טור אישי: הרפורמה המטאלית ע"פ יאשיהו

תנו לי לספר לכם סיפור קטן שכנראה כבר שכחתם. בשנת 640 לפני הספירה הנוצרית בערך (אם כי אל תתפסו אותי במילה, העניין יכול בקלות ליפול על אחד מהחודשים המאוחרים של 639 לפנה"ס, הזכורה לנו לטוב) הומלך מלך בן שמונה שנים על יהודה בשם יאשיהו. יאשיהו היה בן לבחור הפכפך בשם אמון (שנרצח בידי עבדיו), שהיה הבן של מנשה. אמון ומנשה היו שני חוטאים גדולים בעיני אלוהים, אבל הם היו בחברה טובה, כי כזכור – רק 8 מתוך 28 מלכי יהודה אשכרה נכתב עליהם "עשו הטוב בעיני השם".

יאשיהו הילדון עשה רפורמה דתית גדולה מאד ביהודה – וזה שהוא בן שמונה עשרה שנה בלבד. זה התחיל מסיפור שנכונותו עד היום מוטלת בספק אבל לפי המקרא, חלקיהו הכוהן ושפן הסופר (אני נשבע לכם, קראו לבחור 'שפן') מצאו בזמן שיפוצי בית המקדש הראשון את ספר הברית. לאחר שמצאו את ספר הברית – הביאו אותו ליאשיהו והקריאו את תוכנו בפניו, וזה הבין כמה חטאו אבותיו וכמה הם העמידו את ממלכת יהודה בסכנה מפני חרון אפו של השם.

לאחר התייעצות עם הנביאה חולדה (כן, הבנו כנראה שלעמי קדם היה קצת קשה לתת שמות טובים יותר לילדים מאשר שמות מכרסמים) הגיע יאשיהו למסקנה שאכן הממלכה נמצאת בסכנת "שמה וקללה" – משמע סכנת כיליון. באותה השנה כינס את כלל בני הממלכה, מקטן ועד גדול, לשמוע את הרפורמה הדתית שהוא עומד לכונן, והחזיר בעצם עטרה לישנה בכך שהחזיר את חוקי ספר הברית לתוקף וקיבע את הפולחן הייחודי לשם.

מה זה קשור למטאל לכל הרוחות? אז ככה. המטאל בימינו שלנו כבר נחלק ל"אלה שעושים הישר בעיני השם" ולחוטאים. אפשר לכלול אותם באלגוריה פשוטה של מסורתיים ורפורמיסטים שפשוט מכניסים חידושים, אבל לפי נוסחתם, שומרים על אותה הלהבה המקורית שהייתה ללהקות המקור. דבריי בטור זה בעצם באים לבער את התפיסה שהמטאל הוא שמרני ובעל חזקה על הישן ללא יכולת להתחדש ולהתרענן – תחת תנאים מסוימים כמובן.

כפי שבעצם יאשיהו הגדיר מחדש את הדת היהודית בכך שהכניס בה מוטיבים שלא היו בה לפני כן כמו ריכוז הפולחן, ברית מחודשת ועוד כהנה וכהנה, אבל עדיין נכתב עליו בכתובים ש"עשה הישר בעיני השם" והלך בדרכו של דויד אביו וזאת למרות השוני הכביר בין הדת בתקופת דויד לבין דת אלוקים כפי שתפס אותה יאשיהו בספר הברית (מה שלעתיד יקרא פשוט "הגישה הדויטרונומיסטית" אבל זה על קצה המזלג).

אם נסתכל רגע על ההתחלה נראה מס' להקות ראשונות, החל מ-Black Sabbath בהתחלה, וכמובן דרך Alice Cooper ו-Uriah Heep – שייסדו ז'אנר שלם על ברכיהן, עם כל הקונטקסט המוזיקלי והאווירתי שבדבר. אם זה הדיסטורשן הכבד, השימוש בטריטונים (תו השטן), בטקסטים אודות מכשפים וחילולי קודש וכלה בהתנהגות פרועה למהדרין על הבמה ומעבר לה. הקונספט הזה של "מטאל" כפי שהתהווה בתחילת דרכו (כמובן כהבי מטאל) – הפך למסורת שבה דבקו מספר עצום של מאות אלפי להקות מילדים בגאראז' של המתופף ועד ללהקות שמילאו איצטדוינים שלמים, כל אחד על פי דרכו.

מכיוון שמטאל הוא ז'אנר מוזיקלי קל מאד להצביע שתחילת ההשפעה הכוללת שמרגישה "מטאלית" או "אפלה" במוזיקה היא הרבה לפני הרוק – היישר אל המוזיקה הקלאסית (מה שכבר למדנו היטב מהסרט Metal: Headbanger’s Journey) – ולכן לא ניתן לתלות את "המסורת" של האפלה, או לפחות האווירה הכוללת הזאת, רק בלהקות אלה. אם נתנתק רגע מהרטרוספקטיבה ונראה מה ארע בעצם מאותן שנות ה-70 המוקדמות נראה כי הייתה עליה רבתי במושג הזה "רוק כבד" על גווניו, ו"מטאל" בתור צורה ישרה וחדה שלו.

זה התבטא בלהקות כמו Led Zepplin ו-Van Halen שאולי לא היו מטאליות כמו החברות האחרות בז'אנר אבל הביאו את מרבית המושגים האלה לידיעת כולם, קידשו את אומנות הגיטרה והטמיעו את הרעיונות של "הרכב רוק כבד פרוע" בתור מושג בר-קיימא שאין לו גיל ואין לו תוקף התיישנות. לרומם את הרעיון המוזיקלי-חברתי שהוא להקת רוק מעבר לכל כך הרבה עשורים – בהם ראינו עליות ונפילות של סגנונות רבים – זה בעצם לקדש מסורת.

לומר שהאייטיז על גוונם האלקטרונים, או הדיסקו שקדם למהפכת הרוק הנ"ל הם שרידי תרבות יותר איכותיים מהרעיון שסביב הרוק הכבד (בעצם, הרוק בכלליותו, על כלל כל הז'אנרים תחת אותה המטרייה) – כי הסיבתיות שילד לוקח גיטרה ומתחיל לנגן נשארה אותה סיבתיות. ההשפעות אולי השתנו, אבל למוזיקאים זה לא אומר דבר. אז הז'אנר התפתח ויש אומרים שהתפתח מדי. ראינו עליות וירידות של להקות רבות שלא היו צריכות להגיע לרמת ההצלחה אליהן הגיעו – ומבלי שנזכיר שמות – ראינו יותר מדי להקות איכותיות לא מקבלות את רמת ההכרה הראויה להן, רבות אף מתפרקות שבידיהם לא יותר מאלבום או שתיים איכותיים וקצת כסף לפת-לחם.

אבל האם ילדי הז'אנר הנוכחיים – על כל הגוונים בהם – האם הם כולם שיקוצים חורכי מסורת שאין להם סיבת קיימא? אני טוען שלא, ולפעמים כמה רפורמות באו לא רק כדי לשנות – אלא גם כדי לגרום לדבר ישן להתחדש ולקבל רלוונטיות חדשה. להקות רבות, החל מ-Lamb Of God וכלה ב-Mastodon באו ושינו אם בקצת (כדוגמת הביאו ריפים ישנים על משקלים "גרוביים" שהיו לפני כן נחלת הכזב) או בהרבה (פשוט פתחו לרעיון שהוא "מטאל" את הצורה גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה אווירתית) ובכך בעצם הצליחו לעורר עניין ישן שהפך ללא רלוונטי עם השנים – או אף יותר חמור מכך – נשכח מבעוד מועד.

איפה שהוא, אני מבין את סלידתם של שונאי ה"קור", כפי שנאמר, מכיוון שתחת החדשנות הזאת יש פגיעה חמורה בישן ובנאיבי, המסורת נפגעת איתנה כל פעם שמחדשים אותה – או יותר גרוע, כל פעם שמוצאים לה אלטרנטיבה עדיפה (כפי שהיהדות הייתה הראשונה לספוג מהנצרות העולה בזמנו).

אבל אם תשאלו את מרבית האנשים אשר בנו את אותה המסורת, בין אם הם זקנים טרחנים שלא מחוברים לעולם האמיתי – כדוגמת Ozzy Osborne או Lars Ulrich – או גם אם מדובר במיטב האמנים אשר מבחינתם כל קונספציה של הפסקת הנגינה ומציאת אורך חיים אחר הוא בלתי נתפס – כדוגמת Dave Mustain או Kerry King – או אפילו מעצבי דרך שנצרו את פיהם לכמה שנים טובות ואז חזרו בפתאומיות (ועל זה אדבר פעם אחרת בהיקף) – כמו Gary Holt או Chronos – הם כולם יגידו לכם שלהקות חדשות עולות ואיתנות הן-הן עמוד השדרה ובעצם התקווה שיש למטאל ולאו דווקא אלו שמנסות לחקות את מה שהלהקות האלה עשו בעבר (כלומר, להקות "הרטרו").

ההסבר הוא לא מדעי, להבדיל מהסבר השחיקה הדתית שבעצם הביאה גם את העם היהודי לחטאים בימי מנשה ואמון, למשל, עד לדרישת הרפורמה של יאשיהו. לפי המקרא, ספר הברית נסתר בעצם מהעם וזה למה הוא סר מדרך דויד ומשה ובנה אלילים, כי המסורת נשחקו ולא היה מי שידרוש ומי שיטיף אותם – אפילו נביאים איתנים נדמו כמטורפים אשר מדברים דברים חסרי דעת. ההסבר שז'אנר המטאל הוא ז'אנר מתחדש – להבדיל מז'אנרים מוזיקליים אחרים ונוחים לשמיעה יותר, הוא חייב לקבע לעצמו את הרף כל פעם מחדש.

כמובן שרק מביני דבר ישימו את ההבדל בין Meshuggah לבין Exhorder – בעוד שכל זר לז'אנר ימצא אותו זהה לחלוטין עם "צרחות, גיטרות כבדות מדי ותופים משתוללים" – אבל השינויים האלה, הקטנים עבור אחרים הם עולם ומלואו עבור מאזין אדוק. אם הקונספט של מטאל (ואם לא מטאל, אז לפחות "מטאל קיצוני") נשתמר בעיני מאזיני המטאל וגם בעיני שאר הציבור באותה הצורה במהלך שלושת העשורים האחרונים – אזאי הרפורמות הקטנות האלה הן עניין של מה בכך, מה שאפילו ניתן לקרוא להם אבולוציה טבעית של סף הגירוי המוזיקלי עבור הקהל התובעני של מוזיקת המטאל. שינויים קטנים בהדרגתיות אינם באו להוציא את המסורת מן האופק, להפך! הם באו לקדשה ולהפוך אותה למושא הערצה בלתי מושג.

אם נתייחס לרגע לקונספציה של מאזין מטאל רווי הנאה מלהקות האם שאליהן הוא התרגל – הרי יהיה קשה לחדור דרך כיפת ההכרה שלו וללא ספק יהיה מסובך למדר לו אבות ז'אנר חדשים. אז בשביל זה, גם עבור המטאליסט האדוק אשר עולה לרגל לוואקן פעם בשנה (דיברתי כבר על ריכוז הפולחן?) לא תפרוץ עוד Judas Priest או עוד Metallica, כמו שעבור סולנה של All That Remains לא תהיה עוד אחת כזאת, משום שכמאזין – הוא מטאליסט גם כן בדיוק כמו חבריו אשר מגיעים להופעה.

אם בירת המטאל העולמית וואקן הפנימה את חשיבותה האבולציונית של להקות מטאל מודרניות (ושימו לב – אני מתייחס כאן ללהקות מטאל, לא לאימוקור, אם כי את נשגב ממני לעמוד על הקו המדויק איפה עומד ההבדל, ומבחינתי זה נושא שלם לטור שלם של כמה חלקים – שלא אני אעז לדון בו) והתחילה להוסיף לאיטה את הכבדות והטובות יותר בהן – אולי זהו סימן שכמו שמעריצי הפאוור-מטאל נאלצו (פחות או יותר בייאוש) לקבל את הדת' מטאל תחת אותה כיפת שמיים, אין זה מן הנמנע לגרום ללהקות כמו Machine Head ויוצאי חלציהן להיכנס לרשימה זו – ויפה שעה אחת קודם.