טור אישי: אינטרנט – זה טוב למטאליסטים?

האינטרנט. נוצר לראשונה כבר בסביבות שנת 1969 תחת השם ARPANet בתור רשת המקשרת בין אוניברסיטאות, ושורשיו קדומים אפילו יותר בתור רשת תוך-צבאית של הצבא האמריקני. רק ב-1983 הפכה אותה רשת מבחינה טכנולוגית ל-"רשת" אינרטנט אותה אנחנו מכירים כיום, עם המעבר מפרוטוקול NCP ל-TCP/IP, שכל מי שמבין אפילו קצת במחשבים יודע מה המשמעות, לפחות של המושג האחרון מבין השניים. האינטרנט נפתח לשימוש כללי רק ב-1989 ומאז הוא נמצא בזינוק מתמיד, והיום, כמעט 20 שנה אחרי, אין כמעט בית במדינה מערבית או לפחות-חצי מערבית שאין בו מחשב ביתי אחד לפחות, עם חיבור ל-וורלד ווייד ווב.

ואיך כל זה קשור למטאל בדיוק, אתם שואלים? ובכן, זה פשוט מאוד. אי אפשר להכחיש את ההשפעה העצומה של האינטרנט על המוזיקה ככלל ועל המטאל כז'אנר מוזיקלי בפרט. מאז תחילת שנות ה-2000, עם הופעתן של תופעות טבע בצורת אתרים כמו MySpace, YouTube, Last.FM ואחרים, הפצת ופרסום מוזיקה הפכה להיות משימה קלה ופשוטה בהרבה, יחסית לתקופה שלפני האינטרנט. אם לפני עידן הרשת, להקה הייתה צריכה לעבוד ממש קשה כדי להשיג קהל מעריצים, כולל הוצאת דמואים, חילוק פלאיירים, קביעת הופעות במקומות מזופתים לחלוטין בתנאי עבדות, ושאר עבודות פרך רק בשביל להגיע לתודעה הציבורית של הקהל, היום מספיק עמוד MySpace מושקע עם שני שירים בהקלטה סבירה, ואתם חצי רגל בדרך להצלחה.

תראו למשל את Job For A Cowboy, להקה שקמה רק ב-2004, ויכולה להודות על ההצלחה שלה לאתר ה-MySpace בצורה כמעט בלעדית. תוך שנתיים מרגע פתיחת עמוד הלהקה במיספייס, הלהקה חתמה בלייבל המטאל Metal Blade וקיבלה תקציב שמן להקליט אלבום מלא שהופץ בהפצה כלל-עולמית, נחת במקום ה-54 במצעד ה-Billboard 200 ומכר יותר מ-12 אלף עותקים בשבוע הראשון ליציאתו לאוויר העולם. זה חתיכת הישג, בהתחשב בזה שכשהלהקה רק התחילה, חבריה היו בגיל הטיפש-עשרה וסתם עשו את המוזיקה שהם אוהבים במרתף של אחד מהם, ובקיץ הקרוב הם עומדים להופיע על הבמות המרכזיות של 3 מהפסטיבלים הגדולים ביותר בתחום המטאל.

האמת שזה לא כל כך מפתיע, אפשר היה ממש לחזות את זה קורה לפי ה-MySpace של הלהקה – עם יותר כניסות ממספר התושבים במדינת ישראל, קרוב ל-2 מיליון צפיות בוידאו לשיר "Entombment Of A Machine" ב-YouTube, זה היה רק עניין של זמן עד שהלהקה הזאת תפרוץ ובגדול. עוד יתרון של האינטרנט הוא כמות המידע העצומה שהוא מציע, גם בנושא המטאל. לכל להקה שמכבדת את עצמה יש עמוד ב-Encyclopedia Metallum – ארכיון \ אנציקלופדיית מטאל חינמי כלל-עולמית שמאגד תחתיו עד היום למעלה מ-60,000 להקות. אם הלהקה שחיפשתם לא נמצאת שם, אז סביר להניח שהיא נמצאת בויקיפדיה – עוד אנציקלופדיה חינמית בעלת היצע ידע מטורף, ואם הלהקה שחיפשתם אפילו לא שם, אז סביר להניח שהיא לא קיימת.

אני בעצמי בתור מבקר מטאל במגזין, השתמשתי בכלים הללו כמעט בכל סקירה, כתבה, ריאיון או טור שפרסמתי עד כה, אם בשביל לקבל מידע על ההיסטוריה והביוגרפיה של להקה מסוימת, או בכדי לשמוע דוגמיות מהמוזיקה שלה כדי לקבל נקודת התייחסות לחומר הקודם שהיא שחררה. אין ספק שהאינטרנט הפך את העבודה שלי להרבה יותר פשוטה, ונתן למאות אלפי אם לא מליוני חובבי מטאל ברחבי העולם גישה למידע שפעם פשוט לא היה זמין. האינטרנט פתח לכולנו דלת להכיר להקות חדשות, סגנונות חדשים.

אם פעם חובבי המטאל היו מוגבלים למלאי המצומצם של חנות התקליטים המחתרתית הקרובה לביתם, או לקלטת הדמו שחילקו בהופעה, היום בעידן האינטרנט אפשר לקבל המלצות ולשמוע דוגמיות בלי להתאמץ ולקום מהכיסא אפילו, ואם אהבתם – אפשר תוך מספר דקות לרכוש את האלבום דרך iTunes, להזמין אותו דרך eBay או חברת התקליטים עצמה או לחפש אותו בחנויות אונליין.

אבל גם לאינטרנט, כמו להרבה דברים בחיים, הייתה ועדיין יש השפעה שלילית על המטאל. אני לא עומד לחפור לכם על שיתוף קבצים ושאר חמוצים כי זה נושא חרוש למדי וכולם יודעים כמה הוא פגע בלהקות, ועד כמה העניין הפך את המוזיקה למקצוע שכמעט בלתי אפשרי להתפרנס ממנו, ביחוד אם אתה משתייך לז'אנר אנדרגראונדי כמו המטאל. אני חושב שכבר טחנו את הנושא הזה עד מים, ואין הרבה מה להוסיף, אבל יש עוד משהו שמטריד אותי בנוגע לאינטרנט ולמטאל – והוא הצד השני של המטבע שהצגתי למעלה.

האינטרנט הביא איתו, מלבד עשרות מעריצים וחובבי מטאל חדשים, גם תרבות של שינויים קיצוניים ותרבות של "טרנדים": סגנונות שנוצרים וגוועים בתוך שנה-שנתיים (ראו ערך Deathcore), להקות שמצליחות בן לילה, ולהקות שנאלצות לזנוח את הכוונות המקוריות ונאלצות לזרום עם הטרנדים הקובעים באותו הרגע כדי לשרוד בשוק. תראו את Beneath the Massacre, שהתחילה כלהקת ברוטאל טכנית מטורפת ונפלאה עם EP שעשה לי טוב על הנשמה, ושנתיים אח"כ שחררה אלבום ספק דת'-מטאל ספק Deathcore שאכזב ברמות שקשה לתאר במילים.

או בדיוק להפך, Job For A Cowboy המוזכרים לעיל, שהתחילו את גל ה-Deathcore, ראו שהסגנון כבר עם רגל וחצי בקבר והחליטו לעשות שינוי סגנון מהיר והוציאו עוד אלבום ברוטאל חסר ניצוץ. אני לא מתכוון להגיד פה שהסגנונות החדשים האלה טובים יותר או פחות מסגנונות האולדסקול, כי למען האמת אני די נהנה גם מהסגנונות החדשים הללו (ואפילו, אלוהים ישמור, ממטאלקור), אבל האינטרנט יצר מצב שבו המעברים חדים יותר, קיצוניים יותר ולא יציבים בכלל.

אם פעם, להקה כמו Death שאפשר להגיד שיצרה סגנון משלה, החלה להכניס בהדרגתיות אלמנטים פרוגרסיביים למוזיקה שלה, עד שאת האלבום האחרון שלה אפשר להגדיר ממש כאלבום פרוגרסיב-דת', היום כל מעבר הוא חד וחלק, בום טראח ובוא נכתוב את האלבום הבא. לסיכום, אני לא חושב שאפשר לענות על השאלה "האם האינטרנט טוב למטאליסטים?", שכן ההשפעה של האינטרנט על המטאל ועל המוזיקה ככלל רחוקה שנות אור מלהסתיים. אין ספק שבשנים שמאז הפופולריזציה של האינטרנט, עבר המטאל יותר שינויים, לטובה ולרעה, מאשר מה שהוא עבר ב-25 שנות קיומו הקודמות. אבל האם בסופו של דבר, האינטרנט הוא דבר מבורך או מקולל לז'אנר המטאל? אני חושב שהשאלה הזאת קצת גדולה עליי… נחיה ונראה?