הסצנה של פעם 2013 – חלק ב'

מאת: צוות מטאליסט

לפני כשבוע העלנו כאן את החלק הראשון של כתבת הראיונות עם כמה מוותיקי סצנת המטאל הישראלית, זו שהגיעה לשיאה בין השנים 1988 ל 2013, הפעם אנחנו ממשיכים עם עוד כמה אנשים מהתקופה – עידן קופברברג, סולן להקת הפאנק/ראפ מטאל הפסיכוטית People, סמי בכר – המתופף של Morgue ו Orphaned Land לשעבר, אורי זילכה – בסיסט להקת Orphaned Land, ואלון מיאסניקוב – עורך מגזין מטאליסט:

שני אירועים מכוננים מהתקופה של פעם שעבורך היו ציון דרך, כאלו שנחרטו והפכו לנקודת ציון משמעותית בשנות המטאל הראשונות שלך

עידן קופברברג: שני ארועים – כמובן שזה מחוויה אישית אבל האירוע הראשון המשמעותי הוא הפעם הראשונה שהופעתי בחיים שלי – מועדון הBALLS הידוע לשמצה עם להקת People. האירוע השני שללא ספק היה הגשמת חלום ילדות היה שהופעתי והתחברתי עם להקת CARCASS שהגיעו לארץ וPEOPLE חיממו אותם 🙂 (תודות לרובי פורל).

סמי בכר: ההיכרות שלי עם ליאור הגיטריסט של סאלם היינו חברים טובים הוא גילה לי את עולם הדת' מאטל. בן כמה הייתי 15-16? והאירוע השני המשמעותי אני מאמין, הכניסה שלי ללהקת קורפוס בתור סולן דבר שפתח לי אפשריות גדולות כמוזיקאי גיליתי אהבה לנגן וכמה שיותר כפי שאתה יודע אני מנגן על מגוון רחב של כלים. (מדובר על סוף שנות השמונים.)

אורי זילכה: הארוע הראשון שחרוט לי בזכרון זו הופעה של סיילם במועדון הפינגווין אני זוכר את זה כאלו זה היה אתמול. אני זוכר את השער הזה שהיה על הבמה ושההופעה התחילה עוד כשהוא סגור זה היה ממש דרמטי וכילד זה העיף אותי לקיבינימט. הארוע השני הוא ההופעה של מטאליקה בפארק ואני בטוח שזה ציון דרך משמעותי לכל מטאליסט בארץ. לראות להקה שאתה סוגד לה בארץ הקודש? חלום שהתגשם ועוד בשנה לא רעה בכלל

אורי זילכה

אלון מיאסניקוב: אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את Maiden, הייתה לי קלטת שעליה היה מוקלט מצד אחד The Number Of The Beast ומצד שני Seventh Son, הם פשוט נחרטו לי בתודעה לנצח וכנראה היו מה שעשה ממני מטאליסט.חוויה שנייה היא כנראה ההופעה הראשונה של Orphaned Land ברוקסאן, להקה שאני מכיר מההתחלה וכתבתי לה את המילים – פתאום על בימה מול 1,000 איש ששרים איתה את המילים, זה היה רגע מכונן בחיים שלי.

מה הדבר שלדעתך איחד את סצינת המטאל הישראלית בשנים 1988-1994 וגרם לז`אנר "להתפוצץ" בכזו צורה בארץ? ואיך אתה משווה את המצב דאז, להיום/לשנים האחרונות?

עידן קופרברג: באותה תקופה בארץ לא היה מקום שיכל להכיל בני נוער שחושבים מחוץ לקופסה! שמחפשים עומק במוזיקה – מסרים – אג'נדה אנטי ממסדית – היה רק מקום אחד בתל אביב שסיפק לקבוצה גדולה – (לא רק למטאליסטים) את מה שהם רצו לשמוע לחוות ולהרגיש – זה היה מועדון הפינגווין – לדעתי באותה תקופה לא היה מטאליסט/יט שלא שרץ או לפחות ביקר תכופות את המקום – המקום נתן במה להתבטא (גם אם הסאונד לא היה מושלם) לאט לאט אנשים החלו להכיר אחד את השני יותר – נגנים החליפו רעיונות מוזיקלים ומוזיקה – תקליטנים השקיעו – חנויות תקליטים כמו בית התקליט ופאז נורא תמכו בסצינה והזמינו את כל האלבומים המבוקשים. (המוכרים היו מגיעים להופעות וחלקם אף נגנו בלהקות) אני חושב שהפיצוץ הגדול דיי קרה במקביל עם הפיצוץ העולמי! כל אחד בעולם ששמע את הגיטרה המצמררת של South Of Heaven הבין שמשהו גדול קורה והמבין יבין

סמי בכר: מדובר על התפתחות מוזיקאלית שהתחילה עם גוטיקה פאנק וגל חדש. דבר שאפשר להיפתח למוזיקה אחרת וגם רועשת.הדור היה פתוח לסוג חדש של מוזיקה. בעולם זה תפס תאוצה , זה נתפס והרבה אנשים התחברו לסצנה זה אפשר להם ביטוי לכוח שבתוכם ..היום המוזיקה השתפרה פלאות הדת' מאטל תופס ומשתלב הרבה עם מגוון סגנונות הראש פתוח יותר.. גם להקים להקה נהיה הרבה יותר קל עם כל הציוד האלקטרוני שיש כיום בהישג יד.

סמי בכר

אורי זילכה: הדבר שאיחד את סצנת המטאל בשנים האלה היה רובי פורל כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הוא חוזה סצנת המטאל בארץ. אי אפשר לשכוח את התרומה שלו ואין מטאליסט שלא הכיר אותו או היה איתו באיזשהו קשר. אני הייתי אפילו מתנחל אצלו בבית חוץ מזה שהייתי תולה לו פוסטרים להופעות. היום… יש כל כך הרבה מפיקים וכל כך הרבה הופעות שהטוהר הלך לאיבוד אבל מצד שני הסצנה גדלה אז זה סימן טוב. הכי קרוב לדמות רובי פורל היום זה ישי שוורץ.

אלון מיאסניקוב: אני חושב שזה גם העניין של שנות השמונים והעובדה שהמוזיקה הייתה בשיא זבל של כל הזמנים, גם זה שהמטאל בעולם בדיוק היה בשיאו וזכה לחשיפה גם אצלנו בתוכניות כמו "מופע רוק" של בני דודקביץ' הגדול, וגם שזו השנה שבה המטאל הקיצוני יצא מהמחתרת, ואז דור שלם של חריגים שחיפשו משהו שונה – מצאו בדיוק את המוזיקה המתאימה ברגע הנכון.

מכל המופעים שהגיעו לארץ בשנים ההן, מה המופע שהכי זכור לך ולמה? שתף איזה סיפור מעניין ולא שגרתי מאחורי הקלעים.

עידן קופרברג: האמת שלדעתי כל להקה מחו"ל שהגיעה לארץ הרוותה צמאון של הרבה מאוד אנשים פה – ללא ספק זה העלה את רף ההופעות למקום יותר גבוהה – בזמן מלחמת המפרץ התכתבתי עם פטריק מDisharmonic Orchestra – כשהוא הבין שהוא מדבר עם ילד מישראל שהייתה בדיוק באותו זמן במתקפות טילים – הוא שלח לי חבילה ענקית עם מלא מוזיקה ופוסטרים ומה לא…. סיפרתי לרובי פורל על החבילה ומשם כבר אתם יודעים לאן זה הגיע…

סמי בכר: זכורה לי לטובה ההופעה של נאפלם דת` עם הסולן החדש שהצטרף אליהם דאז ,בואנה הוא הזיע שם ברמות.. … (Barney Greenway 1992)כמו כן זכורה לי ההופעה הראשונה של אורפנד לנד כאורפנד ולא Ressurection עם מתי.. היינו צריכים לחכות לו ים זמן עד שיסיים עם השילשול שתקף אותו מרוב התרגשות.

אורי זילכה: דווקא מכל המופעים שהיו בזמנו ובתקופה שבה הייתי הכי קיצוני שאפשר ההופעה שהכי זכורה לי זה biohazard מי שהיה שם הרגיש את החשמל במועדון והקטע שכל הקהל עלה לבמה באיזה שלב בהופעה היה פצצה. היו כל כך הרבה מופעים טובים ועוד בשנים הכי טובות שיצאו האלבומים הכי טובים אבל את ההופעה של biohazard אי אפשר לשכוח.

אלון מיאסניקוב: לדעתי זו ההופעה של Carcass, עד לצאת האלבום Necrotism לא השתגעתי עליהם, אבל האלבום ההוא – עם הסאונד הברור ויכולת הנגינה של Amott הפכו אותי לגמרי. הם הגיעו בדיוק כשהוא יצא, ועשו הופעה מעולה. בעיקר זכור לי שלסולן היו שינים בריטיות רקובות אופייניות, יותר נכון – היו לו שתי שיניים וכל השאר הלכו, מה שגרם לקהל לצרוח לו בין השירים "כריש! כריש!", בשלב מסויים הם הבינו שהוא לא מדבר עברית ועברו ל "Shark! Shark!".

מה גרם להערכתך ל"יציאה מהמטאל" של חלק גדול מהקהל הותיק בישראל בשנים 1994-1995? ושאלת המשך: מה גרם לחלק גדול מאותו קהל לחזור למטאל בשנים האחרונות?

עידן קופרברג: כמוזיקאי אף פעם לא "עזבתי " תמטאל – זה צבע שנטמע בי היטב לדעתי מכל הז'אנרים שאני אוהב כיום – (יש לי את כל הסולואים והריפים של SLAYER METALLICA MEGADETH עמוק בתת מודע אם אני רוצה או לא – זה פאקינג שם עד הקבר) לי אישית מה שפתח לי את הראש להשקיע ללמוד ולהכיר ז'אנרים אחרים היו ללא ספק MR BUNGLE. רבים אחרים עזבו את המטאל בעקבות התגייסותם לצה"ל – ולמען האמת ב94 הרגשתי שהז'אנר לא מתקדם – לא מתפתח…. אולי זה היה שרוויתי? מה גרם לוותיקים לחזור? אני חושב שהמצב בשנים האחרונות בארץ מבחינה ממשלתית גורם לאנשים לחזור למוזיקה אגרסיבית – זה פשוט כנראה עוד צעד לפני מהפכה אגרסיבית שתקרה פה בעזרת השם 🙂

סמי בכר: התפתחות מוזיקאלית ורוחנית ובעצם זו גם החזרה. זה סוג של מעגל בהרבה מובנים, מה עוד שהמאטל השתפר ברמות מטורפות הריפים והסאונד ושוב מבחינה רוחנית המאטל ממלא לחלוטין.כמו שאומר יוגה המאסטר: :שהכוח יהיה עמך

אורי זילכה: הסיבות שאנשים יוצאים מהמטאל בארץ זה בדרך כלל צבא אולי בגלל הסביבה והחברים החדשים שכנראה משפיעים ואולי בגלל איזה הרגשה של " בגרות "? הרבה אנשים אומרים לי " אני הייתי שם כשהייתי ילד אבל ממשיכים הלאה ". מטאל זו דרך חיים ומי שחי מטאל והמטאל נמצא בנשמה שלו לא עוזב וזאת הסיבה לחזרה הגדולה עכשיו אנשים מפעם אולי יצאו אבל המטאל נשאר להם בנשמה במצב של hold.

אלון מיאסניקוב: לא משנה כמה הסברים אשמע מהרבה מהדור ההוא על זה שהטראנס בעצם דומה למטאל, ושזה הכול קשור באגרסיות וכו', אני לא ממש מתיימר להבין את זה. המשכתי לשמוע מטאל באופן רצוף מגיל 12 ועד היום, בלי הפסקות, בלי לעבור למסיבות יער, לחבק עצים או ללקק בולים, אז קצת קשה לי להתייחס לתופעה ההיא ברצינות.

People הקדימה את זמנה בענק, על זה אין ויכוח, עשיתם כמעט הכל לפני כולם ובשיא המקוריות, אתה מרגיש פספוס? כלומר, שאם הלהקה היתה פורצת כמה שנים אח"כ היה לה פוטנציאל להגיע למקום גבוה בתחום?

עידן קופרברג: לדעתי אם ל People היו ביצים וכולנו היינו עוזבים באותם שנים לחו"ל – כמעט בטוח שהיה קורה עם זה משהו מעניין.

עידן קופרברג

מה לדעתך באישיות שלך וברקע שלך גרם לך להשאר במוזיקה הזו ברמת מעורבות כל השנים האלו?

סמי בכר: גדלתי ביפו ג' לא שיא הנאורות. ילדות שלוותה בחוסר, הייתי סוג של עוף זר, החינוך לא היה הכי נכון . לא היה ביטויי אמיתי לכל הרגשות שהתחוללו אצלי. מאוחר יותר מצאתי יציאה ממסגרת שנקראת נורמלי .המון רגש אבל המון רגש יש במאטל…דבר שגרם לי יחד עם זה שהתחלתי לנגן לרצות לנגן את הסיגנון הזה.Morgue הייתה יותר אגרסיבית הרבה גראולים ממש אהבתי. ובתקופת אורפנד קמו להקות כמו טייאמט ו at the gates. שהביאו רחמים מדהימים למאטל. ומה גם אורפנד היתה מאוד מושפעת מלהקות כמו dead can dance &this mortal coil , גדלתי בבית טורקי ותמיד המוזיקה הטורקית היתה ברקע אם רציתי או לא רציתי הסגנון הזה נהייה חלק ממני. ובכן הצטרפתי ל Resurrection כמתופף החומר היה פרימיטיבי ואז שאלתי את הלהקה האם הם רוצים שאכתוב להם מוזיקה הם הסכימו ישר והתחלתי לכתוב מוזיקה לאורפנד הבונבון שלי הוא האלבום אל נורא עלילה ,כתבתי את רוב האלבום, וכיום אורפנד לנד נחשבת ללהקת הדת' אוריינטל מאטל הראשונה.

אורי זילכה: בלי קשר לפעילות שלי באורפנד לנד ולעובדה שאני מתפעל מחלקות מטאל בחנויות דיסקים כבר מעל 2 עשורים אני צריך את האגרסיה הזו במטאל כדי להרגע אני מאוד אוהב גם סגנונות מוזיקה אחרים אבל הפאנטיות שייכת מבחינתי למטאל בלבד וזאת הסיבה שאני גם אספן כפייתי
כילד ביסודי אף פעם לא התחברתי יותר מידי לאנשים עד לכניסה שלי לעולם המטאל שפתאום גיליתי מי אני באמת. אף פעם לא הייתי רוקד או מבלה במועדונים עד שגיליתי את הפינגווין ואת הרוקסן.

איך התגלגלת למה שאתה עושה היום – לעריכה של מגזין המטאל הוותיק ביותר בארץ?

אלון מיאסניקוב: זה התחיל עם זה שכתבתי למטאל האמר ישראל, בהתחלה בכלל הייתי קונה מהם דיסקים, עד ששאלתי אותם אם הם רוצים ביקורות בתמורה לפרומונים, ובולוס שערך את המגזין הסכים. ומאז ולאט לאט סוג של השתלטתי על הרבה מהתכנים וכתבתי יותר ויותר. באותה תקופה אורון, הבעלים של מטאליסט, החליט להעביר את המגזין לניהול אחר, ואני הצעתי את עצמי כעורך – לצד אופיר מסר שהיה הוובמסטר של המגזין מההתחלה. לשמחתי הוא הסכים, ומאז זה נהיה הבייבי שלי, זה עולה לי בזמן, דם ועצבים לפעמים – אבל טוב לי לדעת שיש מגזין מטאל שממשיך ופועל בארץ כל כך הרבה שנים, ויש לא מעט אנשים שאוהבים אותו.

אלון מיאסניקוב

תן לי 4 משפטים על 3 אלבומים שעבורך מייצגים הכי טוב את התקופה.

עידן קופרברג: לתת שלושה אלבומים לתקופת זהב שכזאת זה ממש קשה! אבל אני זוכר מה הפך לאנשים את המוח כמוכר בבית התקליט וסופר זאוס.

Morbid Angel – Altars Of Madness
אני זוכר חברים שהיו מתעוררים באמצע הלילה רק כדי לשמוע את האלבום שוב

Pantera – Vulgar Display Of Power

שהיווה תשובה סוחפת לכל מספידי הטראש מטאל.

סמי בכר: לא בשביל משהו אבל find yourself discover god מתוך אל נורא עלילה של אורפנד אלבום שהשתתפתי בו משפט ממש שמתאים לתקופה

Entombed-left hand path – גרם להרבה בקרב המאטליסטים.

וגם Deicide האלבום Deicide עצמו לא שאני מתחבר לטקסטים שלהם אבל בואנה אלה יודעים לייצר דת,מאטל.

והלהקה הכי טובה בכל הזמנים יחד עם האלבום הטוב ביותר שלהם מבחינתי היא At The Gates עם :terminal spirit disease משנת 1994

אורי זילכה:

Iron maiden-seventh son of a seventh son
Metallica- and justice for all
Judas priest – painkiller

אני יודע שזה הכי צפוי והכי מתבקש אבל האלבומים האלה, הם פסקול הנעורים שלי ולמרות שהם לא האהובים עליי ספציפית מהרפרטואר של הלהקות הם תמיד יהיה חרוטים בנשמה שלי.

אלון מיאסניקוב:

Morbid Angel – Blessed Are The Sick

האלבום ששינה לי את התפיסה של המטאל הקיצוני, זה שבו הבנתי שדת' מטאל יכול להכיל גם הרבה אווירה ולא מעט אינטליגנציה. מבחינתי אלבום מופת.

Annihalotr – Never, Neverland

להקה גאונית, ולמרות שהרבה אהבו את אלבום הבכורה – אני תמיד התחברתי יותר לאלבום הזה, השני שלהם. נגינה גאונית, הלחנה מבריקה, אחלה סולן – טקסטים מתוחכמים, תמיד ראיתי בהם לפחות מדרגה אחת יותר מרוב הלהקות בז'אנר.

Slayer – Seasons In The Abyss

ושוב, למרות שרוב האנושות מעדיפה את Reign In Blood, לדעתי זה האלבום הכי טוב של הלהקה, התחברתי לגישה המלודית, הלחנים מבריקים – Hanneman ז"ל עשה פה אלבום גאוני לדעתי.