המוזיקה שעשתה אותנו – יוסי סאסי
צילום: דינה בווה
יוסי סאסי אולי מוכר בעיקר כגיטריסט והכותב העיקרי של Orphaned Land, אבל שנת 2012 תעמוד בסימן אלבום הסולו הראשון שלו – Melting Clocks. כדי להתכונן למאורעות המוזיקלים שיוסי מתכנן לנו, הוא כתב לנו על האלבומים שהשפיעו עליו כמוזיקאי וכאדם במהלך השנים:
Iron Maiden – Somewhere in time
נכון, מיידן הם פייבוריט שלי בהרבה מובנים. מספיק להקשיב לשיר או שניים של אורפנד לנד ולהבין שמיידן הם השפעה גדולה עליי. כל אלבום שלהם הוא אגדה מבחינתי, לפחות עד תחילת שנות התשעים, בערך באיזור בין no prayer for the dying לבין Fear of the dark. אבל היה משהו ב-Somewhere in time שנשמע כל כך מרענן כשיצא לראשונה, בתקופה בה התנהלתי בעיקר עם קלטות טייפ והתחלתי לצבור תקליטים ראשונים. אולי זה השילוב של הקלידים לראשונה, מה שהיווה הרמה להנחתה לקראת המסטרפיס של Seventh Son. בשיר Wasted years מופיעה הפראזה הזכורה של אדריאן סמית על מיתר מי פתוח (לגיטריסטים שבינינו), שהובילה אותי להתחיל לנגן בגיטרה (הסיפור המלא שמור במערכת). נגינת הבס בתחילת Stranger in a strange Land, הקטע השקט באמצע Sea of Madness והסיום שלו, הרמוניות הגיטרה המתקתקות.. כל שניה באלבום הזה זועקת שלמות, מבחינתי.
Joe Satriani – the extremist
כשיצא האלבום "The Extremist" ב1992 כבר הייתי נגן גיטרה סביר, הלחנתי ריפים כמו גרגירי חול, הופעתי הופעות ראשונות עם אורפנד לנד, והיה לי כבר אוסף תקליטים די מכובד שכלל אלבומי גיטריסטים מכל הסוגים והצבעים. אבל כשהמחט נחתה על התחלת הגרוב של "Friends", הרצועה הראשונה באלבום הזה, הבנתי שאין לי לאן למהר..לא באותו אחהצ, ולא באף אחהצ שהגיע אחריו עד היום, 20 שנה אחרי. למה למהר כשאפשר לרגש בשניים-שלושה תווים? כמו שנאמר, מה שמאות תווים בסוויפ לא יגידו, מתיחה (bend) אחת מושלמת תדע לצעוק…מיותר לציין שרצועה מספר 3, WAR, שבתה את ליבי עם האלמנטים הים-תיכוניים שלה, שרק הלכו והתעצמו בנגינה שלי. סטריאני הפך בין לילה לגיטר-הירו שלי, והשלמתי מאז כל פריט בדיסקוגרפיה שלו. כשהקלטתי את אלבום הסולו הראשון שלי בקיץ האחרון (Melting Clocks, עם מרטי פרידמן וחברים אחרים, ישוחרר ב2012), האזנתי לThe Extremist בדרך להקלטות, וקיבלתי את מנת הנוסטלגיה וההשראה חוצת כל זמן ומרחב שהאלבום הזה משרה עליי…
Entombed – Left hand path
כמוזיקאי יוצר אני מרגיש שאני חייב לחקור כל הזמן את הסאונד שלי, לחפש דברים חדשים שנשמעים מוכר אבל אחרת, שעושים משהו דומה באופן שלא נעשה בעבר. בים תקליטי הDeath Metal שצבאו את הסטנדים של בית התקליט\אוזן\חור בשחור\סופר זאוס בפרישמן, צפה למעלה יצירת מופת של חבורת שבדים שהעזה לעשות משהו קצת שונה, וזה נשמע מדהים בעיני. החל מהסאונד של הגיטרות, דרך הכיוון שלהן (tuning), דרך השימוש המאוד ספציפי בקלידים..הרגשתי על Entombed שהם חוקרים אמיתיים, שגם הם, כמוני, לא יכולים לנגן סתם עוד Death Metal. גם היום, שנים אחרי הפעם הראשונה ששמעתי את הפראזה האלמותית של סיום שיר הנושא "Left hand path", כל פעם שאני שומע פיסה ממנו אני נדרך ומתחיל לזוז בחדר כאילו לא סגרו את הג’אנגל-רוק מעולם..
Dead Can Dance – Into the labyrinth
יש אלבומים שהליריקה שלהם מתמזגת כל כך מושלם עם כל תו שמנוגן בהם, וזה מה שקרה לליסה ג’אררד וברנדן פרי באלבום השישי שלהם יחד, בעיניי. אתה נכנס לתוך המבוך ולא יוצא לעולם.. המוטיבים האתניים המדהימים, שלוקחים אותך מאפריקה למדבר סהרה, משבטים שהוכחדו לשבטים שלא גילו עדיין, והליריקה פשוט מגיעה במקום הנכון עם המשפטים הנכונים. אהבתי גם את העובדה שהם מנגנים שם על כל הכלים, מכלי הקשה דרך קסילופונים לא ברורים ועד לחלילים מוזרים, השראה ממנה אני ממשיך לשאוב עד היום, עם 17 הגיטרות עליהן אני מלחין ומנגן באלבומים של אורפנד לנד ובהרכב הסולו שלי, במיוחד בקטעים האתניים-אקוסטיים ובנייתם.
Nat King Cole – Unforgettable
כן, כן..בלתי נשכח, זה מה שהאלבום הזה בעיניי. נט קינג קול והטריו שלו ידעו לפרוט על מיתרי הלב ברכות ובנועם שאפיינו את המוזיקה של שנות ה40 של המאה הקודמת. אמנם כבר מ1944 היו סינגלים מדהימים לפסנתרן וזמר יוצא דופן זה, אך דווקא אלבום האוסף מ1965 תפס את אוזניי יותר מכל. בכלל, השיר Unforgettable הוא אחד משיאי הרומנטיקה, והייתי בוחר אותו כslow מושלם לכל חתונה העיבודים המושלמים בין כינורות לקונטרה-בס, בין השירה לתופים העדינים, הכל משרה תחושת מרחב שאין להשיג באף בית מרקחת…