טור אישי: דיכאון להמונים
תת ז'אנר ה-Suicidal / Depressive של הבלאק מטאל הינו שרץ יחסית מודרני שצובר תאוצה לא מבוטלת בשנים האחרונות בקרב חובבי הבלאק, ולא רק, מסתבר. עכשיו, בלאקרים מהיותם בלאקרים תמיד יטילו ספק במהימנותו של עניין כלשהו שהופך פופולרי, ועל אחת כמה וכמה בקרבם, וקולות רבים נשמעו ועודם בקשר לתופעה הזו.
אחד הכתבים של אתר הניהיליסטים המפורסם "Anus", למשל, העלה את הטיעון כי הדיפרסיב (מעכשיו אנקוט בקיצור הזה) הוא לא פחות מדגנרציה של ז'אנר הבלאק מטאל, שכן הבלאק במהותו הינו סגנון מאוד אגוצנטרי, מגלומני ומלא כוח, בעוד שז'אנר הדיפרסיב מציג משהו שמעיד על חולי נפשי, חולשה וחוסר אונים – נושאים שבד"כ לא באים לידי ביטוי בבלאק, כמו שאתם כנראה יכולים לנחש לעצמכם, ולדעת אותו הכתב הם כשלעצמם מעוררי רחמים ובמהותם פאתטיים.
זאת אכן שאלה מעניינת. האם באמת יש מקום לתת-ז'אנר כל כך שונה במהותו מהבלאק? והאם הוא אכן כזה שונה, או שמא זו סתם מראית עין? למעשה הבלאק מטאל אינו חד ואלים ככולו כמו שהיינו כנראה נוטים לחשוב, שכן ככה הוא מתיימר להיות ברוב הזמן. אבל למען האמת, אם נשים בצד את הגאווה הבלאקרית שלנו בצד, מוזיקלית יש לבלאק מטאל אוריינטציה רגשית מאוד חזקה דווקא, ותמיד הוא מתפאר באטמוספירה החשוכה שהוא מיטיב לייצר. הבלאק האיכותי, בכל אופן – לדעתי כמובן.
אז ככל הנראה הדפרסיב איכשהו מצליח להתיישב עם הרעיון הזה. אבל עדיין, הבלאק מטאל בדרך כלל תופס את מהות הרשע והשנאה כלפי חוץ, בעוד שבדפרסיב אותו רשע ואותה השנאה מיוחסים גם דווקא לכותב המיוסר. שזה כשלעצמו רעיון מעניין, שלוקח את הקונספט של הבלאק צעד אחד אחורה, ואומר – במקום להסתכל על הרשע שבכל דבר, אסתכל גם על הרשע שבתוכי.
קונפוציוס בטח היה מרוצה מהרעיון הזה, למרות שאני בספק אם הוא היה מכניס את Nocturnal Depression לפלייליסט שלו. ובכל מקרה, אני חושבת שגם כאן דווקא הרעיונות מתיישבים יפה עם אלה של הבלאק מטאל. מעבר לחכמי הבלאק התורנים, גם ללהקות עצמן כמובן יש משהו מחשיך עיניים לומר לעולם על הפיכתם ל-"טרנד" (הייתי מוסיפה עוד כמה מרכאות, אבל בטח היו מורידים לי את זה בעריכה- אז תדמיינו שיש).
אחת ההתבטאויות המוכרות בנושא היא של להקת Shining, שהיא להקת הדיפרסיב המוערכת ביותר על ידי ואחת החלוצות בז'אנר, וזו בחרה לפרסם מעין נאום "נאצה" למעריציה, שהיה דיי שנוי במחלוקת, כפי שאתם יכולים לנחש. הנאום פורסם בתחילת האלבום "IV: The Eerie Cold", ואם לא שמעתם אותו זה כנראה בגלל שהוא פורסם רק בגרסאת הפרומו של האלבום. עניין מוזר כשלעצמו, מהסיבה הפשוטה שהוא מיועד לקהל המאזינים של Shining. בכל מקרה, מאחר והוא דיי רלוונטי לדיון הקלוקל שלי, אני אכתוב אותו (בחלקו) כאן:
"Ah, look at all the pathetic black clad wannabes running off to buy the new Shining album. Yeah, within the framework of our scene, this shit's the latest thing! Something to take a stand for, right? Something new and oh so evil. I mean – shit! What could possibly be more true than suicide, right?
What you ignorant little f**ks don't seem to be getting, though, what oh so very few of you seem to realize at all, is that this is no f**king joke. Far too many of you haven't questioned yourselves nearly enough to deserve to pretend to feel at home with this music. And honestly, most of you are even more degenerate and shallow than the commercial mainstream you pride yourself so for hating.
Hate. You don't know what real hatred is, and consequently horror is just a joke for you. In reality, humanity is horror. Just think of all the putrid decadence and inner ugliness passed down genetically to all of us. We're all potential child rapists, flaming homosexuals, murderers, thieves – and any other egocentric dung you could think of.
And as much as it might appeal to you to support all this, in essence – our "nature" – it's just pathetic since you'd shit in your f**king panties if confronted to the real world out there … And maybe you should just give the f**k up understanding the perspectives of schizophrenics and psychos making art just to destroy the minds of stupid little kids with too big allowances.
… Shining's not into building an army. Shining's not a promise for the future. Shining's just the pain of being human here and now. If you're into the whole organized misanthropy thing, I suggest you go for shit like Dimmu Borgir instead."
בשמיעה הראשונה (או בקריאה…) זה נשמע כמו במקרה הטוב בדיחה גרועה או במקרה הרע השתלחות סטריאוטיפית ב-So called "פוזרים" שמשום מה מטמאים את Shining בקנייתם את האמנות שלהם. נו, בחייכם, אני לא אתייחס לכך ברצינות אפילו, למרות שבסופו של דבר כל אדם מעוניין שעבודתו תהא מוערכת ע"י מי שבאמת מעמיק בה, תוך שימוש סמלי בקצת אינטיליגנציה.
אבל לצאת כנגד מי שקנה את האלבום של הלהקה שלך, על אף שאולי לא מעמיק בו ותופש אותו במלואו, מצטייר בעיניי כחסר פואנטה, ומעבר לכך סביר שגם לא ישיג את מטרתו בסופו של דבר. מילא, אבל אם נקלף את מעטה הברברת המתנשאת ונתעלם ממנה לרגע, נראה ש-Shining באים ממקום מאוד אישי וכואב (מה שהיינו יכולים להבין, אגב, רק מלשמוע את הכאב העמוק המתבטא במוזיקה שלהם) ואלה רוצים לשתף את זוועותיהם הפרטיות עם מי שיכול לתפוש אותן במידת מה, והכי חשוב – שיתייחס אליהן ברצינות המגיעה להן.
מעבר לכך, Shining מעלים נקודה מעניינת שמתקשרת למה שנגענו בו קודם, היא הלך המחשבה של אמני הדיפרסיב, והם יוצאים מנקודת מבט מאד מיזנטרופית, אבל עושים את ההסקה המושכלת שאם האנושות היא השטנית, אז כנראה שגם בי יש מחולייה.
כמובן שאחד העיסוקים המרכזיים ביותר של Shining שלא ניתן לפסוח עליו, הוא עניין העיסוק במוות וביתר דיוק, בהתאבדות, מה שמחזיר אותנו חזרה לקונספט החולשה וחוסר האונים. בואו נבהיר, שלא נטעה ונחשוב כמובן שמשאת חייו של הז'אנר הוא להביא את רעיון ההתאבדות לקהל הרחב, אלא כמו ש"רוב" אמני הבלאק חורטים על דגלם, לעשות מוזיקה בשביל עצמם, ולבטא את רגשותיהם המזוויעים ביותר – ולא לשם ההכרה בכך.
מאחר ואנחנו מתעסקים בדפרסיב אולי נעלה ציטוט של Malefic מ-Xasthur – אחד מגדולי הז'אנר:
"I do not make music for anyone or anything, but to send the message of death and hatred towards all humanity and life itself. I hate everyone, and everything, and I wish to stay away from it. Xasthur is just the connection of that feeling to the outside world."
הלך הרוח הזה לא סוטה בהרבה מזה של אמני הבלאק.
טוב, אז הגיע הזמן לקצת מסקנות, וכמובן שהשאלה העיקרית שלנו הייתה, האם בבלאק מטאל יש מקום לא רק לאגרסיה, אלא גם לדפרסיה. ולמען האמת, לדעתי, בין אם מדובר בבלאק מטאל שטני חוראני ואגרסיבי שמטיח את זעמו בחברה, בדת ובכל מי שרק נקרה בדרכו, ובין אם מדובר ב-Suicidal בלאק – הבלאק מטאל בשניהם מורכב מהרבה אמוציות, וקונספטים שמתחברים עם המוזיקה ודורשים הבנה מעמקת. תמיד יש מקום להתפתחות ולשינוי, אפילו קונספטואלי, בדברים שנראים לנו קבועים ומוחלטים, שכן דרך שבירה כזו של מוסכמות בדרך כלל מגיעים לתוצאות נדירות.