טור אישי: דברים ששומעים מכאן לא שומעים משם

בשנות השבעים, בעוד אנשי המיינסטרים פיזזו בצעד צידי ימין ושמאל לצלילי הדיסקו העליזים, ואף בשנות השמונים כשאת הדיסקוטקים אפפו ומילאו ניצני הפופ והדאנס – ואז טכנו שלימים יהפוך להיות תעשיית מוזיקה אלקטרונית משגשגת עם תתי ז'אנרים מגוונים. בשנים אלה ואולי עד אמצע שנות התשעים, ניתן היה באמת לדפוק את הראש רק עם משהו אחד – מטאל! קשוח! עצבני! מהיר וחסר פשרות!

כן, לא לחינם נקראו מטאליסטים: Headbangers, תנועת הראש האופיינית הלמה בהחלט את האקט של שמיעת מטאל, פריקת המתחים, האמוציות וכל ה-shit שיש לך שם בפנים, הכול מתפרץ כמנה גדושה של מתכת לוהטת שחורכת כל מה שבדרכה, או כפי שנאמר ע"י Anthrax במשפט ואלבום האלמותי: Fistful of Metal.

מטאל היה, כמעט על כל פלגיו, המוזיקה הרועשת ביותר שנוצרה מאז ריקודי הגשם של שבטים אינדיאנים קדומים או קולות התפילה והשירה של נביאי הבעל והאשרה באקסטרווגנזה שלהם מול אליהו הנביא על הר הכרמל, לפני כמה אלפי שנים. אפילו אם הייתי משווה בין הפלג הרך ביותר של המטאל דאז שהיה הגלאם, ובין הפופ או הטכנו, ידו של הגלאם הייתה על העליונה בכל הנוגע לרעש, לעוצמות ולכוח.

נסו להקשיב ל-"No Limits" של 2Unlimited או ל-"Rhythm Is A Dancer" של Snap ואז ל-"Shout At The Devil" של Motley Crue למשל. גם המוזיקה האלקטרונית ה"כבדה" ביותר של שנים אלה עדיין התאפיינה בצלילי "חלביים" למדי ורק מאוחר יותר בגלגולים מתקדמים הפכה לאגרסיבית וקשה.

עם השנים הדברים השתנו וסגנונות שונים ומשונים של מוזיקה תפסו את מצעדי הפזמונים ומלאו את רחבות הריקודים של המועדונים, בעוד שגם המטאל מצידו האחד הקצין יותר ותמיד דאג לקבוע שיאים חדשים של אקסטרים, גם המוזיקה המייסטרימית החלה לייצר תוצרים רועשים, בעיקר בזירה האלקטרונית. אז בזמן שהמטאל הוליד בנים מופרעים כמו Black Metal, Gore, Brutal וכו', בצד השני אט-אט חלחלו לתודעה העולמית סגנונות אלקטרוניים כמו Trance, Acid ומאוחר יותר מה שלימים יקרא PsyTrace (פסיכודאלי).

ניתן לומר בפירוש שאם מסתכלים על הדברים במיקרו ולא מאקרו, מטאל לא תמיד לוקח את הגביע של "המוזיקה הרועשת ביותר" וגם אם בהשוואה כללית של כל הפלגים ולאורך כל השנים הוא כן, אם תשוו תת-ז'אנרים מסוימים של מטאל לסגנונות אלקטרוניים מסוימים תגלו שלא לחינם קועקע המונח "חפירות" בצד השני של המשוואה.

תהיתי רבות בפרדוקס שנתקלתי בו לא פעם, אדם אשר שומע בקביעות טראנס פסיכודאלי, יוצא למועדים שמפוצצים מאוד בדציבלים של המוזיקה הרועשת הזאת, אך מגיב ב-"איזה רעש! כאב ראש!" בכל פעם שמישהו מזכיר לו את המילה "מטאל". הכיצד? הדבר לא היה מציק לי אילולא היו לי חברים שהכנסתי מטאל לפלייליסט שלהם בעוד הם מרימים גבות ושואלים בפליאה "וואלה?! זה מטאל אחי? יפה" ועכשיו הם שומעים Epica ו-Psycraft.

ואני בטוח שרובכם פה מכירים את המבט ההוא שיש לאנשים על הפנים כאתם מספרים להם מה אתם שומעים ונכנסים לתת-הגדרות. אני בד"כ אומר פשוט "מטאל" אבל אם אני אומר Gothic Doom הפנים של אותו אדם העומד מולי אוטומטית הופכות למשהו שנראה כמו ציור של פיקאסו. הלסת זזה הצידה, עין אחת נעצמת ושנייה עולה למעלה עם הגבה, תוסיפו על זה עיקום אף וקימוט מצח ואני מניח שהבנתם את התמונה.

אנשים פשוט לא מכירים את הסגנונות האלה ואני לא מצפה שכולם יכירו חלילה, אני רציונאלי ואני יודע שהרבה אנשים שכן שומעים מטאל לא מכירים את כל תתי הז'אנרים וההגדרות, גם המקובלות כי אני לא מתייחס לכל הקשקושים שאנשים ממציאים רק כדי להפוך את הסגנון שלהם ל"מיוחד" – כי הם לא Melodic Death, הם Power/Speed עם נגיעות Black ו-Goth על מצע Folk רענן מזוגג עם שאגות Doom ובמילוי של קרם שוקולד, נכון.

עם זאת לדעתי בעולם יש יותר מטאליסטים בפוטנציה מאשר בפועל ואני לא מפחד לקבוע את הקביעה הזאת בהסתמך על הרבגונויות של הסגנון שיכול לקלוע כמעט לכל חובב מוזיקה באשר הוא. בעוד שלפני 30 שנה מוזיקה מהירה, הלמות תופים ובאסים מוקצנים היו כמעט בלתי נסבלים, הדור של היום למד לקבל את הדברים האלה כמובנים לאליהם ואף אוהב את זה.

רוב סגנונות המוזיקה האלקטרונית ומוזיקת הריקודים מפוצצים בבאסים מהירים, Kick חזק ודומיננטי וקצב מסחרר יהפכו כל מסיבה להתהוללות חושים מטורפת – הקהל מקפץ למהלומות הבאס של השיר והצפצופים המכאניים קודחים עמוק בתוך האונות. "רעש" הוא כבר מזמן לא טאבו בעולם המוזיקה ומי שיצא לו להיות במסיבות טראנס ויודע מה זו קראחנה אמיתית, יסכים איתי שהחוק שם ממש כמו במטאל: The louder – the better ואפילו מונחים כמו "חפירות" ו-"בעיטות" משקפים יפה את האגרסיות שיש במוזיקה הזאת.

לכן אני מאמין שהרבה אנשים לא שומעים מטאל משום שהם מעולם לא נחשפו באמת לסגנון ויתרה על כך, לסגנון שמתאים להם. הזכות לבחור כאן נגזלת בין היתר ע"י המדיה שלא מטיבה עם הסגנון אבל היא גם בעיה של ה"שגרירות" שלנו, אנשי הסצנה. אנחנו, ממש כמו מערך ההסברה של מדינת ישראל, מקבלים נכשל בכל מה שקשור ליחסי הציבור שאנחנו עושים לסצנה שלנו וזו אחת הסיבות שלאנשים יש דעות קדומות על מטאל.

שלא ייווצר רושם מוטעה חלילה שאני רוצה ומאמין שמטאל יכול להפוך למיינסטרים, אבל אני כן מאמין שהוא יכול לקבל קצת יותר חשיפה ויחצון טוב יותר כי לדעתי הרבה אנשים מפסידים עולם מופלא של מוזיקה שיכולה לעשות להם רק טוב. זה לא מפליא אותי שב9-0% הפעמים שאני אומר "רוק כבד" ישר זורקים עליי תגובה מפגרת "מה? מטאליקה? גאנס אנד רוזס וכאלה?!" או יותר גרוע: "נירוונה נירוונה?" – במיוחד כשהתגובות האלה מלוות החיוך מפגר שאומר: "הנה אני מבין!".

אני גם מבין למה מישהו נכנס לפני כמה זמן לאחד מהפורומים של המטאל ורשם: "אני בא בכלל מהטראנס אבל יש לי שאלה פה למטאליסטים: למה צריך את כל האפלה הזאת? את הלוק השחור והשיער המפוזר וכל השטויות והברזלים? רוב סגנונות הטראנס הם שמחים כאלה הכל שמחה, מה המסר במטאל בכלל שצועקים כמו משוגעים והכל נראה מת ואפל".

עכשיו בטח יהיו כאלה בניכם שישר יגידו שהבנאדם בור או לא יודע בכלל על מה הוא מדבר אבל אני אומר שהוא לא אשם כי אין מה לעשות, ככה רואים את הסצנה שלנו "מבחוץ". ככה אנשים מתוך ומחוץ לסצנה טורחים לצייר אותה בעיני העולם וזה המסר שאנשים מוציאים החוצה. תחשבו על מסיבה מגניבה, עם ריקודים, בופה פתוח עם מיטב מטעמי העולם, שמפניה יין וגבינות משובחות, אורחים לבושים בהדר והרבה אושר ועושר מכל עבר, והתמונה היחידה שיוצאת לעיתונות מהמסיבה היא של אורח שיכור שוכב על הרצפה בצד לאחר שהקיא על עצמו. מה יחשוב אדם שלא היה שם? שהיה שרימפס בבופה?

עם הרבה דברים שטענתי לעיל ניתן להתווכח למרות שאני מאמין שלרוב אלה הם פני הדברים, אני עדיין מודע לעובדה שלא מדובר פה בחתך סטטיסטי, לא דגמתי פלגים באוכלוסיה ובדקתי כמה מטאל הם באמת שמעו, ייתכן ויש הרבה מאוד כאלה ששמעו הרבה ולא אהבו, אני לא מאמין שכל אחד יכול לשמוע מטאל ולאהוב מטאל. אבל שנים שאני שומע ומתעניין מאוד במוזיקה הזאת, תוך התמודדות שלי כמו של רובכם, עם התגובות של אנשים והיחס שלהם אליי ואל המוזיקה שלי, יחס שלרוב מגיעה מחוסר ידע והבנה בסיסי של מה זה מטאל באמת ומה יש בעולם הזה מעבר ל"מטאליקה! מטאליקה!".

זאת יחד עם העובדה שהרבה מהחברים שלי שלא התעניינו בסגנון לפני שהם הכירו אותי ואני טפטפתי להם, בכוונה וגם לא בכוונה, שיר פה, להקה שם והם אהבו, ביקשו ודרשו לשמוע עוד. מספיק שהם ישבו אצלי ושיר שקסם להם התנגן ברקע, הם ביקשו לשמוע עוד, אהבו את השיר בלבד או את הלהקה וכל פועלה.

כל זה הביא אותי למסקנה שאילו היו משמיעים יותר מטאל ברדיו ובטלוויזיה, אילו היו מסקרים בצורה יותר מחמיאה את אירועי הסצנה במקום לצלם קבוצת נערים שיכורים שמדברים על כיבושיהם המיניים (שידוע לכולם שהם בגדר פיקציה) ואילו אנו בתוך אנשי הסצנה היינו דואגים לעשות יחסי ציבור טובים יותר לסגנון האהוב עלינו ולשפוך אור על תתי סגנונות קלילים יותר או "יותר קלים לעיכול", אולי המצב היה שונה וההשלכות של החשיפה הזאת הייתה מגדילה את הקהילה הקטנה שלנו בארץ.

ההשלכות של זה יכולות להיות מאוד חיוביות, בעיקר בתחום הביקורים מחו"ל שכן ידוע שככל שקהילת המטאל גדולה יותר, קיימים יותר סיכויים שאמנים גדולים מחו"ל יגיעו לבקר למשל (לא שיש לי תלונות אבל עוד זה תמיד יותר טוב, לא?!). חשיפה תקשורתית גדולה יותר תקדם להקות מקומיות, אירועים מקומיים של אמנים, זמן אוויר בטלוויזיה, ברדיו וגם יותר סיקורים בעיתונות הרגילה והמקוונת… אין סוף לטוב שיכול לצמוח מכך.