי שלא מבין שינגב את החלב מהשפתיים). נהנה ללמוד דברים חדשים ולהאזין ללהקות חדשות, יחד עם הנוסטלגיה והתענוג הענק מלחרוש שוב ושוב על האלבומים גיבורי נעוריי.
אז אני לא מתחרה בידע ובאנרגיות של חבריי (או שמא ילדיי ונכדיי?) המטאליסטים הצעירים הנהדרים. הם במקום בו אני הייתי לפני כשלושה עשורים וכיף להם. הם מבינים פי 10 ממני במטאל של היום, הם שרים בקולי קולות ובעל-פה מאות שירים של Core כזה או אחר באמונה שלמה ובמחוייבות טוטאלית. ואני? אני רגוע יותר, עם קצת יותר ניסיון ועם דרך מצויינת לטעמי לשלב בין חיים של ישראלי בשנות הארבעים שלו (העם דורש צדק חברתי) לבין המוסיקה שאני אוהב עד מוות ושנותנת לי עוד טעם לחיים. אני רק מקווה שבבית האבות עוד 30 שנה יהיו לי רמקולים כך שגם הסניליים החרשים האחרים יעשו Headbanging ולא רק בגלל הפרקינסון!