טור אישי: בלאק מטאל זה לא מלחמה

"בלאק מטאל זה מלחמה" אומר הסלוגן הגרמני השגור בפי כל מטאליסט זב חוטם בנורבגיה או פינה נידחת אחרת כלשהי באירופה שלפני דקה חזר מהמכולת, הכניס את החלב לפריג'ידר, תחב את האוזניות עמוק לאוזניו והדליק את נגן ה-MP3 שלו (כי הרי "מי קונה מקוריים"…), פתח את עמוד התמונות ב-MySpace של הלהקה שהוא הכי אוהב ונפעם מלראות איזה אהבל מחזיק קלאצ'ניקוב ועושה פרצוף של בנאדם בעצירות והנער, כמובן, מחליט שאלו הן פניו של הבלאק מטאל. ובכן, כחובבי הסגנון, אנחנו הרבה פעמים נתקלים בלהקות בלאק שהאג'נדה המרכזית שלהן היא, בפשטות – מלחמה.

אני לא מדבר עכשיו, כמובן, על להקות ששרות על מלחמות עבר כדוגמת מלחמת העולם הראשונה והשנייה וגם לא על אלו שמרגישים קרבה רגשית מסוימת להלך הרוח המלחמתי והקרבי. אני מדבר על אותן להקות שנהנות להכריז מלחמה על כל העולם ואחותו, כשבתכל'ס בינינו, החברים בהן לא באמת יודעים ומבינים מה זה, או את ההשלכות של זה. הדבר, לפחות אצלי כלוחם שגם "עבר" קצת בשירות שלו בינתיים מצד אחד, ומצד שני כמישהו שבלאק מטאל זה מה שבעיקר הוא שומע, זה מעלה גיחוך מסוים ותהייה לגבי מה עומד מאחורי זה.

כדאי להבין פקטור מאוד חשוב בכל הסיפור הזה, והוא נוגע לגבי המדינה והחברה הישראלית בה אנחנו חיים: אין עוד מדינה בעולם (גם מדינות בהן מונהג חוק גיוס חובה משלהן) שבימי ראשון וסופי שבוע, רואים חיילים מחכים לאוטובוס בכל צומת שנייה ברחבי הארץ. באף מדינה אחרת, שלא נמצאת בסטטוס של מלחמת אזרחים למשל, לא רואים אנשים מסתובבים ברחוב (לבושי מדים בדרך כלל, אך לא מחייב) עם נשקם האישי עליהם. אין מקום אחר, חוץ מישראל, שאנשים שכבר סיימו את שירותם, ניגשים למילואים בכל שנה, שלא במצב חירום ו\או מלחמה.

אין עוד מדינה בעולם, כמעט (ושוב, אם כן, המצב שם הוא כנראה של מלחמת אזרחים או "סתם" מלחמה), בה פנסיונריות משקיעות מזמנן הפנוי כדי לרענן חיילים בדרכים במטעמים שונים (ע"ע "דודות"). חשוב להבין – הגישה כאן בארץ בכל מה שקשור למלחמות, חיילים, מוות ושכול היא גישה שונה ב-180 מעלות מזו שנהוגה במדינות אחרות. לנו כל הנ"ל נראה נורמאלי ויומיומי. אנחנו נולדנו לתוך עימות מתמשך שאמנם נערך כאן, אך גבולות ההשפעה שלו הם אוניברסליים כמעט ומשפיעים גם על אירועים ואנשים שלא קשורים לאיזור.

אז כפי שאומרים, "כאן זו לא שווייץ" ולכן גם עם כל האהבה שלי לסגנון הבלאק מטאל (על לא מעט תתי הז'אנר שלו) והלך הרוח שנבנה לו במוחי כשאני מאזין לאלבום שאני אוהב במיוחד, אדע שאם אותו אלבום מיישר את עצמו עם גישה מלחמתית מעט מוגזמת, הרוח שעומדת מאחוריו לא תהיה באותו שלב כמו אלבום בלאק שיצא מכאן. אני לא בא לפאר את הבלאק הישראלי (למרות שיש לנו במה להתגאות) או לבצע השוואות, אבל בהחלט אומר שהוא הרבה יותר מחובר לנושאים המלחמתיים שמדובר עליהם, מאשר איזה אלבום מבלגיה. להצטלם עם רובה M-16 ביד זה טוב ויפה ונראה "קרבי" ומה לא, אבל סביר להניח שאותו חבר להקה אפילו לא יודע לפרק אותו, שלא לדבר על לירות בו כמו שצריך.

מתקפות כוללות בשירים – כשלבנאדם אין יותר מדי מושג מה זה לצעוד עשרות קילומטרים לעבר יעדי האויב עם ציוד ששוקל כמעט מחצית מגופו, שלא לדבר על פצועים והרוגים, שהבחור אולי ראה בקולנוע והמציאות הקשה היחידה שהוא הכיר הייתה כשהכלב של השכנים חירבן לו בחצר. אני מניח שה-"אשמה" (שהיא לא באמת אשמה אלא יותר כמו אפקט) נופלת על סופרים ומחזאים שנהגו לתאר מלחמות כמשהו שהוא מחוץ ליומיום החברתי, שיש בו יופי אפל מסוים, אפילו אקזוטי, שלא מכירים. הצליחו להעניק לכל נושא המוות והמלחמות נפח מאוד רומנטי, שמשתלב היטב בתצוגות דרמה וטרגדיות.

עקב כך, כמובן שהיה זה רק עניין של זמן עד שכל הנושאים והכותרות הללו יגלשו לתחום המוזיקלי ואכן כבר ממוזיקה קלאסית ועד רוק והיפ-הופ, אותם אלמנטים לא פסחו כמעט על אף ז'אנר מוזיקלי. במטאל, כיאה לסגנון כועס, מהיר ו-"רועש" (לפחות באוזני מי שאינו מתחבר למטאל יותר מדי), הרחיבו את הפן המלחמתי עצמו, את ההרג וגם את התהילה שבמלחמה. כמובן, שלא חייבים בדיוק להיות אנשי צבא בשביל לגבש אג'נדה ומסרים של אנשי צבא. עם זאת, אני לא מסוגל שלא להרגיש בחוסר מסוים וחיוך קטן שעולה לי על הפנים כשאני בודק להקה חדשה ועיניי צופות בעמוד ה- MySpace שלה כשחבריה אוחזים ברובים ומקשטים את עצמם בשרשירי מקלעים.

היה קצת יותר ריאלי, אם החבר'ה האלה שנהנים להתהדר במלחמות לא היו ממהרים לקפוץ מעל הפופיק ופחות לקשר את עצמם למלחמה ובלגן מהסוג הזה. לא שם כל שבועיים וחצי יוצאים למבצע צבאי למיגור טרור, לא שם נופלות רקטות על תושבים ביומיום, לא מעצרים באישון לילה של פעילי טרור ובעיקר לא מציאות של ניסיונות פגיעה והרג באזרחים חפים מפשע – שם, מקסימום לקפוץ רגע לסופרמרקט בשביל לחם וחלב ולהיזהר כשחוצים את הכביש. אז לא נתחיל לנתח את הצבא וההשלכות החברתיות שלו ואם זה טוב או רע, אבל כן באתי לתהות על נקודה מסוימת: בלאק מטאל, בשבילי ובשביל לא מעט מאזינים אחרים, האטמוספרה שנוצרת ובעצם מלווה את המוזיקה ומחזקת את המסרים, היא מה שעושה את הז'אנר הזה למה שהוא, בכך הוא מבדיל את עצמו מז'אנרים אחרים ולפעמים גם מקרב אותו לסגנונות שלכאורה נראים לא קשורים, כמו פולק, אמביינט, או אינדסטריאל.

למעשה המציאות הישראלית היא קרקע דיי פורייה לבלאק מטאל. זה גם לדעתי אחד מהאלמנטים שמאפיינים את הבלאק הכחול-לבן, מצומצם ככל שיהיה וגם נותנים לו תג איכות מסוים, עם יותר אמת וחיבור מאחורי המוזיקה, לא רק פתיחת אנציקלופדיה בערך "מלחמה" והתבססות על סיפורי מורשת קרב של מוכר הירקות של דוד של סבא-רבא של מישהו שגר בצד השני של המדינה שלך, אלא באופן הרבה יותר קרוב. קל מאוד ליצור מוזיקה כזו במקום שליו, במקום רגוע, במקום שבו הבחירות לוועד העובדים הוא הדבר הכי מסעיר בחדשות בערב. קשה הרבה יותר ליצור את אותה מוזיקה במקום בו הדברים שהמוזיקה מדברת עליהם ומתעסקת איתם – קורים באמת. כשהיא כן נוצרת, היא בעלת ייחוד גדול יותר.

עכשיו אחזור להתחלה, שלא תבינו לא נכון: אני ממש לא פוסל להקות שכאלה, "מלחמתיות" כביכול. אפילו ההפך הגמור מכך – חלק לא קטן ממחסן הלהקות שאני שומע באופן קבוע הן בדיוק כאלה ואני חושב שהן באיכות גבוהה. רק לפעמים אני תוהה, ככה אחרי שהאלבום נגמר, אם אותם חבר'ה "מלחמתיים", באמת היו כאלה אם היו חיים במציאות כמו כאן, שהיא אמנם לא מלחמתית ביומיום כפי שאולי היו רוצים (וסביר להניח שלא היו), אבל היא גם לא תמיד רחוקה מלהיות כזו, כשאותו נער שחזר מהמכולת ושם את החלב במקרר, פתאום פותח את הטלוויזיה ומה שהוא שומע זה על פיגועים ונפילת רקטות ועימותים.