טור אישי: בורסת המטאל בעיני הנחש

אין ספק שזה שם מפוצץ לטור כתב סתמי, אבל בעקבות דיוני האינטרנט הרבים (וקמפיין "תנו לאלבומים לחיות" מטעם האגודה למלחמה בתחמן) שלא לדבר על דרבון מצידן של להקות מטאל בין-לאומיות רבות שבכו על כתפיי בחצי שנה האחרונה – אני חושש, בתור צרכן אלבומים, חובב מטאל וחובב מוזיקה, קצת יותר ממה שאני כביכול מוזיקאי בפני עצמי, שאנו כקהילה צרכנית של מוזיקה מתקרבים בשעטה אדירה לקראת נקודת האל-חזור.

הרשו לי לתאר לכם סיטואציה. בעקבות דליפת אלבומה החדש של להקה "דאוס איקס בריבוע" הישראלית המצליחה, שמנגנת בלאק מלודי ישראלי ומשובח, ממלאת את מועדון הבארבי באופן קבוע וחתמה בחברת התקליטים Metal Blade האמריקאית – מכירת האלבום החדש של הלהקה בארץ ובעולם לא עלה מעל 200 עותקים, וגם הם נרכשו על ידי חמולת המשפחה של הבסיסט. חברת התקליטים מחכה שהדבר יעבור, אולי יווצר "באזזז" בעקבות הופעת הלהקה בעמדת החימום ל-Cradle Of Filth בהופעתם היחידה בישראל, אבל בעקבות מכירת כרטיסים נמוכה ההופעה מבוטלת, וההפקה סופגת הפסדים.

"למה לנו לראות הופעה ולהוציא 220 ₪ שאפשר פשוט להוריד את ה-DVD באימיול?" הלין אחד מכותבי הפורום הרשמי של להקת "דאוס אקס בריבוע". לאחר הרבעון הראשון של המכירות, אחרי השקעה כלכלית ניכרת, ביקורות חמות ממגזינים כתובים וברשת גם יחד, הלהקה נבעטת בחשאי מחברת התקליטים בעקבות "פערי ציפיות ממכירות האלבום שלא ניתנים לגישור". חברת התקליטים מוסרת שמכיוון שמכירות האלבום לא נסקו מאז החודש הראשון שבו הוא יצא כלל וכלל – החליטה החברה לסיים את חוזה התקליטים לפני שנזק כלכלי גדול יותר ייווצר, כי מכירות האלבומים לא מתקרבת לכסות את קמפיין הפרסום הכבד שיושם על הלהקה.

נשמע אבסורדי? ממש לא. למעשה, להקות בסדר גודל בינוני, ויודעים מה, גם לא מעט להקות גדולות מקבלות בעיטה בגלל שמאזיני הלהקה החליטו לשים אותה בקצה סדר העדיפויות שלהם, למרות הציפייה המרובה לחומר מוזיקלי חדש, דרבון ברשת לבצע כמה שיותר דברים עבור המעריצים, ובמיוחד – ובסופו של דבר – דרישה מוזיקלית לגיטימית לספק את הצמא הזה שיש לכל מעריץ להקה לאחר שהוא מסיים לשמוע את יצירת המופת האהובה של הלהקה האהובה עליו.

לצערנו, המצב בארץ, בו להקות צריכות להרוג כדי לקבל חוזה תקליטים, אפילו יותר עגום. דו"ח מכירות של אלבומי מטאל שמיובאים מחו"ל בשביל קהל המטאל פה ירד בצורה דרמטית בשנתיים האחרונות. לדברי "הליקון", פעם קהל המטאליסטים בארץ היה קהל סולידי, שמקבל את האלבום האהוב עליו וקונה אותו בשמחה. מדובר באלבומים לא של להקות אנונימיות אה-לה Power Quest או Bludgeon. אני מדבר איתכם על הרכבים כמו Opeth, Nevermore או Machine Head – להקות שיש להן קהל מטאלי מבוסס ואוהד במיוחד, שברמת העיקרון היה שמח לרכוש את האלבום הזה בכל הזדמנות… להוציא את ההזדמנות בו הוא מקבל את האלבום בחינם כנראה.

מאז האינטרנט – וכן, עוד פעם האינטרנט הזה – הפך לדבר בכל בית, שכל שיר ואלבום יורדים במהירות שיא, ולא צריך להמתין להם שנים עד שהם יטרחו להופיע כקובץ על המחשב מוכן לשמיעה מכירות אלבומים בכל העולם ירדו משמעותית. בעוד שחברות התקליטים היו הראשונות לספוג את הנושא הזה, כי הן חברות תקליטים, והן מקבלות את הכסף שלהן – בסופו של דבר, מתקליטים שנמכרים – הנפגעות המשניות היו כמובן הלהקות. עכשיו כבר בטוח להגיד שסצינת המטאל השתנתה קליל, ולא מדובר רק בשיגעון חולף או תקופת יובש. שנתיים אנו מודדים היטב את אומדן הצריכה של המטאליסטים, והוא פשוט צנח – משמעותית בארץ.

נתחיל בלמה לא הכול ורוד בחו"ל ואז נגיע למחוזתינו בחזרה. קודם כל, המטאלקור מראה סימני גסיסה כלכליים. ייתכן ויש עוד להקות מטאלקור גדולות אך האופנה הזאת עשתה את שלה, ויותר מדי להקות מטאלקור מתפרקות מדי יום ביומו. Light This City, Dead To Fall ואפילו Still Remains (שרואיינו פה ממש לפני כמה חודשים טובים) שנחשבו ההבטחות הגדולות של הז'אנר קיבלו מסר חד משמעי מחברת התקליטים שאמר להן שהקריירה שלהן בליגה הלאומית הגיעה לקיצה, ושילכו לחפש את החברים שלהן ב-MySpace.

אז כן, אין ספק שהיו המון מקרים יוצאי דופן. JFAC מכרו מאה אלף עותקים בתקופה שענקיות כמו Slayer או Lamb Of God מוכרים דברים דומים (זו הקצנה, הם מכרו בערך שליש מהם, אבל זה רק למען הנקודה) והנקודה הזאת לא מרפה. Jeff Waters, גיטריסט להקת Annihilator הוותיקה, מסר לפני שבוע שבאמת הסצינה אינה נראית כלל וכלל כמו שהיא נראתה לפני עשר שנים. ובכן, בוקר טוב בחור צעיר, אבל הוא לא מדבר על מכירות תקליטים גרידא (אליהם כנראה התרגל מראש שיצנחו בעקבות התקדמות הטכנולוגיה והנגישות של האינטרנט) – אלא על ההופעות עצמן.

בעבר, מצודד ג'ף, להקה אחת עם להקת חימום בודדת היו ממלאות איצטדיון, או לפחות אולם כנסים של 5000-6000 איש. כיום, סיבוב הופעות מסועף של 8 להקות (כדוגמת Black Dahlia Murder, Kataklysm, Cryptopsy, Aborted + עוד 4 להקות) ביחד מביא בערך 800 איש לאירוע. סיבובי ההופעות נהיו הרבה פחות רווחיים ללהקות, עקב כך שאנשים לא מכירים אותן, כי הן נדחסות בין כל כך הרבה אלבומי MP3 בג'יגה-על-ג'יגה של הארדיסקים ענקיים תחת כל עץ רענן ואצל כל ילד בבית. ללהקה אין כבר תשומת לב מיוחדת, לא משנה כבר באיזה סדר גודל היא, כי תמיד יהיה משהו כביכול יותר טוב ממש בספרייה הבאה, ולמה לשקוע ולשמוע את כלל הרבדים שיש עוד כל כך הרבה דברים לשמוע?

ובכן, בגלל שבעקבות התרסקות סיבובי ההופעות בארה"ב (ואנחנו עוד לא יודעים את זה, אבל להקות רבות הולכות לסגור את הבסטה ממש בקרוב) עקב כך שענקית הז'אנר, Roadrunner, מנערת מעצמה את כל הלהקות שהן לא בסדר גודל בומבסטי הלאה ממנה, ותשקיע רק בלהקות ענק רווחיות. לא עוד תו תקן של שבח של להקה איזוטרית שחתמה במזל טוב עם חברת תקליטים ענקית כדוגמת Betzefer או Amaseffer שלנו. מעכשיו רק העברת חליפין בין חברות הענק SPV, Roadrunner ,Epic, Century Media ו-Nuclear Blast של הלהקות המשובחות, בעוד שלהקות קטנות יותר שחתומות באותה החברה, תסבולנה מיחס עצוב ומעצבן. וזו רק ההתחלה.

עם סגירת השערים בפני להקות קטנות, יגדל הפער בין "עשירים לעניים" כביכול במטאל. כלומר הפקות ענק של Dream Theater אנחנו נמשיך לקבל, אבל כנראה לא נזכה לשמוע את Pantera או Metallica של שנות ה-2000 (או 2010, אם לדעתכם Meshuggah היא הנציגה של שנות ה-2000) מכיוון שעסק המוזיקה צולל צניחה חופשית כלפי מטה, ואף חברת תקליטים לא תשקיע במשהו ריווחי במיוחד או תיקח סיכון עם להקה חדשה ומוכשרת ברמה מדהימה.

ומה אכפת לנו הישראלים? 5000 המטאליסטים בלחץ שישנם פה בארץ לא יטו לכאן ולכאן את הכף, נכון? אז פה אתם טועים. ישראל הייתה אחד המעוזות העיקריים בשנה האחרונה שהמשיך לצרוך מוזיקה – וזו אחת מהסיבות שלהקות ענק כדוגמת Meshuggah או Down השנה, או Megadeth ו-Nightwish שנה שעברה, מגיעות לפה. כי לעומת שאר צרכני המוזיקה – המטאליסטים הישראלים היו עד לפני שנתיים חלק הארי של צרכני המוזיקה של חו"ל. את בריטני ספירס אף אחד לא קנה בארץ בשנת 2004, אבל את Mabool של Orphaned Land? ועוד איך כן!

כי לנו הרבה יותר חשובה המוזיקה מאשר החזות, ובמיוחד בשנים ש-MTV איבד מכוחו משמעותית, והחזותיות הוחלפה במהירות צריכה ואינדי-רוק, המטאל רק הרוויח בפוטנציאל המסחרי לפי חוקי המשחק הישנים, אבל אכל מרור קשה בנוגע לחוקי המשחק החדשים כאשר נתחוור לו שהמטאליסטים גרועים כמו כל אחד – חושבים שהכל שייך להם ולכן מורידים סרטים, מוזיקה, הופעות חיות ושאר ירקות – ולא רק שפוגעים בתעשייה, אלא אף מחריפים את הסיטואציה לכדי אסקלציה רבתי, של הגדלת הפער.

ניתן לדמות את זה להתחממות גלובאלית של צריכה. אנחנו רק ממשיכים לטנף את עולם המוזיקה עם הרגלי הצריכה שלנו, במקום לנסות לאזן את זה עם השקעה כספית של אלבומים שאנחנו באמת אוהבים, ובכך לנסות להחזיר מעט סומק ללחיים החיוורות של הסצינה המוזיקלית הגוועת הנ"ל, או שאנחנו יכולים להתבוסס במיצים שהיא משאירה בזמן שהיא נרקבת לנו מול העיניים.

המצב של הלהקות הישראליות אפילו יותר רגיש מהמצב בלוס אנג'לס – לעומת סטוקהולם. בעוד הרכבים שם מתפרקים והרבה, ממשלת שבדיה ממשיכה לסבסד שכר אומנים מסוים לאומנים שאינם פעילים רק על היותם אומנים (זו לא פרנסה, אבל זה מאפשר להם לנסות להרים את עצמם מהרגליים ולהשלים להם איזה פער קטן של עוד איזה 100-200 יורו ככה כדי לגמור ת'חודש, העיקר שלא יפסיקו עם היצירה). למה זה? כי האירופאים אוהבים את האומנים שלהם, וקונים דיסקים והרבה. ובארה"ב – איפה שהתעשייה באמת רקובה – המצב הפוך, אומנים נזרקים לרחובות וגרים בסלאמס, אבל בתכלס, רוב המוזיקה האמריקאית העכשווית גם נשמעת ככה, וטיבה של אופנה להגמר.

בעוד מרבית ההרכבים האמריקאים הם ילדים שרוכבים על הגל, הם יתחלפו בעוד שנתיים ויבואו ילדים במקומם. מעטים הם ההרכבים האמריקאים ששומרים על אחדות הרכב לאורך השנים, ואני מדבר רק על 10 שנים, לא על 25 כמו Metallica או Manowar. בישראל, המצב יותר גרוע מארה"ב. שם לפחות הדבר אופנתי, ואפשר לקרוע את הארץ לאורכה ולרוחבה ולעשות קופה נעה על מרצ'נדייס לפני שמתחפפים. בארץ שלוש הופעות וסיימנו את העניין. ירושלים, ת"א, חיפה, ולפעמים באר שבע, והסיפור נגמר.

כמות הקהל שמגיע להופעה בארץ זהה לכמות הקהל שמגיעה להופעה בסדר גודל זהה בחו"ל. איפה החום הישראלי שהישראלים היו גאים בו כל כך? איפה האהדה הבלתי פוסקת למוזיקה? כנראה ש-Facebook ו-MySpace הפכו ליותר חשובים לצרכן המטאל הישראלי מאשר לאפשר ללהקות שהוא אוהב להמשיך להתקיים. המון להקות ישראליות נמצאות במבוי סתום נוראי.

ניקח את Distorted בתור דוגמה. אלבומם הראשון יצא בחברה די אנונימית, והאמת, כולנו פחדנו שזה יסתיים שם, אבל הם הפתיעו את כולנו וסגרו דיל עם Candlelight האנגלית, בצעד מפתיע לחלוטין. אבל מה – למרות השיווק ההיסטרי שחברת התקליטים העניקה להם, והביקורות הסוחפות שהוא קיבל בחו"ל (ותואר לא פעם בתור "פסגת המטאל הגותי", תבדקו בעצמכם) – הקהל האוהב והמחבק שתמך בהרכב עד כה החליט לעשות להם פיפי בחצר, והוריד את האלבום מבלי כוונה לרכוש אותו.

משמע כל המכירות שחברת התקליטים בנתה עליהם מקהל הבית, שהוא אמור להיות הקהל התומך ביותר, ירדו לטמיון. חברות תקליטים העיפו להקות על דברים קטנים יותר, ובסופו של דבר מדובר בהוצאה יחסית מועטה לאלבום מלא וארוך, אין סיבה אמיתית מלבד עצלנות וקמצנות גרידא שאלה שחשקו באלבום לא ייגשו וייקנו אותו. אני לא מדבר על חלוקת נדבות ללהקה. אני משוכנע שכל אחד מהם עובד בעבודה מסודרת וריווחית, אבל כמה אפשר להמשיך להשקיע בלהקה בלי לקבל תמורה? זו בדיוק הסיבה למה להקות ענק התפרקו בתחילת שנות ה-90', ולמה להקות מתפרקות כיום. אם אין תמורה בעד האגרה, אז, איך אומר הביטוי בלאס-וגאס, Snake eyes, או בתרגום חופשי – כל הז*ן.

חברות התקליטים המקומיות לא יחתימו אף להקת מטאל מקומית. זה כבר ברור לנו. אבל אם גם חברות התקליטים החיצוניות הולכות לתת לנו "אין כניסה" בגלל חוסר מכירות, מצב כל להקה ישראלית, כן, במיוחד זו שאתה מתכוון להקים ולקחת במלוא הרצינות, בכי רע. אין טעם להקליט את עצמכם עושים גראולים ל-YouTube מבלי לבצע איזה שיר מסוים – ואנחנו בדרך המהירה לאובדן כל השירים החדשים באשר הם בז'אנר. אין טעם להראות כמה מדויק אתם מבצעים את "Early Grave" על הגיטרה, אם אין לכם את Down Low מקורי בבית, ובטח שאין להמשיך ולבקש לעוד אלבומים חדשים אם אין לכם את האלבומים הקודמים ברפרטואר, ולא רק על ה-iPod.

אני לא אכנס בכלל לקטע המוסרי של גניבת המוזיקה, כי אני מבין שאי אפשר לעצור את הקידמה, אבל די כמו עישון סמים, רק שאתם יודעים שכמעט כולם עושים את זה, זה לא עושה את זה יותר בסדר מוסרית. מה שזה כן עושה אתכם, זה חלק מהעדר. אבל אני לא שוטר, ובסופו של דבר, כמו סטלן בן 35 שמתעורר ומגלה שאופס, הוא בזבז את מרבית חייו בפנאן, אל תתפלאו אם עוד טיפ-טיפה שנים, לא תהיה כבר מוזיקה חדשה להוריד מאיפה שזה לא יהיה, כי לא יהיה לאף אחד תקציב ליצור אותה כראוי. כן, להוציא את שני הטמבלים מ-YouTube שעושים ליפסינקינג ל-"Cattle Decapitation". אוי ואבוי אם זו תהיה המוזיקה של 2010.