טור אישי: הרימו את החרבות!

לאחר שכבר הוסכם כי מטאליסטים הם בעצם חנונים בהכחשה, ניתן לשים לב לתופעה מעניינת: ישנה חפיפה די מכובדת בין קהילת המטאל לקהילת חובבי הפנטזיה. בפקולטה למדעי המחשב אלו היו שני תחומי העניין העיקריים: רוב הסטודנטים כבר היו מאחורי תקופת המטאל שלהם אך עדיין נשארו עם איזו נגיעה בתחום, בעודם אוחזים גיטרה ביד אחת וספר של טולקין בשניה.

רק לשם הרקורד, בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, בין אינפי א' לאינפי ב', הספקתי להקים את הלהקה הראשונה שלי ואת קבוצת ה-DND הראשונה שלי, במקביל, יחד עם חבריי לספסל הלימודים. כנסי הפנטזיה הארציים מלאים בחבר'ה עם חולצות של Mayhem ודומותיה, בפורומים המתעסקים בפנטזיה מתנהלים דיונים מעמיקים על מטאל, ולעזאזל, חצי מצוות מטאליסט נהנה ממשחקי DND סוערים בסתר. אז למה בעצם? מה הקשר בין שני התחומים?

כמובן, קודם כל יש את עניין הבריחה מהמציאות. המטאל הוא המקום הקטן והשקט שלנו (בעצם לא כל כך שקט) שאליו אפשר ללכת תמיד, נושא שכבר התפייטתי אודותיו בטור קודם שלי. אבל יש עוד עניין: כשאנחנו סוגרים את עצמנו עם האוזניות ומתפרקים עם שלל צעקות, אנחנו גם באיזה מקום חווים פנטזיה משלנו – מטאל היא חוויה מעצימה, וגם הבחור הקטן והביישן מהשכונה יכול להיות שם רוקסטאר.

לא צריך לוק, לא צריך קשרים, לא צריך לשכב עם מפיקים על מנת להגיע ל-MTV כי ממילא זו לא המטרה ברוב המקרים – רק שים כמה ניטים ותתחיל לנסר על הגיטרה. יש בזה מן הדמיון ליצירת דמות והשתעשעות איתה בעולם אחר, שזו בדיוק מהות הפנטזיה. צעק, דמיין שאתה לא כאן, הכה בהם בחרב פלוס חמש: הכל אותו דבר.

אין הרבה הבדל בין לשים אוזניות ולשקוע במוזיקה שלרוב לוקחת אותך הרחק מהמציאות (או עמוק יותר לתוכה, תלוי איך מסתכלים על זה, כך או כך מה שבטוח הוא שינוי הפרספקטיבה הנורמלית), לבין לשקוע לתוך ספר שזורק אותך לעולמות אחרים. באותן תקופות שהייתי צריכה את המטאל כמקלט, לרוב היה לי גם איזה משחק תפקידים קטן ברקע: שני התחומים מהווים שכחה ובריחה מטרדות היומיום, ולעיתים גם מספקים פתרונות להתמודדות בעת התעמתות עם הבעיה "מרחוק".

ואם כבר חרב פלוס חמש: אקשן. המטאל נותן לנו הדבאנגים, פוגו, ריפים וגיטרות ורעש שגורמים לאדרנלין שלנו לגעוש ולרגל לתופף על הרצפה כמעט בלי שליטה. הטקסטים והמוזיקה, שניהם משדרים אלימות, מהירות, עוצמה. והאין זו אותה תגובה פיזית ורגשית הזהה זו הנגרמת בעיצומו של קרב DND עקוב מדם? הרי קרבות ואלימות הם חלק אינטגרלי מכל הרפתקת פנטזיה ממוצעת, עלילות ספרים שלמות סובבות סביב קרב מרכזי סופי.

מי שמעולם לא התנסה בוודאי לא יבין על מה אני מדברת, אבל כמות האקשן הנוצרת סביב שולחן המשחק עצומה, גם אם אף אחד לא קם ממקומו וכל המשחק מתנהל מילולית בלבד, שלא להזכיר "לארפים" ומשחקים חיים, בהם השחקנים נהנים ללכת מכות עם חרבות עשויות פיבר גלאס – רק תוסיפו לזה Blind Guardian ברקע ואתם מסודרים.

לעיתים זה אפילו נגרר לקיצוניות – עניין "המשחק המוגזם": מצב בו שחקן נכנס למשחק עד כדי כך שהוא גורר את התגובות גם למציאות. נשמע טיפשי, אבל זה קורה, בעיקר בגלל עניין הריגוש הנ"ל: לפעמים אתה כל כך "שם" עד שההתלהבות סוחפת אותך. לחלוטין המקבילה האולטימטיבית לאורגזמה מוזיקלית בהופעה טובה.

וכמו בכל מקום, יש גם את העניין החברתי. המטאליסט \ חובב הפנטזיה לרוב שונה מהכלל: הוא לא סוגד לתרבות המיינסטרים, הוא דורש ומחפש – ובכן, משהו אחר. שאם לא כך, מן הסתם, לא היה מוציא עצמו מן הכלל מלכתחילה. דווקא בקהילות האלה אין משמעות לקריטריונים המהווים כרטיס כניסה במקומות אחרים: יופי, גיל, מין ודת לא משחקים כאן תפקיד.

אין פלא שדווקא הקהילות האלה נוטות הרבה יותר לקבל את השונים והמשונים וניתן למצוא בהן בנים ובנות, חילונים ודתיים, הומואים וסטרייטים, צעירים ומבוגרים, וכולם יכולים לשבת יחד ולפטפט – כי לא ממש אכפת אם את הכוסית של השכבה או החנון של הכיתה, הקריטריונים כאן אחרים ולא עומד סלקטור בכניסה. כך, נוצרת הזדמנות גם לאלו שאינם יפים או מקובלים לזכות להערכה בקהילה – אף אחד לא יוריד מהבמה גראולר רק בגלל הפלולה באוזן, ואף אחד לא יצחק על שחקן טוב בגלל הג'ינס שכבר יצא מהאופנה. זהו אינו מפלט לעלובי הנפש דווקא – אלו פשוט קריטריוני שיפוט השונים מהמקובל בחברה, אעז ואומר ערכיים יותר.

וישנה גם המלודרמה. אם בספרים ובמשחקים רוב הדמויות הן ייחודיות, לרוב בעלות איזה מוטיב טרגי או תיאטרלי כלשהוא (ובינינו, רוב השחקנים ממציאים סיפורים קורעי לב עבור הדמויות שלהם) – את המטאל שלנו אנחנו אוהבים עם קורפס פיינט, ליריקה על רצח ואובדן ושבירת גיטרות. אותם להטוטי תיאטרון, דרכי ביטוי שונות. הפנטזיה קיצונית ומותחת את גבולות העלילה כמה שאפשר, ולו בזכות העובדה שאין כאן הגבלות נורמטיביות, פיזיקאליות או מוסכמות על העולם כפי שהוא מוכר לנו, אלא "הכל מותר".

המטאל מותח את גבולות המוזיקה כמה שאפשר, ולו בזכות העובדה שאין כאן הגבלות על המבנה המוזיקלי, כללי הנימוס או קוד הלבוש. גם כאן, "הכל מותר". האופי מתבטא כאן מבפנים החוצה: בשואו עצבני ותלבושות, במעשים קיצוניים. רק בפנטזיה ניתן למצוא בני כלאיים רגישים בעלי שלוש קרניים המנהלים דיאלוג עם הגיבור החסון. רק במטאל אפשר למצוא בני כלאיים רגישים בעלי שלוש קרניים המנהלים דיאלוג עם הגיטריסט.

בגדול, אם מרימים קצת את המבט ומסתכלים על שני התחומים מלמעלה, אפשר למצוא לא מעט תחומי חפיפה הייחודיים לשניהם. הרבה מהז'אנרים במטאל שואבים תכנים מהפנטזיה – לא רק כאלו ששרים מפורשות על מלחמות אבירי האור והחושך או על טולקין. אחרי הכל, רוב אלבומי הקונספט הם פנטסטיים בעיקרם, או מכילים מוטיבים פנטסטיים לכל הפחות, וסובבים סביב סיפור בדיוני.

לא רק הדום והגות' שואבים מהפולקלור – ערפדים, אלים עתיקים ושדים הם ישויות המצויות כמעט אצל כל להקה ברמה זו או אחרת. אחרי הכל, פנטזיה בהגדרתה מגדירה בקווים כלליים את שאינו נורמלי או מציאותי – ואז בנשימה אחת אפשר גם להכניס את הז'אנרים הברוטאליים פנימה על תיאורי הטבח והנקרופיליה שלהם, אם נרצה להגמיש במעט את ההגדרה. אז כן, בסך הכל אנחנו חנונים, אבל חנונים עם סטייל, לא?