זוועות מטאל Revisited
אין מה להגיד – ככל שהתרבות הצרכנית שלנו מתקדמת ואנחנו נדרשים לקנות את התרבות שלנו, תמיד תרים ראש הנטייה הרכושנית שלנו להיות בעלים לאותה תרבות נצרכת ויהיה קשה מאוד לרצות אותנו. מצד אחד אנחנו אוהבים להרגיש כשמשהו חדש ורענן ומצד שני אנחנו שונאים שינויים. התרבות הצרכנית הזאת כפויית טובה עבור האמנים שבסופו של דבר מנסים לעשות את מה שהם עשו מתמיד – מה שמתאים להם ומה שמרגיש להם. הדבר לא תמיד יהיה לרוחו של קהלם. כשלרכושנות הזאת נוסיף את אפקט עדר, צפויים להתקבל אמנים ואלבומים שנעשו קונצנזוס למוזיקה רעה ומוקד להשמצה. כשאלבום הושמץ עבורי עוד בטרם ניסיתי אותו פעם אחת, קשה להתגבר על הרושם הראשוני שאפילו לא הוא יצר לי. בניסיון להציל קצת מכבודן של יצירות טמאות שהוצאו להורג מזמן, פניתי לכמה מהאלבום שיותר הושמצו כשהמתכת קרה ובדקתי כמה מההשמצות הללו ראויות.
Megadeth – Risk (1999):
למען האמת, אף פעם לא באמת הבנתי את Megadeth. זכורות לי תקופות לפני הרבה מאוד שנים שהרגשתי שמה שהם עשו היה קרוב יותר אל מין Heavy Metal מתון של כמה מוזיקאים בעלי יכולות ולא היה לי מושג מה הלהקה הזאת עושה ב-4 הגדולות של ה-Thrash Metal. כמובן שככל שהזמן עובר נחשפים ליותר דברים שלהם ולומדים את ההפרדה בין רוח הדברים לבין הטעם האישי של עצמי. ממש כאילו יצאתי מתרפייה שלמה שבמהלכה למדתי שרוחות רפאים לא קיימות ובשנייה שיצאתי מהמרפאה יכולתי לראות מולי את קספר, הנה הגיע Risk ואיתו החלל הגדול ב-Thrash Metal. שנים של שכנוע אמנם לא ירדו לטמיון, אבל הסיבה לסערה שהאלבום עורר ברורה. מדובר במטאל נגיש מאוד שעומד על גבול ה-Hard Rock, ה-Grunge, ה-Country וה-Alternative – לא מה שאלבומים כמו Rust in Peace או Youthanasia הביאו איתם. עם זאת, למרות שזאת לא פנינה חד פעמית או פיסת גאונות שנפלה בין הכיסאות, בהחלט לא מדובר על זוועה בלתי אפשרית. אם לרגע נשכח את המאבק לראות ב-Megadeth את ענקית ה-Thrash המצופה, אפשר להסתכל על הדיסקוגרפיה של Alice Cooper או של Zakk Wylde ולראות את האלבום משתלב בצורה לא רעה בכלל (למרות שאני לא מעריץ גדול של הקול של Mustaine). לא רק שההשמצה לא מוצדקת בעיניי, אפילו ארחיק ואמליץ להאזין לו פעם ב כדי לשבור קצת שגרה. אלבום חביב ביותר.
Machine Head – Supercharger (2001) –
עם כמה שקלאסי להכניס לרשימה הזאת אלבום מושמץ כמו Catharsis, שנתיים וחצי נשמעו לי כמו זמן קצר מדי כדי להצליח לשפוט באופן קצת יותר אובייקטיבי את האלבום (וזה גם תירוץ מספיק טוב שלא לשמוע את הזוועה הזאת פעם נוספת). בספקטרום הענק שיצרו Machine Head בין Catharsis ובין The Blackening המופתי, ניתן להציב את Supercharger בדיוק באמצע. קיימים רמזים ל-Groove Metal המדהים שהם עוד יביאו לשולחן שנים בודדות לאחר מכן ועם זאת גם מגיעה תחושת הקרינג׳ כש-Rob Flynn מנסה את מזלו בראפ סטייל Mike Patton, בצלילים רפיטטיביים צורמניים שהלמו יפה את System of a Down, ב״צחוקים״ מסגנון ה-Punk Pop ובגניחות משלהבות ש-Corey Taylor שלט בהן מתמיד. ברגעים מסויימים הם עושים Slipknot סביר ביותר – בחלקים הכבדים של הסקאלה. למרות שלא מדובר על אלבום שהייתי מגדיר כאחד טוב, יש בו רגעים ממש טובים וסימנים למה שהלהקה ידעה לעשות הכי טוב. מפיו של אחד שהתחיל את ההאזנה שלו ל-Machine Head מ-The Blackening וכעת כל אלבום אחר שלהם הוא ירידת מדרגה, Supercharger (אם נעיף ממנו את American High שלא היה צריך להיות קיים) הוא אלבום שהייתי עשוי להמליץ עליו בתור נקודת כניסה טובה שמצד אחד לא דוחה לחלוטין ומצד שני נותנת מרחב להיות מופתעים ומסופקים בו.
Iron Maiden – The X Factor (1995) –
החלפה של סולן בדרך כלל היא זעזוע ענק ללהקה וכשמדובר על להקה ענקית כמו Iron Maiden שנעשתה שם דבר של קלאסיקת Heavy Metal בשנות ה-80, הצורך להיכנס למערכה שכזאת הוא כבד עוד יותר. אני זוכר כשרק התחלתי את דרכי במטאל עם הלהקה הזאת כמה שהעטיפה ה-gore-ית של האלבום הותירה עליי רושם וכמה כבר אז רציתי לאהוב אותו, אבל הקול של Blaze Bayley בשום אופן לא היה הקול של Bruce Dickinson ובסופו של דבר נראה היה שבגלל שלא לזה נרשמתי, האלבום דעך עבורי. עכשיו שצצה הזדמנות פז לחזור ולבדוק את האלבום הזה כדי להבין האם ההשמצות שהוא עוד מקבל מעת לעת מוצדקות, אני יכול לומר ש-Blaze Bayley עושה את עבודתו בסדר גמור. לא זאת הבעיה של האלבום. הבעיה כאן שהאלבום עייף מאוד וחסר חיוניות. למרות שניתן לזהות מקומות שסימנו את הסאונד ה-Maiden-י במעבר מ-Fear of the Dark אל A Matter of Life and Death (שניהם אלבומים שאני אוהב), האלבום הזה פשוט לא מצליח לסחוף. הלחנים לא נשארים, הגיטרה של Adrian Smith חסרה וההגייה החצופה של Bruce לא שם כדי לגשר על המחסור. עם כל הרצון הטוב והידיעה שזה אלבום חשוב, הוא פשוט אלבום לא טוב.
Black Sabbath – Forbidden (1995) –
כשחושבים על להקה קלאסית כמו Black Sabbath, קל לחשוב על Ozzy Osbourne או על Dio שאכן כיכבו ברגעי השיא של הלהקה. השמות הבאים שעשויים לקפוץ לראש הם Ian Gillan או Glenn Hughes (שניהם מ-Deep Purple). אבל מי לעזאזל זה Tony Martin? ואכן בסוף שנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90, כשלא דיברו יותר מדי על הלהקה, הקול שלה היה זמר לא רע וזה שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד אחרי Ozzy. האלבום Forbidden הוא האחרון שהוציא עם הלהקה וידוע כאחד האלבומים השנואים יותר של הלהקה. במקרה מדובר על אחד האלבומים הראשונים של הלהקה שהאזנתי להם אי פעם, עוד בתקופה שלא הצלחתי להבין איך אפשר לסבול את הקול של Ozzy, וכבר אז חשבתי שמדובר באלבום סבבה לגמרי. לא מדובר באלבום קלאסי ואבן דרך במטאל כמו אלבומים אחרים של הלהקה ואכן ישנה מעט יותר גישה Glam Metal בו שלא עומדת בקנה אחד עם Paranoid או עם Heaven and Hell, אבל שירים כמו Shaking off the Chains הם מטאל משובח ו-Black Sabbath-י ביותר.
Judas Priest – Jugulator (1997) –
אם Judas Priest מנגנים באמצע היער ולא היה Rob Halford שיצעק בחזית, האם הם עדיין Judas Priest? מיד לאחר Painkiller המופתי, Halford הלך לרעות בשדות זרים והותיר את הלהקה לחפש פרונטמן חדש. חברי הלהקה פנו לדבר השני הטוב ביותר – Tim 'Ripper' Owens שעמד בעמדת הזמר בלהקת מחווה ל-Judas Priest. טענת המאזינים הייתה שיכולתו לשיר כמו Halford איננה מספיקה כדי שיהיה תחליף ראוי לאגדה. חייב לציין שהשירה הגבוהה של Ripper באלבום אכן נוטה מעט לקרינג׳ וככה גם עם כמה קטעי גיטרה א-טונליים שנשמעים כאילו כל אדם מהרחוב יכול היה לבצע בהנחה שה-gain היה מספיק גבוה. עם זאת, מרגע שמתנתקים מ-Painkiller וקודמיו, מדובר על כיוון אחר ללהקה ואחד הרבה יותר כבד. כשמתנתקים מה-Speed Metal או ה-Heavy Metal הקלאסי שהיינו רגילים לקבל, ישנם כיוונים הרבה יותר Thrash Metal, Groove Metal וגישה אפלה מסגנונו של King Diamond. תחת צורת המחשבה הזאת, האלבום הזה נעשה די מעניין ומשהו שהיה גורם לי להמשיך לעקוב אחרי הלהקה. האלבום הזה בהחלט לא הזוועה שמצטיירת.
Metallica – St. Anger (2003) –
גולת הכותרת שהולידה את כל הכתבה הזאת. ה-אלבום שזכה להגיע למעמד של כבוד בקרב האלבום המושמצים והשנואים ביותר במטאל. מהשנייה הראשונה סאונד התופים הזוועתי מכין אותנו לאלבום שלם של הפקה נוראית. יאללה, ננסה להתעלם מזה שנשמע כאילו זה אלבום שעדיין בשלבי הסקיצה ונעשה מה שאפשר כדי להתעמק בחומרים עצמם. אוקיי, זה לא רק הסאונד של הדברים אלא גם התפקידים עצמם בקטעים רועשים ביחד עם הסאונד הלא מוצלח שיוצרים בלאגן גדול באוזניים ובתוך חוסר הסדר הבוצי הזה פשוט קשה לשמוע את הלחן. אנחנו מקבלים מדי פעם תזכורות של גיטרה פה ושם, אבל הרגעים האלה מבוססים על תופים ועל שירה (שבניגוד לתופים, נוטה להישמע טוב לרוב. עדיין יש חלקים שבהם James קרוב להישבר ונשמע זוועה) בלבד. אוקיי, אז… ננסה להקשיב בעיקר לחלקים הרגועים? רגע, איזה אלבום מטאל שמכבד את עצמי צריך להראות את מה שמגניב בו בחלקים הרגועים בלבד? כבר ב-Some Kind of Monster התחלתי להסתכל על הרשימה ולראות אם האלבום לא חושב להסתיים בקרוב, תחושה שהמשיכה עד ה-"kill kill kill" המגוחך שסוגר את All Within my Hands. חובבי ה-Nu Metal וקרוביו (Grunge, Punk Pop, Hip Hop) המושבעים עוד עשויים למצוא כאן על מה להילחם. המכורים ל-Groove Metal אולי יקשיבו לקטע פה או קטע שם ויוציאו מדי פעם אנחה של הפתעה נעימה מבלי להודות שזה מה שקרה. כל השאר – ברחו על נפשותיכם. שום דבר טוב לא יוצא מכאן.
Kreator – Outcast (1997) –
מהרגע הראשון שחבר השמיע לי את Enemy of God של Kreator, משהו מגניב הקליק לי שם. היא הייתה אחת הלהקות הראשונות שהכינה אותי לעולם ה-Death Metal כשה-Thrash Metal המודרני שלה פשוט נשמע מעולה והביא בראש. משם המשכתי בעיקר קדימה, כשמעטות היו הקפיצות שלי אחורה לאלבומים כמו Violent Revolution או Extreme Aggression המוצלח. נוכח ההיכרות הדלילה שלי עם חומריה המוקדמים של הלהקה, לא הפתיע אותי לשמוע שקיים אלבום אחד שנתפס במיוחד כלא טוב. ההפתעה הייתה כשהאזנתי לו וגיליתי כמה שהוא באמת לא טוב. וואו רבאק, מה זה הדבר הזה? למה לעזאזל להיתקע מיליון שנה על צמד מילים ולא להתקדם למחוזות קצת יותר יצירתיים? למה לא להקליט עוד טייק במקום להשאיר את השירה הנשברת הזאת? הגיטרות לא נשמעות לכם קצת מתפזרות במיקס? לא קצת משעמם אתכם שני אקורדים הלוך חזור בפזמון ושני אקורדים אחרים הלוך חזור במעבר? הכיוון ה-Blues-י סטייל Pantera לא באמת מחמיא להם והאיזור ה-Nu/Industrial Metal באמת לא מחמיא להם. זה לא אלבום שהייתי דוחה על הסף אבל בהחלט לא רגע זוהר במיוחד של הלהקה. כנראה לא משהו שהייתי מעביר אם היה קופץ ברדיו אבל גם לא משהו שהיה גורם לי להתעניין בלהקה אם זאת הייתה החשיפה הראשונית.