טור אישי: גם אלוהים שומע מטאליקה

אינני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את השאלה: "אז איך זה שאת דתיה ושומעת מטאל"? כל כך הרבה כנראה, שאני לרוב מסכמת את התשובה במשפט אחד, קצר וממצה: "זה פשוט לא סותר". כשהתחבטתי ברעיון לטור אישי, תמיד מצאתי את עצמי נסוגה מהנושא הרגיש הזה, ודוחה אותו ל"אחר כך", אולי משום שיש הרבה מה לומר, או בגלל תגובות שזה עלול לגרור, ואולי פשוט לא רציתי להציג דעה שאינה מבוססת ואינה מיינסטרימית בעולם הדתי, כשאין לי על מה להסתמך פרט לצו הלב שלי.

אז אקדים ואומר – כל האמור כאן הינו דעתי האישית בלבד שאינה מייצגת את כלל הציבור הדתי ואינה מבוססת על פסקי הלכה כאלה או אחרים (עניין שאולי יוקדש לכתבת המשך בנושא). אבל לאור השאלה החוזרת והנשנית שמופנה אליי בכל מקום שאני פונה אליו, אולי כדאי להעלות הכל על הכתב אחת ולתמיד, ללא תחקירים והפניית שאלות לרבנים, אלא דרך עיניי, בחורה דתיה-אורתודוקסית ומטאליסטית, שחיה דרך חיים משולבת שכזאת בצורה יומיומית.

הדת כבר מזמן הבינה כמה כוח עשוי להיות למוזיקה על נפש האדם. הרי גם הלויים עצמם ניגנו ושרו במקדש, בעת חזרה ממלחמה מוצלחת בנות ישראל היו רוקדות ושרות בליווי תופים, התפילה מורכבת מקטעי שירה וניגונים וכן הלאה וכן הלאה. עם זאת, ישנם כללים מהי "מוזיקה כשרה", ואחסוך לכם – המוזיקה שאנחנו שומעים סביבנו (ולא משנה באיזה סגנון) לא עונה על הקריטריונים האלו. אך פרט לדתיים מחמירים יותר, רוב הציבור הדתי הלאומי שומע רדיו, בוחר לעצמו את המוזיקה שהוא אוהב, ולא מזדעק נוכח פריצות כל פעם שעלמת חן משמיעה קולה בזימרה בחוצות. מהיכרותי עם הציבור הזה, רובם אוהבים מוזיקה ישראלית לסוגיה, לפעמים גם את הלועזית המיינסטרימית, רוק ומוזיקה שחורה, ויש גם שגולשים לתחומים אקזוטיים יותר – בין השאר מטאל, אם כי בעיקר פרוגרסיב רך יותר.

זאת אומרת, גם אלו ששומעים מטאל בדרך כלל לא חוצים את גבולות ה- Dream Theater, ולא בהכרח מגדירים מטאל כסגנון המוזיקה האהוב עליהם, גם אם אינם בוחלים בו. ישנן להקות רוק יהודיות "כשרות" לפי הכללים – אך הדיסטורשיין שהן נותנות פה ושם, אינו מספיק כדי לגשר על המרחק ביניהן לבין ההגדרה "מטאל", וגם אלו שיצא לי להתקל בהן שטעמם המוזיקלי כלל פלייליסט מטאלי קטן בד"כ לא הכירו חצי מהלהקות שהצגתי בפניהן, שלא לדבר על לנגן חומרים כאלה במסגרת להקה. וכמו שאמר קהלת – "אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי" – היתה אולי בחורה דתיה אחת שנתקלתי בה ששמעה מטאל – ולא רוק כבד או אולדיז, כמו שבחורות אחרות במגזר עשויות לשמוע – היא שמעה (והכירה לי) Tristania ו Green Carnation לצד חומרים כבדים יותר. בפעם האחרונה ששאלתי, גם היא התחזקה וכנראה עזבה את התחום.

למצוא דתיים שההתעסקות שלהם במטאל נרחבת, בגילאים אחרי תיכון – זו כמעט משימה בלתי אפשרית. בחורה כמוני, שהאייפוד שלה עמוס במטאל, כותבת במגזין מטאל, ואף פעילה בלהקות מטאל – זה כבר באמת עוף מוזר במגזר הזה. ואכן, אני חייבת להודות שהרבה פעמים אני מרגישה שאני לא כאן ולא שם. מצד אחד, אני שומרת שבת וכשרות, מתלבשת על פי כללי צניעות מסויימים, מאמינה באלוהים ומגדירה את עצמי כדתיה. מצד שני, גם החצאיות שאני לובשת, בגבולות המותרים של עד הברך ומטה, בדרך כלל עמוסות בשלשלאות ואבזמים, ואני לא מהססת ללבוש בגאון חולצות מיידן או מטאליקה. החנויות האלטרנטיביות בת"א כבר התרגלו לבקשותיי המוזרות לסגור שסעים, להאריך שמלות ולתקן מחשופים.

אם חברותיי לחוצות להתחתן, כמקובל אצל עלמות דתיות בשנות העשרים המוקדמות, וחלקן כבר נשואות עם ילדים, ממני זה עוד רחוק. אני רוצה לכבוש את העולם עם טור אירופאי. הבילוי המועדף על חבריי הדתיים הוא ניגוני קרליבך בצפת, ואני – רק תנו לי הופעת מטאל טובה או מסיבה ב"מוסד". אמנם לא מנדים אותי מהחברה כמו שהיה עשוי לקרות אצל חרדים, אך הרבה פעמים אני מרגישה לא ממש שייכת או משועממת מהחברה הדתית, והרבה יותר נוח לי לדבר עם חילונים, שנדמה שמבינים אותי יותר ואיתם אני יכולה להיות פתוחה יותר ולא להרגיש שיש איזה "טאבו" שאני צריכה להיות כפופה לו בצורת הדיבור שלי. רובם אגב, טוענים שאני "הדתיה הכי לא סטנדרטית שיצא להם להכיר".

יכול להיות שמההיבט ההלכתי אני לא ממש בסדר. אבל יש לזכור את השתלשלות ההלכה. בסופו של דבר, לדעתי האישית, הרבה מההלכה מתאימה לחברה של פעם, שמרנית יותר, שבה היה קל יותר לשמור על דברים מסויימים כי כולם היו חיים תחת תנאים חברתיים אלו ואחרים, ומכיוון שאמרו חז"לינו, איך יכול לקום רב מודרני ולשנות מדבריהם. הפועל היוצא הוא, שנוצרו הרבה בעיות הלכתיות שאין להן תקדים בהלכה, ומכיוון שתמיד מסתמכים על פסקים קודמים נוצר מצב של כל מיני כללים שלא באמת רלוונטיים לימינו. אבל מי אני שאשפוט פוסקי הלכה – רק נראה לי שבכל ההתעסקות בפרטים מחמיצים את המהות החשובה שמאחורי הדברים, ואתן דוגמה: אחרי התיכון הפסקתי להתפלל.

לא ראיתי טעם לומר את אותן מילים שממילא לא עושות לי כלום, מדי יום ביומו. אבל ברגעים מסויימים אני פונה לאלוהים, בדרכי שלי. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מנסה למצוא את האמת שמאחורי כל הדברים, ולאו דווקא דרך היהדות. האם זה פסול? אמנם ההלכה אומרת שיש להתפלל, אבל המהות שמאחורי הדברים אינה דווקא המילים הקבועות והשחוקות, אלא היכולת לבקש והחובה להודות. באותו הקשר, נניח שהמוזיקה שאני שומעת אינה כשרה, אבל גורמת לי להתעלות נפש – האם בלתי אפשרי לנצל אותה כדי להתחבר לצד הרוחני שבי, ובסופו של דבר גם לחזק את האמונה והקשר שלי לבורא?

אני לא חושבת שאלוהים תופס אותנו בקטנות – אם קרענו טישו בשבת או לבשנו שרוולים קצת קצרים מדי, או שמענו מוזיקה כזו או אחרת. זה פספוס של המהות, וזו אחת הסיבות שקשה לי עם הגישה הדתית היבשה. אני מאמינה שאני יכולה למצוא את הדרך שלי בכל זה – עם המטאל ועם חצאיות הבונדייג' ועם הישיבה בפאבים עם חברים. אמנם אני לא פה ולא שם – אבל אני בדרך שלי. ואפילו הרמב"ם טען שדרך האמצע היא הטובה והנכונה. מה זה שווה ללבוש חליפות שלושה חלקים באמצע הקיץ וכל היום ללמוד תורה, אם כשאתה חוזר הביתה אתה צועק על אשתך? מה זה שווה להיות רב גדול אם אתה לא מסוגל להיות פתוח מספיק ו"לחנוך לנער על פי דרכו" – דהיינו לא לעקם אף לנוכח גישות אחרות שמנסות למצוא איזון בין הדת לבין החיים המודרניים? יש כל כך הרבה הלכות שהן בסך הכל סייג שנועד לשמור עלינו כדי שלא נגיע לחטא ומרוב סייגים כבר לא רואים את היער.

אני מנסה להנות משני העולמות, ובסך הכל טוב לי – וזה מה שחשוב בעיניי. העולם הזה לא נועד לסבול בו. כל היקום נברא עבורנו, ומי יהנה ממנו חוץ מאיתנו? כל עוד קיים איזון, וכל עוד אני מקיימת את עיקרי הדת ומנסה לפתח את עצמי ולהיות אדם טוב יותר, נחמד יותר, שמחובר יותר לעצמו, לזולת, לעולם ולאלוהים ויכול לנצל את היכולות והמתנות שיש באדם ובעולם הזה – אני לא רואה כאן סתירה. לא אענש על זה שלא קרעתי טישו בשבת, אלא על הזמן שביזבזתי כשחשבתי שקריעת הטישו היא העיקר ולא הטפל.

ובחזרה למטאל. אני כבר רואה אתכם מהנהנים ואומרים: "כל זה טוב ויפה, אבל מה עם להקות המטיפות נגד הדת, שבליריקה שלהן קיימים מאפיינים אנטי דתיים מובהקים ושלילה מוחלטת של אלוהים"? גם זאת שאלה שנשאלתי לא פעם, ושתי תשובות יש לי לכך: האחת – יש הרבה מאוד מטאל שהליריקה שלו נקייה לחלוטין ממוטיבים כאלה ומי שזה מפריע לו יכול להנות מרוב הז'אנרים בלי סתירה בין עקרונותיו למוזיקה שהוא שומע. להפך – יש גם כאלה המבקשים עזרה אלוהית ומתחבטות בשאלות קיומיות (“Oh please God help me” – Metallica, “Why my God, have you abandoned me?” – Kamelot, ולא חסרות דוגמאות קיצוניות יותר כמו דייב מאסטיין שלא זז מטר בלי לשאול את הכומר שלו).

אך התשובה שאני מעדיפה, ושנכונה יותר לגביי היא שגם כאן אין סתירה. מוזיקה ומילים הן צורה של אמנות. אמנות אפשר להעריך גם בלי להזדהות איתה. האם תמונה שצייר נאצי הופכת אותה לפחות יפה בגלל דעותיו האנטישמיות? התשובה היא לא. המקרה הזה שקול – אני יכולה להנות מהמוזיקה בלבד ולהתעלם מהמילים, ואני יכולה גם להעריך את המילים והיופי שבליריקה גם בלי להסכים איתה! אמנם אני לא אכתוב ליריקה כזו ביצירות שלי, אבל זה לא מונע ממני לשמוע ולומר "ואללה, הם חושבים שאין אלוהים, מגניב להם", בדיוק כמו שאני מסוגלת לקרוא יצירות של המרקיז דה-סאד או צ'רלס בודלייר, שנחשבו בתקופתם למשחיתי לב הציבור, להנות מהקיצוניות שלהם ואף ללמוד ממנה, מבלי ליישם את דרך החיים שסיגלו לעצמם או את מה שהם מטיפים לו.

אמנם למטאל נחשפתי מאוחר יחסית מכיוון שזה לא היה זרם מוזיקלי שהתנגן בסביבתי הקרובה – בבית לא שומעים מוזיקה, ובבית הספר הבנות העריכו בעיקר מוזיקה ישראלית, והבנים (שהיו בכיתה נפרדת כמובן, ושלא היה לי קשר איתם כל כך) שמעו נירוונה ופינק פלויד, אבל קל להבין למה כשסוף סוף גיליתי את המטאל הוא סחף אותי כל כך. כשאני מסתכלת כמה שנים אחורה אני מגלה בחורה חרשנית, תלמידה מצטיינת, שמקשיבה ועושה מה שאומרים לה, "ילדה טובה" שלובשת חצאיות ג'ינס ארוכות ונעלי ספורט, ודי מעוצבת בידי המשפחה והחברה.

אבל אז פתאום הגיע אליי משהו שונה – מוזיקה שעבורי היתה מאוד קיצונית, תחום שאין בו כללים או גבולות, ויותר מזה – הוא כולו שלי. אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות שם או איך להתנהג. לא משפחה, לא חברה, לא דת. זה שלי, ואני יכולה להיות שם מה שבא לי. המטאל היה במידה מסויימת "מרד הנעורים" שאף פעם לא היה לי. ולכן לא רק שזה לא סותר, זה גם מסתדר יחד – אם הדת עמוסה לעייפה בחוקים, ב"עשה" ו"אל תעשה" – המטאל משחרר, קיצוני, אוונגרדי. והוא עדיין נחשב "בסדר" בעיני רוב מאמיני האורתודוקסיה, ולא כפירה, חטא, או חזרה בשאלה.

לסיכום, אם ההלכה או הדת מסכימה איתי בעניין – זה לא באמת משנה לי, כל עוד אני מרגישה שמה שאני עושה נכון לי וטוב לי. כל עוד אני מאמינה באלוהים אין סיבה שאעזוב את הדת. לאחרונה יוצא לי לחקור קצת ולהתעניין בניו אייג' בנסיון להבין קצת יותר, והתשובות שאני מקבלת לא סותרות אף הן את התורה, להפך – הן גורמות לי להבין יותר טוב מה קורה מסביבי ולמה, וגורמות לי לראות את הדת בהיבט אחר, יפה ומעניין יותר, ולא כסט חוקים משעמם ומחמיר.

מטאל עבורי היא צורת הביטוי הכי אמוציונאלית, הכי מחוברת לעצמה, הכי אמיתית שאפשר, והוא מעורר אותי יותר מניגונים חסידיים או תפילות – אמנם בסוג של אורגזמה מוזיקלית ולא בהתעוררות רוחנית, אבל השתיים קשורות זו בזו בסופו של דבר כמו שכל החומר קשור ברוח. אז אם המוזיקה הזאת היא הנכונה לי – והאינטואיציה היא הכלי האלוהי שלנו לבדוק מה נכון ומה לא – זה לא באמת יכול להיות רע. בסופו של דבר, אם לוקחים את זה צעד רחוק יותר, מוזיקה רועשת יכולה גם היא להיות תפילה. מה שבטוח הוא שבין השאר המוזיקה יכולה לנקז ממני את השלילי בצורה חיובית, וזה בטוח לא רע. ובינינו, אני מאמינה שגם אלוהים שם למעלה מתרווח בכסאו כשהוא שומע מטאליקה ומחייך לעצמו.