חוגגים את ה- 13: על סרטי האימה מהשנה האחרונה שכדאי לקחת לערב של פחד
יום שישי ה 13 מתקרב אלינו לטובה, וכרגיל – יש בינינו שמנצלים את התירוץ הדבילי הזה כדי לעשות לילה של חגיגות סרטי אימה, כדי לחסוך לכם זמן מיותר בחפירה בעשרות הרבות של זבלונים שיצאו בשנה האחרונה – עורך מטאליסט אלון מיאסניקוב ישב וחפר בערימה ושלף את אלו שראויים יותר להתייחסות לדעתו האישית כמומחה אימה וותיק, והנה הם לפניכם:
The Boy
הסרט הצנוע הזה, שנעשה בתקציב צנוע למדי, מתרחש רובו ככולו בבית אנגלי ישן ועם צוות שחקנים לא מוכר ברובו (מלבד השחקנית הראשית לורן כוהן המוכרת כ "מאגי" מ The Walking Dead) אבל עדיין מצליח דרך כתיבה נכונה, בימוי מדוייק וכמה סצינות מקפיצות למדי להעביר שעה וחצי מוצלחות ביותר.
הרעיון הבסיסי: אשה שנפרדה זה עתה מבעלה המכה עוברת לאנגליה כדי לשמור על בנם הקטן של שני הורים מבוגרים, ומופתעת לגלות שה "ילד הקטן" הוא בובה, שאליה ההורים מתיחסים כילד לכל דבר, כולל רשימת חוקים הדוקה שבמידה ותעבור עליה – היא תגלה את הצדדים הפחות נעימים של הילד/בובה.
זה מתחיל טוב ושומר על עניין לכל האורך, כשכמובן שבסוף יש את הטויסט שסביר שלא תצפו לו מראש. לי אישית אותו טויסט קצת השמיד את מוטיב האימה של הסרט, אבל עדיין – אחלה דרך להעביר שעה וחצי.
Insidious 3
סדרת סרטי Insidious של הבמאי ג'ימס וואן זוכה ללא מעט הצלחה עוד מהסרט הראשון ב 2011.
בגדול מדובר במשפחה שבנה נופל לתרדמת, ואז מסתבר להוריו שיש לו יכולת לשלוח את הרוח/אנרגיה/מוח שלו לשיטוט בממדים אחרים, מה שמוביל רוחות מרושעות לנסות ולהעיף אותו סופית מהגוף ולהתיישב במקומו. בסרט הראשון הצילה את המצב מדיומית קשישה שמוכרת לנו יותר כשכנה השרופה ב "משתגעים על מרי", והיא והמשפחה המשיכו גם לסרט ההמשך הדי מוצלח. עכשיו היא המוטיב המקשר היחיד בין סיפור חדש לגמרי שמגיע בחלק השלישי של סדרת הסרטים.
כצפוי, הסיפור פה היא רוח מרושעת שמתנחלת על החיים של מישהי מסכנה, באופן מפתיע – זה דווקא מתחיל ממש טוב, מצמרר, ונבנה יפה לאורך כמעט כל הסרט. קצת מבאס שאין פה יותר מידי סיפור מסגרת מסביב לרוח המטרידה, כזה היה יכול לתת עומק ולהוסיף מוטיב של פחד, אבל גם ככה זה עובד חביב.
לקראת הסוף יש אובדן גובה מסויים, ומעבר למחוזות צפויים למדי – אבל לא מספיק כדי לחרבש את מה שהוא סרט רוחות לא רע בכלל שיכול לצמרר די בקלות.
It follows
ה-סרט של עולם האימה בשנים האחרונות הוא סרט צנוע שנעשה בתקציב זעום של 2 מיליון דולר והרוויח בקולנוע כ 20 מיליון. בגדול סרט אווירתי, ששואב הרבה מסרטי האימה של שנות השמונים – אבל בלי לוותר על איזו אווירת אינדי קצת פלצנית שאותי באופן אישי לא ממש קנתה.
אם נדלג על הנסיון הקשה הזה להראות אינדי, כולל סצנות איטיות ושקטות באופן מעצבן, הרי שיש פה סרט שללא ספק מצליח להטריד ולהעכיר שלווה.
סיפורה של צעירה אמריקאית שפוגשת בחור, מגיעה איתו לבסיס שלישי (שני? רביעי? אני חלש בז'רגון הזיונים האמריקאי), ואז מגלה שהוא בעצם עושה את זה כדי להעביר אליה סוג של סקובוס (שד מיני) שרוצה לרכוב עליה ואז ככל הנראה לפרק אותה לגורמים ולקחת את אלה המעניינים הביתה. סוג של מטאפורה למחלות מין למיניהן, רק מפחיד יותר ובלי שום קוקטיל חיסונים שיכול לטפל בזה.
משם והלאה הסרט תופס תאוצה, והסצנות של השד החרמן שלא מוותר לשניה, ומופיע בכל מיני גלגולים שונים – אכן מצליחים להפחיד. לא הייתי ממהר ומשתף פעולה עם המבקרים שקראו לו "הסרט הכי מפחיד של העשור", אבל הוא כן מצליח לגרום לרעד לא רע בכלל.
The Witch
אני שם את הסרט הזה כאן ולו בגלל ההתלהבות הגורפת שיש ממנו, שאני – אני כבר אומר, לא שותף לה בשום צורה.
סרט אומנותי למדי, איטי ומלא אווירה על משפחה דתית באמריקה של המאה ה 17, שמגורשת על ידי הקהילה שלה ליער לחיות לבד. ואם בהתחלה הפחד ממכשפות נראה כמו סתם סיוט של נוצרים חשוכים, כשהתינוק של המשפחה נעלם ובסצנה מרומזת אבל מזעזעת מספיק מוסבר לנו שמכשפה הרגה אותו כדי לרחוץ בדמו – הרי שהפחד ממכשפות בשלב הזה הופך להרבה יותר מאיים.
עד כאן סבבה, רק שמעבר למשחק הלא רע, הצילום האיכותי והרעיון הטוב, אין פה הרבה מעבר לזה. מבחינתי הרבה קישקושים, הרבה פלצנות ומעט מאד אימה. אז מגניב שהמבקרים אהבו את זה, אבל מבחינתי זה בדרך כלל דווקא סימן לסרט אימה מחורבן.
Crimson Peak
גיירמו דה טורו הוא גאון, ראש פנטזיה אדיר שיצר סרטי ענק מבחינתי כמו Hellboy או Pacific Rim, וכל סרט שלו שנוטה יותר לכיוון סרט אימה חייב להיות חוויה.
אז Crimson Peak בהחלט עונה על רוב הציפיות, סרט אימה גותי נוטף אווירה, משהו בסגנון דני אלפמן רק מפחיד יותר, עם שורה של שחקנים מוצלחים ביניהם מאיה ושיקוסקה בעלת שם המשפחה הבלתי-סביר שמוכרת מ Alice In Wonderland של ברטון, וכמובן טום הדלסטון, הרי הוא לוקי מיודענו.
מאיה (שכחו מזה שאני שוב מנסה לכתוב את שם המשפחה) היא הבת היחידה לתעשיין עשיר, שהדלסטון האנגלי הנבל מנסה לגייס ממנו כסף לטובת בית המשפחה באנגליה והמחצבה שלו, האב מסרב, לוקי מבין שרק דרך מאיה הוא יצליח לקמבן את הכסף, בלה בלה בלה, מביא אותה הביתה אל אחותו הפסיכית, ומשם דברים נדפקים הרבה יותר.
מוטיב האימה מגיע בין לוקי ואחותו שדי ברור מההתחלה שלא ממש בריאים בנפשם, וגם ממוטיב על טבעי של רוחות שנפתח באמא של אותה מאיה שמחליטה שאם היא כבר מתה אז עדיף להפחיד את הבת שלה למוות על הדרך.
הביצוע כמעט מושלם, האפקטים הממוחשבים נראים קצת כמו סרט דיסני, והיו יכולים להיות מפחידים יותר, אבל בגדול זה יותר סרט פנטזיה קודר מאשר סרט אימה של ממש ולכן אני סולח להם, זה עדיין אחלה סרט.
The Hallow
הסרט האירי הקטן הזה הוא הממזר הקטן שהעיף לי את הראש הרבה יותר מחלק מהסרטים היותר מצליחים קופתית או ביקורתית בשנה האחרונה.
סיפורו של מדען אירי, אשתו ובנם התינוק שמגיעים ליער נידח באירלנד כדי לעסוק בעבודת שימור היער, ומגלה כי היערות מלאים ביצורים מיתולוגים שמתכננים לגנוב להם את התינוק ולהחליף אותו באחד משלהם. הסרט קטן, צנוע, בלי יותר מידי חירטוטים הוליוודים, אבל הכול בו נעשה טוב.
משחק טוב, בימוי מוצלח, היער עצמו הוא מוטיב חשוב סרט שנותן לו עניין ונפח, והיצורים הקטנים – שדואגים לא להראות לנו יותר מידי טוב וכך נמנעים מלהשמיד את האימה שהם יוצרים. ככה עושים סרט קטן אבל טוב, הסרט אולי לא מפחיד באופן יוצא דופן – אבל הוא מספיק מעניין כדי להחזיק אתכם.
Scouts Guide to the Zombie Apocalypse
טוב, זה לא ממש סרט אימה, זה יותר קומדיית אימה, אבל זה אחד הסרטים הכי סבבה שראיתי השנה ולכן הוא חייב לסגור את הרשימה.
סרט שכולו מחווה לסרטי הכיף הגדולים של שנות השמונים, המספר את סיפורם של שלושה חברים בצופים, כששנים מהם עושים זאת רק כדי לרצות את השלישי. במהלך הסרט, ולקראת מסיבה גדולה של התיכון שהשניים רוצים להגיע אליה – מתפרצת מגפת זומבים שפותחת עם המדריך שלהם – הקומיקאי דייב קוצ'נר שרובכם יזהו מהסרטים של ויל פארל וחבורתו.
משם והלאה זה שילוב מוצלח לרוב של בדיחות זומבים, גאגים ויזואלים, ולא מעט דם ומעיים, כשאחד השיאים הגדולים של הסרט הוא סצנת התחמקות מזומבי שבחייו העריץ את דולי פרטון בביתו עמוס המזכרות ממנה. ענק.
את הסרט סוגרת סצנת מסיבה וזומבים שישר העלתה לי לראש את Braindead הנצחי של פיטר ג'קסון, תענוג צרוף לכל מי שגדל על הז'אנר בשנות השמונים והתשעים המוקדמות כמוני.
אחלה סרט, לא מפחיד בשום צורה, אבל כזה שישאיר אתכם עם חיוך על הפנים. אחלה דרך לסגור מרתון סרטי אימה.