הסצנה של פעם – גרסת 2013

ב 2004 עלתה במטאליסט אחת הכתבות שעשו הכי הרבה רעש בתולדות המגזין, זו הייתה כתבה/ראיון עם כמה דמויות וותיקות בסצנת המטאל הישראלית, שדיברו על "הימים הטובים", סוף שנות השמונים, תחילת התשעים. שנות השיא של ז'אנר ה Thrash, ימי עליית הדת' מטאל, כשבארץ פעלה סצנה ערה שהנפיקה עשרות להקות איכותיות שהצטרפו ל Salem, וותיקי הדור שלפני.

מתוך הסצנה ההיא צצו להקות דת'/דום כגון Substance For God, להקות Thrash טכני נדירות בארצנו כמו Amaxez, הרכבי פ'אנק/ראפ מטאל מטורפים כמו People, וגם אלו שממשיכות עד היום – כגון Orphaned Land, שהוקמה אז תחת השם Ressurection ועסקה בדת' מטאל ולא במוזיקה המתוחכמת יותר בה היא עוסקת כיום.

לכבוד ערב מפגש של זקני הסצנה, שיגובה בתיקלוט קלאסיקות מטאל מהתקופה ההיא ע"י כמה מוותיקיה, ישבנו לדבר עם כמה מאותם אנשים שהיו פעילים בז'אנר המטאל בישראל לפני 20 שנה ויותר, כדי שיזכירו לאלו שהיו שם, ויסבירו לראשונה לאלו שבאו אחרי – איך נראתה סצנת המטאל בישראל הרבה לפני האינטרנט.

בחלק הראשון של הכתבה: מיכאל גולדשטיין מ Salem, ליאור שולמן מ Amaxez, ישי שוורץ מ Betrayer, ואסי יעקובוביץ’ מ Substance For God:

תן לי שני אירועים מכוננים מהתקופה של פעם שעבורך היו ציון דרך, כאלו שנחרטו והיו נקודת ציון משמעותית בשנות המטאל הראשונות שלך
מיכאל גולדשטיין: אירוע ראשון היה כאשר בתחילת הדרך השמיעו ברשת ג' – כשאז עוד היה שם מוזיקה לועזית, שעתיים של מטאל שבועיות ומעבר לים מקפריסין ניתן היה לשמוע אתBFBS עם מטאל עדכני שם שמעתי והתוודעתי לחלק מהלהקות בשלב שהוציאו דמואים. חנויות בתל אביב הזמינו תקליטים בזמן אמת מחו"ל…רק הופעות היה החלק החסר.
אירוע שני, נסיעה ראשונה לחו"ל 1987 פעם ראשונה בפסטיבל מטאל – הלם תרבות.

ליאור שולמן : חייב לתת 3…הופעה של SALEM בקולנוע דן ב86 (משו כזה)- שהסתיימה בבעיטה מהבמה לפנים של איזה עיתונאי שצילם את בני הגיטריסט וכיבה לו ת'אפקטים.
מסע ההופעות של אמקסז עם קריאייטור הגרמנים (שהיו כמעט אלוהים בשבילנו- לא ממש אלוהים כמו מטאליקה:)
ו25 כרטיסים לסנייקפיט של אותה מטאליקה בארץ ב 1993 שקיבלתי והעברתי לחברים הכי טובים שלי…קיבלנו בירות מג'יימס…מפרטים מג'ייסון וכיפים מקירק!

אסי יעקובוביץ': בלי לציין את הילדות שפס הקול שלה היה לד-זפלין, דיפ-פרפל, בלק סאבת' ופינק פלויד, אם נשאיר מאחור את הפעם האשונה ששמעתי מטאל בגיל 10 (Iron Maiden – Killers), או אם לא אציין איך חיכיתי על מדרגות "בית התקליט", כדי לקנות את Master of Puppets, כשיצא, איפשהו ב – 86, אז אני בטח אציין את הפעם הראשונה שנכנסתי לסופר-זאוס, בפרישמן. פגשתי שם את מיקי קטן, את אורי דרומר (שניהם מדורלקס-סדלקס) ואני חושב שגם את אבי יוסף, אותו הכרתי לדעתי עוד "ממרסל" בשנקין. היכולת לרכוש מוזיקה, לפגוש אחרים… משהו שלא ישכח.

הפעם הראשונה בג'נגל רוק, צומת סגולה בואך פתח תקווה… עד אז, הייתי עם כמה חברה מהרצליה, הארד-רוקרים ולא "כבדים" בעליל. אני הייתי החריג בחבורה. באתי לבד, כי בדרך כלל הייתי מסתובב לבד. ההלם שחטפתי היה "משנה מחשבה". עד אז, חשבתי שאני פריק בודד בארץ. ברמה מסויימת. פתאום, גיליתי עוד כמה… אז התחלתי להתחבר טיפה יותר. משם היסטוריה.
כל זה, בלי להזכיר פעם אחת "רוקסן", "מוות לטכנו" ולהקות שונות.

אז אם אני אסכם את נקודות הציון שלי במטאל וכדאי, כי אני חופר, אז הן ארבע ולא שתיים…

פעם ראשונה מיידן, בקיץ 82. Master of Puppets, שרכשתי בבית התקליט מאברום, שאח"כ עבדנו יחד בדיסק סנטר.
פעם ראשונה סופר-זאוס. פעם ראשונה ג'נגל רוק.

ישי שוורץ: עד גיל 13 שמעתי בעיקר הארד רוק, Def Leppard, Motley Crue וכאלו, הייתי קונה תקליטים וקסטות בכל דמי הכיס שלי ובכל שקל שהצלחתי לגרד, בכתה ז בביקורי השבועי בחנות התקליטים נח על המדף תקליט שלא הכרתי, שחור אדום עם פטיש שמכה בצללית, "מה זה?" שאלתי, "שים לי את זה לשמוע" התקליט היה כמובן Kill Em All של מטאליקה ו Hit The Lights העיף לי את הראש על המקום, קניתי מייד, זה היה עולם חדש, מפחיד, אפל ומאד מעניין וממגנט, אחר כך באו Slayer, Testament וכל השאר, אבל אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה ששמעתי באוזניות בחנות את Kill Em All והרגשתי שזהו, אני שם, לגמרי.

רצתי והשמעתי את זה לחברים ששמעו גם את הרוק הכבד של אז, אף אחד לא הכיר אותם, "מה זה הכסאח הזה" היתה התגובה שקיבלתי…שנים אח"כ החברים האלו שמעו Napalm Death ו Obituary….

אירוע שני שנתיים לאחר מכן היתה ההופעה הראשונה שראיתי של Salem, עוד לפני Creating Our Sins, אז כבר באתי עם פז"מ של הרבה Thrash Metal ששמעתי, מהז`אנר הכבד יותר אהבתי את Death ואת Morbid Angel אבל לא הרבה מעבר, פחות התחברתי ל"הכי ברוטלי הכי רצחני" וחיפשתי את העומק באלבומים כמו Master Of Puppets או את האפלה באלבומים כמו South Of Heaven, ביום ההופעה קיבלתי מחבר תקליט שרק יצא אז: Left Hand Path של Entombed, ומשמיעה אחת באותו יום – זה היה הדבר הכי ברוטלי וממגנט ששמעתי עד אז, באותו יום ממש ראיתי את Salem על הבמה והעוצמה שהלהקה הזו שידרה על הבמה, הרגשתי כאילו הגהינום נחת לי על הראש וממש מתאים לי להשאר בו..:-), החוויה של הופעת Death Metal עם כל העוצמה שלה הכניסו אותי לעולם הזה בשיא הצמא לעוד ועוד.

מה הדבר שלדעתך איחד את סצינת המטאל הישראלית בשנים 1988-1994 וגרם לז`אנר "להתפוצץ" בכזו צורה בארץ? ואיך אתה משווה את המצב דאז, להיום/לשנים האחרונות?
מיכאל גולדשטיין: נראה לי החוסר בהופעות מחו"ל ורצון להיות חלק מהסצינה העולמית הם שהביאו את הפריצה של רוב הלהקות בארץ, חלק גדול תרמו המועדונים שהבינו סופסוף את הפוטנציאל ופתחו את שעריהם למטאל.

בשנים הראשונות שהתחלתי לשמוע היו ערב מטאל אחד או שניים בשנה שזה בדיחה לעומת מה שבא בהמשך או מה שקורה היום.
כיום המצב השתנה פלאים, אתה יכול להגיע בלחיצת מקש לכל להקת אלמונית מכל חור בעולם והלהקות הצעירות והוותיקות בארץ מודעות לעצמן, מחזיקות גיטרות ומיכשור איכותי יותר. להקות מגייסות כסף בהופעות ומקליטות סקיצות או אלבומים ברמה גבוהה.

ליאור שולמן : זה פשוט היה הזמן הנכון…. גם בעולם המטאל התחיל להכנס למיינסטרים ולפופ…אפילו מטאליקה שנחשבו עד 90 בערך למלכי הטראש המהיר- הפכו לחובה אצל כל נערה מתבגרת.

מה שהיה בארץ זה איחוד החבורות מב"ש, ראשון, חולון, הרצליה, בת-ים, ת"א, חיפה, ירושלים…בעולם ללא אינטרנט וטלויזיה בכבלים…זה היה המפלט היחיד מהבית, מהבי"ס ומהשגרה…פשוט מחאה ומרד נעורים שלווה בסגידה לאמנות המוזיקה העכשווית…לכל תקופה היה את המוזיקה שלה (שכידוע מרחיבה אופקים, מודעות, פותחת צ'אנלים ומחברת בין אנשים שונים)- אם זה הג'אז, הבלוז, הרית'ם אנד בלוז, הרוק, הפאנק, הרוק הכבד ועד לזרמיו הקיצוניים ביותר…כל דור ומוזיקת המחאה שלו, הלבוש, הביגוד, "האמת". היום אני לא כל כך מעורב בסצינה…שומע קצת מזאב ומישי מה קורה… ולפעמים הולך לסיילם ואורפנד

אסי יעקובוביץ': פעם, כיוצר, היית צריך להשקיע זמן, המון זמן, כדי לנסות להפיץ את המוזיקה שלך. היית עושה מנוי בדואר (בכאילו, כן ?) כדי לשלוח מאות קלטות דמו לפנזיינס בכל העולם. היית מתכתב עם עשרות אנשי מטאל בעולם, רק כדי לדעת מה קורה שם בחוץ… והכל עולה זמן וכסף. משהו שלא תמיד היה לך בתור ילד, כי גם רצת בין חדרי חזרות. גם רצית לקנות תקליט או חולצה.

פעם, כקהל, כמעט ולא היה הבדל… היה קשה. קשה להתעדכן, קשה לקנות. והכל היה יותר מרגש ! היום הכל נגיש. כאמן וכקהל, יש אינטרנט והכל ידוע ואין גבולות ויש סטודיו ביתי באיכות CD וכבר לא צריך לרוץ להקלטת דמו על קלטת מסריחה באיכות של מוסך ויש לך מדפסת צבע לעטיפות… ויש לך מגזיני מטאל עם מנוי עד הבית ואתרי אינטרנט וכו' וכו'. בקיצור, כל מה שלא היה פעם. הגיוני, לא ?

הקלות הזו, קצת (הרבה) הרסה את הרעיון של "שוליים" של אקסטרים. של להיות שונה מתרבות ג'סטין.. ובעיקר הרסה את הריגוש. הכל זמין.

ומה גרם להכל לפרוץ בצורה מטאורית (וגם להתפוצץ כמו…), אפשר לסכם בשלוש מילים:
רוקסן. רובי. פורל.

ישי שוורץ: ראשית אנחנו מדברים על תקופה בה התקיימו כמה תופעות במקביל: 1) מוזיקת המיינסטרים היתה מלאת דיסטורשנים, הרכבי המיינסטרים לא היו ליידי געגע וריהאנה אלא מטאליקה, נירוונה, וגאנס אנד רוזס, וקצת לפני זה מוטלי קרו ודף לפארד, זה פתח את החברה הנורמטיבית לאמץ קודים של רוק ורוק כבד כדבר מקובל, ואם זה היה המיינסטרים, אז כמובן היה צריך משהו כבד יותר שיהיה האלטרנטיבה.

2) מדובר על שנות הפריצה של הז`אנר גם בעולם, ה Death Metal הגיע לשיא ההצלחה שלו ב 1990-1992 והיה הדבר החדש הכי מגניב במוזיקה נכון לאותה תקופה, שינוי והצלחה כלל עולמית כזו לא פסחו מן הסתם על ישראל, גם חדירת הכבלים ותוכנית ה Headbangers Ball שהגיעה לכל בית והיתה ה"מבט לחדשות" של קהילת המטאל, ההשפעה שלה היתה עצומה, היינו רואים להקות בתוכנית ובבוקר המחרת מבריזים מבית הספר, תופסים אוטובוס לת"א ומחפשים את התקליטים של הלהקות האלו.

3) בשדה המקומי, ייבוא ההופעות המדהים של רובי פורל שלקח את ההגה לידיים והביא בזמן אמת להקות כמו Carcass, Kreator, Paradise Lost ועוד ובמקביל, מועדונים כמו הפינגווין, הג`ונגל רוק בפ"ת והרוקסן שהיו בית גידול להמון הרכבי מטאל מקומיים ופעלו קבוע, תחושת הקאלט הזו, וההופעות של הלהקות המקומיות:Amaxez, People, Salem ומאוחר יותר Orphaned Land, Substance For God, Betrayer, Tears וכיו"ב יצרו הרבה פעילות שגרמה מן הסתם לאיחוד השורות.

מעבר לכך: תחושת הקאלט: אנחנו לא כמו כולם, יש לנו עולם משלנו שבטח יותר מעניין מהמלחמות והפוליטיקה "שלכם"…

מכל המופעים שהגיעו לארץ בשנים ההן, מה המופע שהכי זכור לך ולמה? שתף איזה סיפור מעניין ולא שגרתי מאחורי הקלעים.
מיכאל גולדשטיין: אנטומבד זכורים לי לטובה, הזמר שלהם ישן כל הזמן עד להופעה הם הורידו לו כאפה, הוא התעורר להופעה וחזר לישון אחר כך. ופעה נוספת ומרשימה יותר היתה ההופעה של סיילם בקולנוע אלנבי כשרוטינג כרייסט הגיעו לישראל בפעם הראשונה….הבמה הייתה גבוהה ויכולנו לראות את כולם…משהו כמו 600 איש באולם עושים גל אדיר של פוגו….החבורה מיוון יושבת בצד וצופה בהלם מוחלט בהופעה שהייתה אחת מהיותר אלימות שלנו.

ליאור שולמן : מטאליקה, קריאייטור ונאפאלם דת' (שהופענו איתם בירושלים והמופע שודר לייב בגל"צ) גם הופעות של להקות מדהימות טכנית- וגם שהיו בשיא כוחם…המון שאכטות עם קריאייטור בירות וצחוקים…למעשה הם גרו בדירה של גלעד הסולן של אמקסז- אז היינו איתם נון סטופ…אחלה חבר'ה, עדינים ומלאי דעה.

אסי יעקובוביץ': ההופעה שהכי זכורה לי היא של DISHARMONIC ORCHESTRA, אני חושב ב – 91, בחורף. הופעת המטאל הראשונה בארץ (מחו"ל כמובן) ובחורף בטוח, כי באותו ערב נסעתי לאסוף חברים מהרצליה ולנסוע לרוקסן. היה גשם מטורף ועשיתי תאונה מול "הרב מכר", לימים "סינמה-סיטי". כל הפרונט הלך אבל המנוע עדיין תפקד… אז הגענו לרוקסן. מצאנו חניה והאזעקה של הרכב צפצפה עד שיצאנו.
הופעת הבכורה של SUBSTANCE FOR GOD. אני זוכר שתלינו פוסטרים וילדי מטאל שפגשו אותנו, שאלו אם זו להקה מחו"ל שרובי מביא. הרוקסן היה מפוצץ ברמות של הופעה מחו"ל. עשינו את MEMORIAL PRAYER, אני חושב שלוש פעמים. הופעה ושני הדרנים. תענוג.

ישי שוורץ: אני אהיה כנה ולמרות שאני עם הלהקה הזו "גמרתי" אני אציין את ההופעה של Kreator ב 1992 ברוקסן בת"א, הייתי פנאט עליהם, ספרתי ימים להופעה, בבוקר הלכנו להחתמות, המאבטחים פינו את מאות האנשים מדיזינגוף סנטר וסשן ההחתמות עבר לגן הציבורי ממול על ספסל כשרובי מפיק האירוע נאלץ לעלות על עץ ולהרחיק פיזית את הקהל המשתולל שרק רצה להתקרב ללהקה, בערב ההופעה עצמה היתה לא פחות ממעולה, מ Amaxez שפתחו ודרך כל השירים של Kreator שפעם כל כך האמנתי למסרים שלהם ולכנות שלהם.

סיפור מצחיק? יש המון, התחלתי באותם ימים לעזור לרובי פורל בהפקות , מה שנקרא "יחצ"ן, אז לא היינו מוכרים כרטיסים אלא תולים פוסטרים ברחובות, יוצאים עם דלי ודבק מקמח ומים ומדביקים ומתלכלכים בדבק כל הלילה… קריעת תחת רצינית, אני זוכר את עצמי מדביק ברעננה פוסטרים של ההופעות של Paradise Lost, Tiamat, Carcass ועוד, ואני זוכר שנהגתי להדביק גם במקומות שידעתי שאף אחד לא יראה אבל זה היה עבורי נקודת ציון של שפיות: על החומה בדרך לבית הספר, על הקיר האחורי של התיכון, ואפילו ליד הבית, רציתי לראות את זה בעיניים כשאני יוצא מהבית ועושה את המסלול המשעמם לתיכון…:-)

מה גרם להערכתך ל"יציאה מהמטאל" של חלק גדול מהקהל הוותיק בשנים 1994-1995? ושאלת המשך: מה גרם לחלק גדול מאותו קהל לחזור למטאל בשנים האחרונות?
מיכאל גולדשטיין: מספר גורמים שלדעתי תקפים גם היום. רוב הלהקות היו נוער לפני צבא, מה שפיצל אותם אחר כך.
הרבה שמעו רק את רוב הלהקות החדשות שיצאו ופחות להקות שהקימו את הז'אנר והיוו את הפריצה של ההבי מטאל והט'ראש….אנשים היו תקועים על אותו דבר שנים עד שנמאס להם…חלק "גילו" את הטראנס וכימיקלים שונים, מטאל כבר לא עניין אותם.

לא יודע מה גורם לאנשים לחזור היום לשמוע מטאל, אני לא השתנתי ועדיין שומע את המוזיקה הזאת כבר למעלה מ30 שנה ונהנה מכל רגע.

ליאור שולמן : מה שקרה זה שחלחל הטראנס בערך מ89-90 ועד לשיאו ב94 (שים לב לשנה!) ונתן נוק אאוט לחוויות "המרד"…פתאום במקום להיות קשוח ולהרביץ בפוגו- בלעת ל.ס.ד, רקדת בטבע עם אנשים יפים, חיבקת עצים (לא מטפורה!), ושידרת אהבה ואחדות…מציאת האחד בכל אבן, צמח או אדם נתנה בוסט אדיר לצמיחה הרוחנית שלי. אט אט זה נהפך לדבר המרכזי ואילו המטאל לחוויית נעורים של מתבגרי טיפש עשרה.

ב94 טסתי לניו יורק…חייתי שם 7 שנים, הקלטתי ויצרתי עם להקות ואמנים רבים בהם הרכבי מטאל, פאנק, היפ הופ ולייב ג'אנגל\טראנס…הייתי חתום עם "סאפין" בוורנר, LOVE ALIEN באוסטריה, עם I.C.U בNOTHING, וחרשתי את ארה"ב לאורכה ולרוחבה בטורים של 3-4 חודשים .

מה שקרה לאחרונה (ופירגון ענקי לישי!) זה נוסטלגיה ורומנטיקה בר…לילדות…לחופש…לתמימות…לחבר'ה….ככה זה שאתה נתקל בגיל הנוראי הזה – 40 המספר פשוט נשמע נורא!

אסי יעקובוביץ': שאלת השאלות….אני חושב שאתה לא עוזב באמת, אלא אם אתה פוזר ! כן, היו לי תקופות ששומעתי יותר או פחות או בכלל לא. אני שומע המון מוזיקה ובהרבה סגנונות. תמיד אני חוזר למטאל. אבל, אין ספק שהטראנס תרם רבות להרס הסצנה. צריך לזכור שרבים מאבות המטאל, באו מהפינגווין ומועדוני שוליים אחרים. שם, ההתפתחות הטבעית הובילה לטראנס. ע"ע אבי ניסים, פרסקי וכו'. ילדים אלקטרו / גוטיים לובשי שחור, שפשוט התפתחו בשוליים שלהם. באיזשהו שלב, מסה קריטית שכזו, נוצרה חפיפה. היית הולך ביום שלישי ל"מוות לטכנו" ברוקסן ובשישי למסיבה בפארק בגין… ואז, כן… הסמים והודו.

ומה גרם לחזרה למטאל ? נו, זה די פשוט. הגיל. הצורך בנוסטלגיה ופייסבוק. שוב, מי שבתקופה ההיא היה אמיתי, לא פוזר, מעולם לא עזב לדעתי, פשוט הפסיק להתעדכן או לשמוע. כך ש"החזרה" היא לא למוזיקה בעיקר, אלא לסצנה. מי שהיה פוזר והיום מתבייש בדברים שעשה בצעירותו… שיקפוץ מצוק גבוה.

ישי שוורץ: אני אענה תשובה שהרבה לא יאהבו אותה: עץ בלי שורשים. כלומר: כשילד בן 15 נכנס לשמוע מטאל ועובר במכה אחת מלשמוע משינה ומדונה ל Morbid Angel הוא לא מבין מה הוא שומע בכלל, הוא מתלהב מהכוחניות, מהתדמית ומהפוזה, אז הוא הולך לרוקסן, עם החברים שלו, מגדל שיער, "תופס בנות" כמו שקראו לזה פעם וסבבה לו, אבל זה עץ בלי שורשים, ועץ בלי שורשים נובל איך שהגשם מפסיק, הרוב המכריע של קהל המטאל בארץ דאז לא היה מקושר לשורשיו, מי שהבסיס שלו היה Black Sabbath, Judas Priest, Dio ובקיצור "אבות המזון" – ברוב המכריע של המקרים נשאר בתחום, אבל מי שהבסיס שלו היה Cannibal Corpse ו Deicide והיה אומר ש"מיידן זה חרא" – הוא גם זה שעזב מהר את התחום, מעבר לכך: השנים 1994-1997 היו קשות מאד למטאל בכל העולם וזה הגיע גם לארץ, ההופעות מחו"ל חדלו כמעט מלהגיע, רובי חתך לגרמניה, הרוקסן והפינגויין נסגרו, וזה היה השלב שאו שאתה חזק ונלחם על מה שאתה באמת אוהב, או שאתה הולך עם החברים למסיבות רגילות ואט אט מסתפר ועוזב את המוזיקה הזו.

מה גרם לאנשים האלו לחזור? הם עשו סיבוב, מהמטאל עברו לאייטיז, משם לטראנס, כשיצאו מהסמים עברו לרוק רגיל, התמסדו, השנים עברו בינתיים, המטאל חזר בעולם, האינטרנט הפך את הכל לנגיש, להקות המטאל הגדולות כמו איירון מיידן מפוצצות היום בקהל יותר מאי פעם, אותו בנאדם יכול בשנייה להחשף למה שהולך היום בשוק המטאל, ההצלחה של התחום בארץ קרי ריבוי המופעים מחו"ל, הלהקות המקומיות שנשמעות מקצועי, והעלייה הרוסית שהצליחה את המטאל בארץ, כל אלו גורמים לו לראות שהנה, התחום חי, ועכשיו מגניב וכייף לו להכיר מחדש ולהתחבר מחדש לחברים מפעם, למוזיקה, הוא אדם הרבה יותר פתוח מנטלית ומוזיקלית ממה שהיה בגיל 15.

כמה שאלות פרטניות:

ליאור, Amaxez היתה להקה לא שגרתית מבחינת המסר והאמירה, הגעת עד תוכניות אירוח בערוץ 2 בשיא המיינסטרים עם מסר אנטי מיליטנטי והרבה אג`נדה שהיתה קשה לעיכול בארץ, במבט לאחור אם הלהקה היתה יוצאת היום, מה היה לדעתך קורה? הקדמתם את זמנכם?
ליאור שולמן : אמקסז אכן הקדימה את זמנה…במלא מישורים…גם בפולואינג העצום בכל הארץ לא רק של טראשרים גם בטקסטים ובתכנים שלא איפיינו מטאל בכלל ובעיקר במוזיקליות (קצבים שבורים-7,9,11, שימוש באקוסטיות ובקלידים, אירוח אמני מיינסטרים ויצירות באורך של פרוג רוק- אפילו אחת של 20 דק) עשינו פרסומת לערוץ 3, ראיונות בערוץ 1, 2 (אז אלו היו הערוצים היחידים אז כל המדינה ראתה) כתבות בכל העיתונים, ויצירה מקורית שגרמה להרמת גבה הן בצד המיקצועי- מצד מוזיקאים מסטיילים שונים- והן במרד ושבירת מוסכמות במטאל הישראלי עצמו.

אנטי מיליטנטי??? לא מדויק…מעולם לא היינו נגד המדינה והצבא…נגד הממסד והשבלונות לגמרי כן… העמדה שהחזקתי בה אז (עד היום בנושא הזה לא שיניתי דעתי ) היתה שיש לתת לאמנים, ספורטאים, מדענים וכו' שמוכשרים מאוד בתחום מסוים להשתחרר מהצבא או להמשיך לעסוק בתחום מבלי שהאופציה היחידה היא שיחרור על בסיס נפשי- מה שגרם לשקרים, לשנאה לאותם צעירים ולכתם לכל החיים בחברה הישראלית. היום שהמלחמות שונות, הצבא כל כך גדול וכן כמות הכשרונות בתחומים השונים ללא ספק ניתן לשנות את סעיפי השחרור או לנתב את אותם חיילים להמשיך ולעסוק בכך תחת מסגרת צבאית.

מיכאל, מה באישיות שלך וברקע האישי שלך משך אותך לדעתך למטאל?
מיכאל גולדשטיין: הכרתי מטאל מקרובי משפחה שהביאו לי תקליטים מחו"ל ואהבתי את המוזיקה….הכרתי מטאל עוד לפני אבל לא שמעתי או שעטיפות התקליטים היו מפחידות לנער בן 13… אישיות, לא יודע…אולי מרד נעורים ויותר מאוחר רצון לחקות את מה שקורה מעבר לים. הצלילים של הגיטרות והסולואים הם שמשכו אותי ללמוד לנגן…חבר לימד אותי לשמוע נכון ולנתח מוזיקה והשאר היסטוריה.

אסי ,Substance For God פרצו עם ה Doom Metal בדיוק בזמן המתאים, מה בפן האנושי גרם ללהקה לאבד כיוון כל כך מהר? מדובר בקריירה קצרה של קצת יותר משלוש שנים, מה עצר את ההמשכיות?
אסי יעקובוביץ': השם Substance For God אח, ערגה ונוסטלגיה… אני מתגעגע. לעיתים, כשאני רואה את חברי מאורפנד-לנד, אני מקנא, קצת. אין לי בעיה להודות בזה. יכולנו להיות שם לצידם. היינו טובים. טובים מאוד אולי וברמה שלא ביישה אף להקת דום מהעולם. גם לא זו מאנגליה והשם שלה לקוח מספר של מילטון… ולא יפה להשוות. גם בזה אין לי שום בעיה או בושה להגיד.

עד היום אני מופתע שעדיין זוכרים אותנו. בסך הכל היינו לתקופה קצרה יחסית. עד היום אני נהנה מהפרגון.

אגב, גם מעולם לא התפרקנו. פשוט הפסקנו (-:
הסיבה מצויה לעיל. לכולנו (מיכה, אלון ואנוכי) מקורות מוזיקליים ותרבותיים דומים. פינגווין / ליקוויד, אם ממקור ראשון או מאחים. מעולם גם לא נותק הקשר. וכך כאמור, ולהצביע על הטיל שפרץ את הבונקר – טראנס. אותו סגנון מוזיקלי ותרבותי, יש שיאמרו מקולל, פשוט הייתה חפיפה עד היווצרות של מסה קריטית שהסתיימה בשנים בהודו.

כך, לאחר שנים הפכנו להיות לרב, דיג'י ויוצר טראנס, מחנך ואקס-סיינטולוג, עורך דין וצלם ו… לא יודע מה עם איתמר.
אגב, מחר הייתי חוזר. רק תביאו את אלון…

ישי, מה לדעתך באישיות שלך וברקע שלך גרם לך להשאר במוזיקה הזו ברמת מעורבות כ"כ עמוקה כל השנים האלו? ולהפוך את זה למקצוע כמפיק מופעים/הפצת אלבומים?
ישי שוורץ: אני לא מקבל את העולם הזה כמו שהוא ומעולם לא קיבלתי, שאלתי שאלות מגיל מאד קטן, מעבר לזה: סבא שלי, כל מה שהוא עבר בשואה, וההישרדות שלו וכל התובנות והאומץ שהוא נטע בי, הם אלו שהשרישו בי מצד אחד את המסר של "אם אתה מאמין במשהו – לך עד הסוף ושים פס על מה אחרים אומרים" ומצד שני את הצד האפל והקודר שתמיד נמצא בי, Salem כתבו את זה מצוין בשיר Kaddish.

I know that memories can't be shared,
But I suffer a pain that isn't mine.
Somewhere, in the back of my thoughts,
There will always be a Holocaust.

תן לי 4 משפטים על 3 אלבומים שעבורך מייצגים הכי טוב את התקופה.
מיכאל גולדשטיין: האלבומים הראשונים של מיידן, מטאליקה וסלייר. הט'ראש האמריקאי והעוצמה של זה הגרמני ….יותר מאוחר הלהקות היותר חדשות של ה death metal כל מה שעיצב את המטאל של כולנו היום.

ליאור שולמן : Iron Maiden – Live After Death לשמוע ולראות (את הוידאו) מופע מהוקצע והדוק מהתחלה ועד סופו של 5 אנגלים מוזיקליים, תאטרליים ויפייפיים- פשוט גרמו לי לעזוב את הקראטה ולהחליט לעשות מוזיקה לשארית חיי (זכיתי לחיות ולהתפרנס ממשהו שאני באמת נהנה ממנו- תודה לקב"ה)

Guns – Appetite…לעולם לא אשכח את שריקת המשרוקית באינטרו שמיקי שם בבית התקליט בוויליום רצחני ואז…גרוב מטורף ואקסל רוז אחד בתקליט פשוט מושלם

Metallica – Master/Justice/Metallica…כל אחד בתקופתו היה פריצת דרך מבחינת נגינה, סאונד ואטטיוד… כנראה הטופ של הטופ…אגדה חיה.

Sepultura – Beneath The Remains- תדהמה בעולם מסאונד וסטייל חדש שמגיעים מברזיל

כנ"ל Kreator – Extreme Aggression,Megadeth, Slayer, Testament, Anthrax וכו' שנתנו לטראש גוון וביטוי מעולה משלהם. במקביל שמעתי האבי רוק קל יותר וגם דת' מטאל כבד על סוגיו השונים- אבל זה כבר סיפור אחר:)

אסי יעקובוביץ': מצטער, אבל בלתי אפשרי. אין תגובה. אני מסכים לדבר על מספר אלבומים, אבל קשה לי להגיד שדווקא הם מייצגים הכי טוב את התקופה. שוב, זה בלתי אפשרי.
(1) Morbid Angel – Altars of Madness. מאלבומי הדת' הראשונים שבאמת הביאו את הבשורה. וינסנט מלך ללא עוררין. החבילה הזו של המוזיקה והעטיפה, יצרו אוירה שקשה לי לשחזר שחוויתי לפני. תענוג.

(2) Where No Life Dwells – Unleashed. חולה על האלבום הזה. קראתי פעם ביקורת שבהחלט תמצתה את התחושות שהאלבום הזה מעביר:

A fucking vampire in a cave for one thousand years with a guitar couldn't write songs half as sick and twisted as these…

(3) My Dying Bride – As The Flower Withers. צריך להגיד משהו ? אז נכון, שהוא יצא כבר בשעת שיא, אבל כשהוא יצא, זה הרגיש כאילו הוא תמיד היה שם. תענוג.
(4) – (6) כי אני חופר ומותר לי…
יש כמובן את GOTHIC של PARADISE LOST, כל מה שיצא עד 94 של ANATHEMA, הדמו The Beloved's Cry של אורפנד לנד…

ישי שוורץ: Sodom – Agent Orange
זה המעבר מעולם הט`ראש של Metallica ו Testament לעולם אפל וכבד יותר, Sodom והתקליט הזה במיוחד היה האלבום שקמתי אתו בבוקר, שמעתי בדרך לבית ספר, בזמן השיעורים ובערב בבית, הוא העיף לי את הדמיון למקומות אחרים לגמרי, בזכות האלבום הזה התחלתי לעשות מוזיקה בעצמי, פתחתי להקה והתחלתי לנגן.

Death – Spiritual Healing
התשובה שלי לכל מי שהשמיץ אותנו עם השטויות של "כת שטן" וכל החרא הזה, הנה אלבום עם שירים נגד שימוש בסמים, נגד שחיתות דתית וחברתית, נגד השתלטות המכניקה על העובד האנושי, אלבום עם מסר חיובי, בונה וגלובלי שסתם את הפה לכל מי שבא אלי דאז עם ההשאמות המטופשות האלו., מעבר לכך שהמוזיקה כבדה, עוצמתית אבל עם יסוד מלודי וכזה שקונה אותך בדיוק ברגע הנכון.

Paradise Lost – Gothic
לא אהבתי אותו כשהוא יצא, הייתי עמוק בתוך Bolt Thrower, Massacre, Sodom וכאלו, ו"דת` מטאל עם קלידים?" איכססס, זה היה נשמע לי מלוקק ומצועצע, לקח לי זמן להפתח אליו ואני אסיר תודה על כך, זה הצד העדין יותר שהכניס את המלודיה לעולם המטאל הכבד כמו שלא נעשה בעבר, אלבום ששמעתי מאז אלפי פעמים, כשפתחתי את הלב הכועס שלי נכון לאותם ימים ליופי שלו – הוא נשאר שם ותקע יתד עד היום.

המשך בשבוע הבא…