חזרתם של המרטשים – על תחייתו של ז'אנר סרטי ה Slahser
השנים האחרונות מסמנות את חזרתם של הרוצחים הסדרתיים למסכי הטלוויזיה ברחבי העולם. "חניבעל" של NBC ו"מלון בייטס" של A&E הן הבולטות שבהן מפני שהן מחזירות למסכים שתי דמויות אייקוניות במיוחד. מאז סרטי הסלאשרים של שנות השבעים לא היתה הצפה בסדר הגודל הזה במסגרת ז'אנר הרוצחים הסדרתיים עם סדרות כה רבות: The Following, Those Who Kill ואפילו "בלש אמיתי" שעוסקת בתחום. סדרות טלוויזיה המבוססות על "צעקה" ו"יום שישי ה-13" גם הן צפויות לעלות בקרוב. אך מה גורם להם לחזור, חזקים מתמיד דווקא עכשיו ודווקא אל מסכי הטלוויזיה?
אפשר למצוא תיעודים של רוצחים סדרתיים מהתקופה הויקטוריאנית, ימי הביניים ואף קודם לכן. אבל מעצרו של אד גיין בנובמבר של 1957 חילק את העולם לשתי תקופות: הלפני והאחרי של המודעות לרוצחים הסדרתיים. גיין נעצר בביתו שבעיירת הולדתו, פליינפילד שבויסקונסין. חוץ משתי גופות טריות שנמצאו קבורות בגינתו, אנשי החוק גילו שהעור שכיסה את רהיטיו היה עשוי מעורן של נשים מתות. הפסיכיאטרים שראיינו את גיין לאחר מעצרו טענו שהוא תכנן לתפור "חליפת אישה" שיוכל ללבוש כדי להתחבר לאמו המנוחה. התקשורת חגגה את האירוע והעולם לא שב להיות אותו אחד. גם עולם הספרות לא מיאן להצטרף לחגיגה. הסופר האמריקאי רוברט בלוך החל לשקוד על כתיבת רומן חדש בו ניסה להעביר את התחושה שגם במיקרו-קוסמוס של הפרברים האמריקאים אנשים לא באמת יכולים להכיר את שכניהם לעומק. בלוך רצה להראות שדברים משונים עשויים להתרחש במקומות הכי רגילים.
התוצאה היתה "פסיכו". הרומן שיצא לאור ב-1959 עקב אחר נורמן בייטס, רוצח סדרתי שמנהל מוטל דרכים זול בשולי עיירה אמריקאית קטנה ורוצח את לקוחותיו. בדומה לגיין, גם בייטס נשלט בידי האישיות של אמו שרודפת אותו היישר מהקבר. הרומן הפך לרב מכר מיידי ומשך את תשומת לבו של הבמאי אלפרד היצ'קוק שניפק סרט המבוסס על הרומן שנה בלבד לאחר יציאתו לחנויות. הסרט הפך להצלחה מסחררת וביסס את היצ'קוק סופית כאדם שעד היום קוראים לו אשף המתח. סדרת סרטי האימה שמיהרה לרכב על הטרנד לאחר "פסיכו" היתה "המנסרים מטקסס" של טובי הופר וגם היא התבססה על פעילותו של אד גיין. "המנסרים מטקסס" הביאה לשולחן משהו חדש: הרוצח הסדרתי שמסרב למות וחוזר לעוד ועוד סרטי המשך. טרנד זה התחזק בסוף שנות השבעים ולאורך שנות השמונים בקולנוע ההוליוודי עם סדרות סרטים כמו "ליל המסכות" ואפילו "סיוט ברחוב אלם" ו"יום שישי ה-13" שהעניקו לדמות הרוצח הסדרתי תכונות על טבעיות כדי להתמודד עם האלמותיות שלו. כך נוצרו סרטי הסלאשר שהציגו לנו רוצחים סדרתיים נטולי מוסריות שבנוסף לכל לא ניתן להרוג אותם. הפופולאריות של הסלאשרים הלכה וגברה ככל שהמציאות הקשה המשיכה לייצר רוצחים סדרתיים כמו פטריות אחרי הגשם: טד באנדי הערמומי, ג'ון וויין גייסי הליצן הרוצח ומשפחת מנסון המשיכו להעניק השראה למיטב המוחות בתעשיית הקולנוע והספרות. בלוך עצמו כתב שני ספרי המשך ל"פסיכו" בשנות השמונים והתשעים שסיפרו על מעלליו של נורמן בייטס לאחר בריחתו מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. בכך בלוך הפך את עצמו מהאיש שהכתיב את הטרנד למי ששוחה עם הזרם.
אך בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הז'אנר החל לגווע. הקהל מאס באותן דמויות. הרוצחים הסדרתיים המשיכו לשרוד בקולנוע הודות לווס קרייבן עם הטייק הפארודי שהציג על מוסכמויות הסוגה בסדרת "צעקה" וב"סיוט ברחוב אלם 6" שהיה מטא-סרט וסיפר על מעלליו של פרדי קרוגר מאחורי הקלעים. כל זאת למרות ההצלחה המפתיעה של "שתיקת הכבשים" מתחילת העשור שהתבסס על רומן רב מכר העונה על אותו שם מאת תומאס האריס. הסרט והספר עקבו אחרי דמותה של סוכנת ה- FBI קלאריס סטארלינג והמצוד שהיא מנהלת אחר רוצח סדרתי המכונה בופאלו ביל ומתבסס ישירות על דמותו של אד גיין. באותו זמן רוצח סדרתי אחר מייעץ לה מבין הסורגים- הפסיכיאטר בדימוס חניבעל לקטר המבוסס על דמותו של טד באנדי שנחשב לרוצח סדרתי מחונן ומשכיל שהרחיק לכת ואף למד פסיכולוגיה וייעץ למשטרה כשכבר היה מאחורי סורגים.
למרות ההצלחה והאוסקרים שגרף "שתיקת הכבשים", סרטי רוצחים סדרתיים אינטליגנטיים לא מיהרו לבוא. הז'אנר היה מחוסל. בריאן פולר, המפיק והתסריטאי של הסדרה "חניבעל" טען לא אחת בראיונות שהסיבה להצלחה של הרוצחים הסדרתיים בטלוויזיה היא העובדה הפשוטה שעד היום לא נראו סדרות כאלה על המרקע הביתי. עם היגיון כזה אי אפשר להתווכח. הרי "הסופרנוס" סללה את הדרך לסדרות פשע מחוספות ואפלות כמו "ילדי האנרכיה" ו"שובר שורות". כך גם "דקסטר" שעלתה בערוץ Showtime ב-2006 עשתה את הלא יאמן והפכה את דמות הרוצח הסדרתי לפופולארית שוב אחרי למעלה מעשור של מוות קליני. האנשים שעמדו מאחורי דקסטר הבינו את הבעיה הניצבת מולם. כדי להחזיר את הרוצח הסדרתי לחיינו הם החליטו לביית אותו ולהפוך אותו לאחד משלנו. ובהתחלה זה עבד. דקסטר היה רוצח סדרתי שרצח רק רוצחים אחרים. זה אפשר לקהל להזדהות עם המפלצת שהפעם קיבלה את התפקיד הראשי ולא עמדה במשבצת הנבל המוכרת. מציאותי? לא כל כך. הרי רוצחים סדרתיים מעצם קיומם לא מסוגלים לחוש אמפתיה ואין להם חוש מוסרי. במובן הזה דקסטר הוא פחות ריאליסטי מפרדי קרוגר שמסוגל לחדור לחלומות של אנשים.
הדמות הבלתי מתקבלת של דקסטר ונבלי הסלאשרים של שנות השמונים והתשעים נזנחו לגסוס בצריף נטוש כשהטלוויזיה גילתה מחדש את הדמויות האלה. הרוצח הסדרתי קם לתחייה, בפעם המאה, אבל הוא לא היה אותו אחד. נקודת המוצא של "חניבעל" היא להתחקות אחרי הטון המציאותי והאינטליגנטי שבכתבי תומאס האריס ובסרטים בכיכובו של אנתוני הופקינס. הסדרה מתארת את מערכת היחסים של סוכן ה- FBI וויל גראהם עם חניבעל לקטר שמייעץ לו להתמודד עם מצבו הנפשי והעבודה הלא יציבה שלו. מדובר בפריקוול שמקדים את אירועי "דרקון אדום" שהיה הספר (והסרט הראשון מבחינה כרונולוגית) בסדרה.
הדבר המוצלח ביותר ב"חניבעל", מעבר לתסריט החכם, הוא כמובן מדס מיקלסן בתור חניבעל. הוא מרושע, ערמומי ומושך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא מנסה להתיידד עם וויל, אך מפלצת ואדם לא יכולים להיות חברים אפילו במקרה בו המפלצת זקוקה לאמפתיה. הצפייה בהרס נפשו של וויל בידי חניבעל לאורך העונה הראשונה של הסדרה מרתקת ומזעזעת בו זמנית: אף אחד לא מבין מה חניבעל עושה עד שמאוחר מדי. מבחינה אסתטית, הסדרה בוחרת להראות מעט אלימות על המסך. מה שמפחיד ב"חניבעל" זה מה שמבינים שקרה ולא מה שרואים. אין דבר מצמרר יותר מלצפות בסצינות בהן חניבעל מגיש אוכל לאורחיו ולהבין שהמנה העיקרית היא הדמות שנעלמה כמה פרקים קודם לכן. מהבחינה הזאת הסדרה קרובה יותר רוחנית לסרטי האימה המוקדמים של רומן פולנסקי מאשר לסרטי הסלאשרים. ומה לגבי העונה השלישית של הסדרה שהמעריצים מצפים לה בקוצר רוח? פולר שם למטרה לחקור את השורשים של הדמות ואולי לתת הסבר כלשהו לטירוף.
A&E חזרו אפילו רחוק יותר בציר הזמן עד שהם הגיעו ל"פסיכו". "מלון בייטס" היא סדרת פריקוול שעוקבת אחרי ילדותו של נורמן בייטס ומערכת היחסים עם אמו. נקודת המוצא של הסדרה היא פתיחת מלון הדרכים שהאם ובנה מתחילים לנהל ביחד עם אחיו למחצה של נורמן. ככל שהסדרה מתקדמת, מערכות היחסים של נורמן עם משפחתו נעשות פחות יציבות. מה שמרשים באמת ב"מלון בייטס" הוא האופן בו הסדרה מתכתבת ואף מרחיבה את העולם שבלוך יצר ב"פסיכו". העיירה הקטנה בסדרה מוצפת בסודות מתחת לפני השטח. לא מדובר רק בנורמן הצעיר שהולך ומאבד את שפיותו. הסדרה חושפת אותנו לעולם של שוטרים מושחתים, סחר בנשים, מאפיה וגידול מריחואנה ביער המקיף את העיירה. לכל תושב יש סוד אפל ו"מלון בייטס" חושפת את הסודות באיטיות. הסדרה מחטטת בארונות, מוציאה את השלדים ומניחה אותם בסלון של המשפחה האמריקאית הממוצעת. מעבר לאווירה המאיימת והפרנואידית, הסדרה עוקבת אחר המסר המקורי של הפרנצ'ייז. ועם זאת, המטרה כאן היא לא לייצר פאניקה רק כי יוצרי הסדרה יכולים. המניעים של הדמויות מוסברים היטב ואפשר להבין איך כל אחד בחר לעסוק בדבר המפוקפק שעושה לו טוב וכל זה בלי לגרום לצופים להזדהות עם הנבלים ולהמשיך לשפוט אותם בחומרה.
החלוקה בין הסדרות פשוטה. "חניבעל" ו-"מלון בייטס" מפרקות את דמות הרוצח ולאחר מכן בונות אותו מחדש, באופן שמנמק את הרוע שלהם. ההתמודדות הזאת נובעת מההיסטוריה המסועפת של הרוצחים הסדרתיים במציאות, בתקשורת ובתרבות. ביתו של אד גיין עלה בלהבות באופן מסתורי כמה חודשים בלבד לאחר מעצרו. אם הדבר לא היה קורה- ביתו היה מתוכנן להפוך לאטרקציה עבור תיירים. משפטו של גיין הפך לאירוע מתוקשר ואפילו זה לא היה מספיק. גיין נשפט פעמיים. בפעם הראשונה השופט קבע את אי שפיותו ושלח אותו למוסד לחולי נפש בתור חף מפשע. עשור לאחר מכן, גיין עלה לדוכן הנאשמים בתור אדם שפוי והורשע ברצח אחד בלבד. כל זה בזמן שהקהל האמריקאי בלע בשקיקה את החדשות שנגעו בדבר. "הזודיאק" זכה להתראיין ברדיו וטד באנדי תואר לא אחת כגבר מושך וסקסי וקיבל דואר ממעריצים עד שגסס על הכיסא החשמלי. המשפט של משפחת מנסון נחקק כאחד מאירועי התקשורת הכי מסוקרים ונצפים בתולדות ארצות-הברית. במאמרו "Why We Crave Horror Movies", סטיבן קינג כתב שסרט אימה טוב שקול לנסיעה במתקן רכבת ההרים של פארק השעשועים המקומי. זאת אנלוגיה שאפשר לנכס בקלות לעולם סדרות הטלוויזיה שממשיך למשוך אנשי קולנוע מעונה לעונה.
כמובן שיש השלכות פסיכולוגיות לאהבה החולנית הזאת. אותם מאפיינים על טבעיים שהולבשו על הרוצחים בסרטי הסלאשרים נוצרו כדי להתמודד עם הפחד. ההגחכה וההקצנה שהרוצחים עברו היתה אמצעי הגנה שנועד לביית את הדמויות מהמציאות שהשליטו טרור על עיירות שלמות. עם הזמן, המשטרה ואמצעי התקשורת השתכללו. הרבה יותר קל לתפוס רוצחים בימנו. התקשורת הפסיקה לתת להם במה מתוך הבנה שהאנונימיות היא כלי לוחמה ברוצח הסדרתי ובתופעות התרבותיות הנלוות אליו. יתכן שזה מה שגרם לז'אנר לדעוך בשנות התשעים. הקאמבק שהרוצח הסדרתי עושה לטלוויזיה מלווה בפירוק והרכבה מחדש, בסך הכל שלב נוסף בהתמודדות עם תופעה שנחקקה חזק בתודעה הציבורית מכדי שתחלוף. והפעם במקום לייחס לרוצחים תכונות על אנושיות- אנחנו בחרנו להעניק להם את האנושיות שלהם בחזרה. הרצון של חניבעל בחבר כמו וויל ונורמן שכורע תחת אמו השתלטנית; כל זה מתוך המחשבה שנפסיק לפחד אם רק נצליח להבין מדוע החברה ממשיכה לייצר אותם. האד גיינים והטד באנדים של תקופתנו פועלים מבלי שאף אחד ידבר עליהם, אבל אבותיהם הרוחניים עדיין רחוקים מלחלוף מתודעתנו.
