הספד ל-Dimebag Darrell

בלאק סאבאת', מטאליקה, פנתרה. אלו הן 3 הלהקות שעיצבו את עולם הרוק הכבד המקורב יותר למיינסטרים באשר הוא. בלאק סאבאת' הפכה מהלהקה אשר השרישה את ההבי מטאל הרע והמכוער לקבוצה גרייטרית המעלה מופעי ראווה מדי פעם. מטאליקה אשר העניקו את הת'ראש מטאל שלהם להמונים בתחילת שנות ה-80 הפכה עם חלוף השנים לדוגמה של חמדנות בלהקת רוק או רוק כבד באשר היא, גוססת מבחינה יצירתית עם עלייתן של להקות אחרות. בעוד פנתרה היא המובילה בהן.

פנתרה היא הלהקה המשפיעה ביותר בשנות ה-90 על עולם הרוק הכבד. אמנם מחזיקה עבר עתיק עוד מ-1981 (באופן מעשי ביחד עם מטאליקה) – אבל פורצת את הדרך רק ב-1990 עם האלבום Cowboys From Hell. לא אפאר את שמה של פנתרה מעבר למה שעשיתי בעבר. היא בעצם הפכה את עולם הרוק הכבד על פיו. היא הביאה סטייל משלה, שאול מהבלוז פה ושם, מאומנים מדרום ארצות הברית באווירה הקודחת שלהם, ובתצרף מוזיקלי מיוחד שלא ניתן לשחזר את עוצמתו.

Dimebag Darrell (ובימים קדומים יותר, דאימונד דארל) פשוט הביא קונספציה חדשה למוזיקת הרוק הכבד. לא רק מטאל – אלא כל עולם הרוק הכבד, החל מלהקות קלילות כמו Twisted Sister ועד ללהקות כבדות כמו Cannibal corpse. פנתרה הלהקה המפורסמת ביותר שהכניסה משהו משלה לתוך עולם המוזיקה, משהו שנוצר בידיו של דיימבאג דארל. להקות ותיקות מפנתרה בחרו ללכת בנתיב שהיא סללה. החל ממפלצות ענק כמו Judas Priest או Sepultura ועד ללהקות שנוצרו בעקבות הז'אנר החדש שנוצר, עד היום נטול שם ממשי (אם כי אנחנו בבית מטאליסט מכנים אותו "ניו סקול ת'ראש" – או בקצרה "ניו סקול") קשה לתאר כמה להקות הוציאו אלבומים שהושפעו באופן ישיר מפנתרה. הרשימה תתחיל כמובן באחות הצעירה Machine Head עד ללהקות כמו Meshuggah או Unearth.

דיימבאג לכל אורך הדרך תואר כאדם חביב על הבריות, שקט כשצריך אבל פרוע כשבא לו, לא מזיק אבל שובב לא קטן – אם כי זה קל לתאר אותו ככה, כעת שהוא מת. הרצח המזעזע אשר ארע במועדון הלילה בקולומבוס, אוהיו, עדיין מותיר אותי עם הלסת שמוטה ועם העיניים דומעות. אני לא גיטריסט, לעזאזל, אני אפילו לא מוזיקאי. אבל אפילו אני יודע לשים את האצבע על גיטריסט שהוא בסדר גודל מחונן – שהוא ממציא, שחוקר את הסאונד של עצמו, שהוא עושה דברים שעד היום איש לא הצליח לשחזר באותה העוצמה, ולו אפילו עשירית ממנה.

דארל אבוט התחיל את דרכו כרוקר מתלהב עד אשר, ככה גורסת האגדה, הוא נפגש עם ג'יימס הטפילד אי שם ב-1985, ושם מר הטפילד נתן לו את הדעה על מוזיקת הגלאם-מטאל וההארד-רוק כמו מוטלי קרו ובון-ג'ובי אותם דיימבאג כל כך אהב בזמנו. הוא פשוט ירק לו על הפוסטרים. למרבה ההפתעה, דיימבאג (שכנראה היה שיכור כלוט, אחרי הכל מדובר בגיטריסט של פנתרה המארח את הסולן גיטריסט של מטאליקה אצלו בבית. אלכוהול בטוח שהיה שם) במקום להחזיר בזעם, הצטרף לחינגת הסמוחטות על הפוסטרים שלו עצמו. שם למעשה נאמר שהתחיל השינוי המהותי בלהקה.

טרי גלייז, סולנה של פנתרה דאז, לא אהב את השינוי – אך הוא עזב לאחר שאביהם של דיימבאג וויני, מר ג'רי אבוט, מפיק קאנטרי מפורסם, התחיל לקחת 20% מהרווחים של פנתרה כאילו הוא חבר להקה קבוע, וזאת רק תמורת ניהול והפקה (מה שכמובן לא הפריע לאחים לבית אבוט. הכסף נשאר במשפחה). משם דרכם של פנתרה לכיוון התוצר המוגמר שהם היו ב-2003 הייתה סלולה בקלות יותר, כאשר בהופעות היו יותר קאברים ופחות שירי גלאם, יותר עיבודים לסלייר, מטאליקה ואנתרקס מאשר שירים כמו Ride my Rocket או Hot loving.

לבסוף פיליפ אנסלמו חבר לפנתרה. הופעת הבכורה שלו עם ההרכב הייתה ב-11.1.1987. לאחר צאת אלבומם Power metal הלהקה שינתה כיוון יותר ויותר לכיוון המטאל הכבד יותר, הת'ראש ואפילו ההארדקור האלים של Sheer Terror או Agnostic front. בסופו של דבר התוצר הסופי של תערובת הסגנונות יצרה משהו בוגר, מרהיב ביופיו המוזיקלי, כבד כל כך לפרקים ועם זאת גם עדין כאילו נבנה מאבני היסוד של סגנון ההארד-רוק הקלאסי. "הבוקרים מהגהנום" אשר יצא ב-1990, וכל האלבומים אשר יצאו אחריו – פשוט היוו את נקודת המפנה של עולם המטאל העולמי, ואחריו כל עולם הרוק הכבד באשר הוא.

מדהים כמה אדם אחד שינה כל כך הרבה באמצעות המוזיקה שלו. כמה הוא השפיע, כמה הוא כן היה חשוב. אפשר תמיד לומר שצ'אק שולינדר או קווארת'ון ייסדו ז'אנרים, אך הם לא השפיעו מעבר לגבולות אותם הז'אנרים. מה לצ'אק שולינדר וללהקה כמו מטאליקה? מה לקווארת'ון וללהקה כמו קיס? ההישג הגדול ביותר של דיימבאג כגיטריסט הוא שהבן אדם השפיע עם המוזיקה שלו – והשפיע במלוא מובן המילה – על גיטריסטים שהשפיעו עליו למעשה!

עוד הבדל מהותי בין כל החללים למחלות ולסמים באשר הם – דיימבאג יזכר תמיד כנראה בתור הג'ון לנון של עולם הרוק הכבד. למה זאת? כי הוא חי למען המוזיקה, ומת בגלל המוזיקה. המצב נראה לי אבסורדי הרבה יותר מרצח בגלל דעה. רצח בגלל מוזיקה, מי היה מעלו בדעתו שיש אדם חולה בנפש (למזלנו כבר לא) שבאמת פעל והמית אחר בגלל המוזיקה או חוסר המוזיקה שלו?

מילותיו האחרונות של הרוצח נת'ן גייל לפני שירה בדיימבאג היו "אתה רצחת את פנתרה!" והחל לירות בו, כנראה בתוספת שלל גידופים שמוחו הנבוב הצליח להפעיל. ובכן, מר גייל אשר אני מקווה שמתענה אי שם בחיי הנצח שלו – אתה רצחת את פנתרה, וכל סיכוי להביא אותה תחת אותה קורת גג.

הרבה שנאה התפתחה בין פנתרה (הלא כלכך מתפקדת) לבין להקת Superjoint Ritual, שבה חבר פיליפ אנסלמו, סולנה המוביל של פנתרה במרוצת השנים המהותיות. אחרי סכסוך מתוקשר בין שתי הלהקות – אנסלמו התרחק מחבריו בפנתרה, ובדרך זו הכריח את דיימבאג לפרק את הלהקה, כי פשוט היא יצאה מפעילות. אנסלמו אמר מצידו שלא אכפת לו – והיה מקלל את פנתרה עוד שלמעשה לקח בה חלק פעיל – ומשבח את הרכבו Superjoint Ritual על חשבון שמן של להקות אחרות.

וכך, לאחר פירוקה של פנתרה החליטו האחים דיימבאג וויני להקים הרכב המשך, אספו מספר חברים (כמו המקעקע שלהם על עמדת הבס, וחבר גיטריסט על עמדת השירה) והחלו להזרים חיים להרכב בשם Damageplan, שבעצם המשיכה את הקו של פנתרה, אך עם אלמנטים ניו-מטאליים קצת יותר.

העוכרה במערכת היחסים (בין 2 הלהקות השונות) הגיעה לרמות כה גבוהות בחודש האחרון, שפיליפ אמר ביותר מראיון אחד שקיים צורך להשתיק את דארל. שמישהו צריך להרביץ לו. הוא ניסח זאת כמובן במילים "הלוואי והייתי יכול להרביץ לו ולהשכיב אותו על הרצפה" – וזה כמובן אחרי פיזוריו של דארל שבתקופת הקץ של פנתרה, פיליפ היה שבר כלי ולטענתו לא נשתנה בצורה ניכרת למרות טענותיו. פיליפ נרדם במהלך ראיונות, והיו תקופות שהוא היה נובר בפחי אשפה, מחפש הרואין. פה גדול יש לפיליפ – ודווקא כעת שכל עולם המטאל מחכה למוצא פיו – הוא בוחר לסתום אותו ולהשאר מזועזע באופן רשמי למחצה.

ייתכן שדבריו של פיליפ גרמו להסטה ואצבע מאשימה אצל מוחו המעוות של נת'ן גייל, חייל מרינס לשעבר, אשר החליט לקחת את החוק לידיים ולשים את פנתרה בצורה שהוא ירצה לזכור. נת'ן גייל היה פנאט פנתרה מעבר לרמה הנתפסת לרוב. בתקופת התיכון, כאשר הייתה לו להקה, הוא ניסה לגנוב משפטים ואף בתים שלמים מתור שיריהם של פנתרה אל תוך השירים של להקתו, דבר שבוטל מיד שאלה שמו לב לדבר. חבריו לשעבר בלהקה טענו שהחליטו להתרחק ממנו כאשר מצבו הנפשי הלך והתדרדר, כאשר נבעט מצבא ארצות הברית עקב מחלת רוח, ובאופן כללי נהיה יותר ויותר אובססיבי לגבי פנתרה. האובססיה החולנית שלו עלתה בחייו של דארל ושל עוד 3 אנשים. אה כן. הוא נורה ומת במקום. הבן זונה.

דיימבאג נלקח מאיתנו. מצטער, אני יודע שזה נשמע נדוש מאד, אבל דיימבאג היה הגיטריסט המוכר ביותר במטאל העולמי אשר זכה להערכה המספקת, והצליח להשאר נאמן לעצמו, בלי לשבור מחוץ לגבולות המטאל. בכל סולו שלו – אפילו באלבומם הבינוני והמקרטע של להקת ההמשך Damageplan גם שם מצליח ורוד-הזקן לגרום לשיניים להעלות סדקים מרוב חריקה ולגיטרות ליילל בכאב. כל זאת בסטייל שנתן לו אלוהים, ורק המוות לקח ממנו.

לסיפור יש צדדים אירוניים רבים. פנתרה, הלהקה שזוהתה עם סמים קלים (וכבדים בשלב מסוים) יותר מכל להקה בעולם, כאילו חתמה את גורל החברים בה למות ממנת יתר. אני די משוכנע שכך יהיה גורלו של פיליפ אנסלמו בשנים הקרובות, מצטער על האפיטאף המר, אבל למות במוות גרנדיוזי שכזה, דרך התנקשות מכוונות שתזכר לדורות – היא דרך שקרובה למלכותית. אולי פה הייתה המטרה החולנית של נת'ן גייל – לנסות לזכור את פנתרה כפי שהוא רצה. אני לא יודע איך גייל ניסה לזכור את פנתרה, אבל אני בטוח שרובנו מעדיפים לזכור אותם לא מחוררים מיריות.

צד אירוני נוסף הוא שהאירוע התרחש, במכוון או לא, בדיוק ביום השנה להרצחו של ג'ון לנון – המוזיקאי המפורסם ביותר בעולם אשר נרצח בשל המוזיקה (למעשה חוסר המוזיקה – ופירוק ה"ביטלס") שהוא יצר. את המניעים האמיתיים, התת-הכרתיים של הרוצחים המטורפים של שניהם לעולם לא נדע. נת'ן גייל הומת בו במקום, והאמת? זהו עונש קל מדי עבור סוציופת שכמותו. חבריו כעת אומרים שהוא פשוט החליט ליישם את הליריקה של פנתרה על חייו. אני חושב שדבריהם של כותבי הליריקה המקוריים הוצאו מהקשרם.

אין איש שלא עצר את נשימתו כשהדבר נודע בתקשורת. אמני רוק כבד מכל העולם שלחו תנחומים, החל מלהקת מטאליקה שעדיין מזועזעים, אמנים שונים מלהקות Rob Zombie, Iced Earth, Slipknot, Disturbed, A life once lost, Limp Bizkit, Judas Priest, Testament, Twisted Sister, Deftones, Sepultura, Iron maiden, Anthrax ועד לדייב מאסטיין, סולן וגיטריסט Megadeth שהחליט להקדיש את תוכנית ה-"הד-באנגרז בול" המתקרבת – אותה הוא הולך להנחות, לדיימבאג, למרות שהכרותו האישית עם האדם הייתה קרובה לאפסית. הוא ועוד רבים וטובים מתקשים לעכל את הבשורה.

צוות מטאליסט, ואני באופן אישי מקווה שלפחות כל מי שאי פעם אהב פנתרה או מטאל באשר הוא, כמו דיימבאג דארל, מרכין את ראשו לזכר הגיטריסט הדגול הזה, שלא לחינם נקרא הג'ימי הנדריקס של שנות ה-90.

נוח על משכבך בשלום, דיימבאג.
Rest in peace, Dime