היכול אנוכי לשחק עם שיגעון? – על הקשר בין עולם המטאל ומחלות נפש
אי שם בגיל 13 כשהתחלתי לשמוע מטאליקה, נחשפתי לשיר Welcome home (sanitarium). קסם לי בתור ילד לשמוע על אובדן השפיות והאישפוז במוסד, מזוית של מאושפז, מה שעד אז יכלתי לראות מקסימום בסרטי אימה.14 שנים מאוחר יותר, בשנה ב' בלימודים, בקורס פסיכופתולוגיה, נחשפתי מחדש לכל התחום, שעד אז לא היה ממש חלק בחיי. הידעתם שאחד מכל 100 אנשים הוא סכיזופרן? שנשים נוטות להפרעת אישיות גבולית יותר מגברים? ובכן, המידע החדש גרם לי להסתכל על האנשים מסביבי ולנסות לא מעט לראות אצלם סממנים של מחלות נפש, ועם הזמן נחשפתי ליותר ויותר.
הבהרה: הכותב הוא עובד סוציאלי בתחום בריאות הנפש.
בשיעורי פסיכופתולוגיה התחיל באמת המסע שלי לבריאות הנפש. אחרי שאבחנתי אצל עצמי מה ההפרעה שלי (וכיתה שלמה של 80 איש ניסו לעשות אותו דבר לגבי עצמם…) התחלתי להתעמק. התחלתי להכיר אנשים שפתאום בפה מלא מודים בבעיות נפשיות שיש להן. לאחרונה מכר כלשהו התוודה בפניי שיש לו הפרעת אישיות דו-קוטבית, ואני מכיר אחת שמזמן סיפרה לי שיש לה הפרעת אישיות גבולית. עוד ידידה, שאינה צורכת חומרים ממכרים, סיפרה לאחרונה על הזיות, שצצו במקביל לגירושי הוריה.
ומכאן אחזור למטופל הראשון שלי בתחום בריאות הנפש. קראו לו י'. סכיזופרן שהסכיזופרניה שלו התפרצה בגיל 13. התחיל לשמוע קולות ולדמיין שאנשים אקראיים רוצים לפגוע בו. גם אצלו התפרצו התסמינים האלה במקביל לגירושי הוריו. ואיך זה קשור למטאל? הרי גם הורים לילדים שהם לא מטאליסטים מתגרשים. נכון. זה לאו דווקא קשור. מה שכן קשור הוא שני רבדים: התעסקות טקסטואלית של להקות בבריאות הנפש, ולגיטימציה שהיא נותנת למטאליסטים להכיר במחלותיהם הנפשיות.
ההתעסקות של מטאל בבריאות הנפש
לאדם שאינו בא מקהילת המטאל מאוד פשוט להסתכל על הקהילה כאסופת אנשים בעלי לא מעט בעיות, אנשים אשר צורכים סמים ואלכוהול יותר מאשר אנשים "רגילים" (מה שאני אגב לא אומר שנכון, אלא רק אומר איך זה נראה ומה הסטיגמה), ובאופן כללי אנשים חריגים. גם בעבודה שלי, כשאני משמיע לאנשים להקות כמו Nile מסתכלים עליי כחולה נפש, ואני מטפל ב-22 חולי נפש…
לאחרונה ביקשתי מאנשים לשלוח לי שירי מטאל העוסקים במחלות נפש. הופתעתי ממבול של עשרות שירים שנשלחו לי, של להקות שונות מז'אנרים שונים ומגוונים. נראה שבכל ז'אנר קיים מגיעים להתעסק בנושא בדרך זו או אחרת, אך נראה שישנה גם מגבלה בהתעסקות. בין אם הכותבים הם עצמם אנשים המתמודדים עם מחלות נפש או לא, נראה שההתעסקות מוגבלת ל-2 מחלות עיקריות: סכיזופרניה ודיכאון. אני לא רץ להאמין שכל מי שכותב על סכיזופרניה הוא עצמו סכיזופרן, אך ייתכן שאחוז מסוים כן, ולעומתו אחוז ניכר ככל הנראה הוא אנשים המשתעשעים במחשבה של אובדן השפיות, איבוד האחריות על מעשיך, שמיעת קולות ועוד.
אגב, לא כולם מודעים למה היא סכיזופרניה ורבים נוטים לבלבל בינה לבין פיצול אישיות (טעות שאגב נעשתה בסרט "אני, עצמי ואיירין" הקלאסי). ובכן, אקצר ואפשט מאוד את ההגדרות: ישנן בגדול מאוד 2 סוגי סכיזופרניה: בעלת תסמינים שליליים ובעלת תסמינים חיוביים. הסוג בעלת התסמינים השליליים אומרת בעיקרה שלאדם חסרות תחושות ורגשות שיש לאדם הבריא, ובעיקר חסרה המון מוטיבציה לעשות דברים. לרוב האדם יראה מאוד "כבוי" ואינו מביע רגשות, מה שנראה כלפי חוץ מאוד דומה לדיכאון. הסוג השני הוא הסוג הברור יותר, בו אדם חווה הזיות תחושתיות (שומע קולות, מרגיש שהולכים על הגוף שלו דברים וכד') או נמצא בפרנויה בה חושב שאחרים רוצים לפגוע בו. לפעמים ההזיות והפרנויות מתערבבות, והאדם מתאר שמרגיש כי אכן פוגעים בו. דוגמה להתעסקות זו אפשר למצוא בשיר של מטאליקה The frayed ends of sanity:
Old habits reappear
Fighting the fear of fear
Growing conspiracy
Everyone’s after me
Frayed ends of sanity
Hear them calling
Hear them calling me
גם בשיר Paranoid של בלאק סבאת', ישנו טקסט אשר אינו מתאר דווקא סכיזופרניה פרנואידית, אלא סכיזופרניה בעלת תסמינים שליליים. הטקסט מתאר את חוסר היכולת להינות מדברים ואת הצורך בסביבה שתעזור בכך. עוד דוגמה שניתן למצוא היא בשיר War inside my head של דרים ת'יאטר:
Hearing voices from miles away
Saying things never said
Seeing shadows in the light of the day
Waging a war inside my head
כאמור, ההתעסקות השנייה הבולטת העיקרית במטאל בבריאות הנפש היא בדיכאון. זה המקום לציין כי דיכאון קליני הוא מחלה נפשית לכל דבר, והוא מחלה לכל החיים, או כמו שראינו בתקופה האחרונה, מחלה לכל החיים עד שאתה לוקח לעצמך את החיים. ההתאבדות של כריס קורנל וצ'סטר בנינגטון העלתה לשיח הציבורי את ההתמודדות של מוזיקאים עם דיכאון, ועצוב להגיד שהכתובת נמצאת תמיד על הקיר, למשל בשיר One step closer של לינקין פארק:
Everything you say to me
Takes me one step closer to the edge
And I'm about to break
I need a little room to breathe
'Cause I'm one step closer to the edge
I'm about to break
ואיך אפשר לדבר על דיכאון בלי לדבר על דום מטאל, ועל השיר האלמותי Solitude של קנדלמס?
Hate is my only friend
Pain is my father
Torment is delight to me
Death is my sanctuary
I seek it with pleasure
Please let me die in solitude…
חשוב לזכור שמטאליסטים מגיל צעיר נחשפים לטקסטים שכאלה, אשר יכולים לעיתים ליצור הזדהות עם הכותב ולאפשר לגיטימציה לרגשות ורצונות אובדניים.
מחלות נפש אצל מטאליסטים
ב-2015, פרסם מגזין המטאל הנודע Metal injection כתבה המספרת על ארגון בריטי בשם Help Musicians UK אשר ביצע מחקר שמצא שיותר מ-60% מהמוזיקאים במטאל סובלים מבעיות נפשיות. אז נכון, אני הראשון שיגיד לכם לקחת את העניין הזה בערבון מאוד מוגבל, אבל כן צריך לפקוח עיניים. קורט קוביין סבל ממאניה דיפרסיה. כריס קורנל וצ'סטר בנינגטון חלו בדיכאון קליני.
מוזיקאי נוסף אליו ניתן להתייחס בהקשר זה הוא פיטר דולבינג, לשעבר סולן להקת The Haunted שעזב את הלהקה בתחילת 2012. לדבריו הוא רצה להתרחק מההתמכרויות של שאר חברי הלהקה, ובמהלך השנים עבד זמנית עם עוד הרכבים אך לבסוף מצא את עצמו חי בברזיל. איך זה קרה? ובכן, מתברר שפיטר מתמודד עם דיכאון קליני, התקפי חרדה ואובדנות.
בדוגמה נוספת, בראיון שנתן ניקולס קבארפורת', סולן להקת Shining, סיפר על התמודדותו עם תחלואה כפולה ואף יותר. ניקולס סיפר שהוא סכיזופרן עם פסיכוזות פעילות של הזיות, מתמודד עם הפרעת אישיות דו קוטבית וככל הנראה גם בעל פיצול אישיות, שלכך מתלווה גם דיכאון. המעניינת היא הדרך אותה תיאר ניקולס לכתיבת שירים כאשר יש לו מחסום יצירתי: "אם אני לא מוצא את האפלה אני יוצר אותה. אני פוגע בעצמי ממש פסיכולוגית. הרבה שירים כתבתי ככה כשהייתי צריך. למשל להיפרד מחברה שלי שאני אוהב אותה או לעשות גרוע יותר. אומרים שכל אומנות טובה באה מסבל אבל בשבילי אם אני עולה לבמה לבצע עשרה שירים זה כמו לחיות מחדש עשרה סיוטים". קבארפורת' ידוע לשמצה בסצנת הבלאק מטאל בעקבות מספר תקריות חריגות, בהן תקיפת אנשים בקהל, סימום של אישה, פגיעה עצמית, היעלמות וחזרה מחדש ללהקה תחת שם בדוי (בסגנון "השרוף") וגולת הכותרת: חלוקת להבים ותערים לקהל בהופעה. ניכר שבמקרה הנוכחי מטשטש המוזיקאי את הגבולות בין הפסיכוזה והפגיעה העצמית שלו לבין הקהל, מה שיוצר סיטואציה מסוכנת ביותר.
גם מבלי לתת דוגמאות ספציפיות נוספות אלא להסתכל בגדול על ז'אנרים, ידוע שדום מטאל הוא הז'אנר היותר דכאוני במטאל ובלאק הוא הז'אנר עם יותר נטיה למיזנתרופיה (שהנה מאפיין בהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית – אותם אנשים שאנו מגדירים אותם כפסיכופתים).
בהסתייגות ממה שכתבתי בתחילת הכתבה, לא אתיימר להגיד שהעובדה שאני מכיר מטאליסטים עם בעיות נפשיות אומרת בהכרח שיש קשר. למעשה, אלך בדרך ההפוכה ואזרוק את הכדור לידיים שלכם:
כמה מכם מתמודדים או מכירים מטאליסטים אשר מתמודדים עם חרדות? כמה מכם במהלך חייהם היו בדיכאון של בערך 4 חודשים ורצו להתאבד? כמה מכם, אפילו יום אחד בחייכם, חוו מחשבות בלתי הגיוניות בכלל, ולאו דווקא בגלל שימוש בחומרים משני תודעה? כמה מכם יכולים להזדהות עם המשפט "לפעמים אני מפחד מהצל של עצמי"? לכמה מכם יש תנודות קיצוניות במצבי הרוח, הנעים בין דיכאון לבין תחושת אושר עילאית?
הדבר המדהים הוא שקשה מאוד לדעת שאנשים סביבנו חולים. הרבה פעמים אנחנו רואים ברחוב אנשים הזויים, לפעמים מאוד לא מטופחים, לפעמים נראה שיש להם אינטליגנציה קצת נמוכה, לפעמים הם נראים אנשים מאוד לא מאורגנים. ולפעמים הם בכלל אנשים נורמטיביים לחלוטין, אבל לפעמים מדובר בחולי נפש שלא תדעו שגרים במסגרות שמיועדות לחולי נפש. לא, אין צורך להתייחס אליהם כשונים. אבל זה יכול להיות כל אחד. על אדם עם מאניה-דיפרסיה לא רואים שהוא כזה. אדם יכול לחיות עם דיכאון קליני שנים ולהסתיר את זה מאנשים. לאחרונה גיליתי שאדם שאני מכיר, שכלפי חוץ נראה הכי נורמטיבי ומוצלח הוא בעל הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. זה יכול להיות כל אחד. זאת יכולה להיות כל הפרעה.
הסתייגות אחת חשובה מאוד היא המונח "קווים". רק פסיכיאטר מוסמך לאבחן רשמית אדם כחולה נפש, ועל מנת לקבל אבחנה צריך לעמוד בכמות מסוימות של קריטריונים מתוך כמות גדולה יותר. למשל, כדי לאבחן מחלה כלשהי צריך לעמוד ב-5 מתוך 8 קריטריונים. אך מה ההגדרה של אדם שיש לו רק 4? ובכן, זהו אדם שנאמר עליו שיש לו "קווים" של המחלה. כמובן שאותם קווים הם הרבה יותר נפוצים מאשר מחלה בשלמותה, והרבה פעמים יש חפיפה בקווים בין מחלות נפש שונות. חלקכם יוכל להגיד שאולי אין לו הפרעת חרדה, אבל יש לו קווים של חרדות, בשילוב עם קווים של דיכאון ולפעמים גם שילוב עם קווים של עוד הפרעה.
אז נכון, אין יותר מדי מחקרים הבודקים את החפיפה בין תחום בריאות הנפש לבין קהילת המטאל, ולא אתיימר יותר מדי להעמיד פנים שיש. אני לא בא להוכיח. אני בא לשפוך אור על עולם בריאות הנפש, להציג את ההימצאות שלו בעולם המטאל ולהציע לכם לשאול את עצמכם "איפה זה פוגש אותי", כמו שאוהבים להגיד אצלנו בעבודה סוציאלית, או בשפה פשוטה יותר: האם זה קשור אליי? האם זה נמצא אצל חברים שלי?
לסיכום, זה לא מקרי שבעולם המטאל אוהבים להתעסק באובדן השפיות והתמודדות עם חולי נפשי. מטאליסטים רבים מוצאים במטאל כמקום מפלט למצבם הנפשי ודרך להביע את מצבם מבלי לפחד משיפוט, אלא אפילו להיפך – לקבל הזדהות ולגיטימציה. סכיזופרניה היא אחד הנושאים העיקריים בשירי מטאל המדברים על בריאות נפשית, אך בעודה מתבטאת בעיקר בדרך בה מדמיינים אותה הכותבים, דווקא כתיבה על דיכאון מגיע ממקום של ניסיון והתמודדות אמיתית. עם כל הכיף שבהזדהות עם שירים דכאוניים, דבר אחד חשוב, וזה לפקוח עיניים. לזהות מי בסביבה שלנו עלול להיות חולה, מדוכא ואובדני, ולעשות מה שביכולתנו לעזור לו, כי עדיף חבר חי מאשר חבר שכותב על אובדנות ואז מבצע אותה.