טור אישי: השולחן העגול
לפני כמה זמן ישבתי עם חבריי הלא כל כך קשורים למטאל, והעלנו סוגייה אודות מוזיקה. אני כמובן הייתי הסנגור האוטומטי של עולם המתכת, ומסביבי ישבו הסנגורים של הרוק האלטרנטיבי, של המוזיקה הגותית, של הרוק הישן של דור הפרחים, של הג'אז האלגנטי, של הפופ המצועצע ושל האלקטרוני הסוחף. לצערנו, נציגי הרגאיי ומוזיקת עולם נרדמו עד מאוחר, והחלטנו שאחרי שעה 20:00 כדאי להם להמשיך לישון.
זה אמנם נשמע כמו מפגש מחזור של מגמת המוזיקה הכושלת של האחות הגדולה שלכם, אבל האמת שבמקרה כולנו אוהבים בעיקר מוזיקה מסוימת מז'אנר מסוים, והרבה פחות את שאר הז'אנרים – ובכל זאת אנחנו מצליחים לחיות בהרמוניה ולדון על דברים שהם הרבה מעבר למוזיקה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שממש הסברתי להם למה אני לובש חולצה של Morbid Angel, ואני אשכרה שומע את המוזיקה הזאת.
קודם כל, להגנתי אומר שאני בדרך כלל מבלבל את השכל על מטאל רק באינטרנט. אין לי הרבה עם מי לדבר על זה בחיי היום-יום מלבד אהובתי שתחייה, חבריי הלהקה שלי ואיזה עובר אורח שמתייעץ אודות אלבום של Metallica או Dream Theater – ולא באמת נכנס לעובי הקורה. אבל במקרה יצא והנושא עלה, והרגשתי שזו הזדמנות לקחת מרשמים ולמצוא – אם לא את הסיבה המדויקת מדוע אני אוהב בעיקר מטאל – אז לפחות את הסיבה המשוערת למה אני אוהב פחות את כל השאר.
את הדיון פתחה אנה חובבת הרוק האלטרנטיבי בדבריה ששאר המוזיקה כיום פשוט לא מדברת "אל כל החלקים בגוף". לאחר שירדנו לסוף דעתה – הבנו שמבחינתה, מוזיקת רוק אלטרנטיבית נהנית מכל העולמות – גם מתאימה לישיבה עצמאית והאזנה אישית, גם מכילה מוזיקליות בדרך כלל ברמה גבוהה, גם מתאימה למסיבות וגם לרוב מגיעה עם מלל שאינו יבייש את הקורא. כל אחד מהיושבים סביב השולחן הכריז שגם המוזיקה שלו נוגעת בכל הגוף – גם מרקידה את הרגליים, גם שובה את הלב, וגם מגרה את השכל.
הטענה שלי הייתה שזו ההגדרה הכוללת של מוזיקה בעצם, ולא של ז'אנר מסוים, ומבחינה זו צריך להוריד את הטענה הנ"ל מהפרק. עם החלפת המהלומות הגענו למסקנה בעצם שההכרות שלנו היא שטחית לחלוטין עם ז'אנרים אחרים (להוציא את חובב הרוק הקלאסי – שההכרות שלו הייתה שטחית גם ברוק הקלאסי, ושמות כמו ניק דרייק העלו אצלו סימן שאלה מעל הראש) ולכן אנחנו יכולים בעצם לשפוט ז'אנר רק לפי כמה להקות שמייצגות אותו כלפי חוץ.
אז נכון, ברמה העקרונית המטאל חולש על מספר להקות נפלאות לכל שומע מוזיקה. אני לא מאמין שמישהו יכול לגשת לאלבום של Nightingale ולהגיד שמדובר בפיסת אשפה בלתי מושקעת, או להתייחס בזלזול לביצועים של Meshuggah באלבומיהם – מבחינת נגינה או מבחינת שזירת הרעיון. אבל כדי לדעת שאני באמת אוהב מטאל בחרתי לייצג את המטאל עם שלושת הלהקות שעשו את השם הכי רע שאפשר עבור הז'אנר כלפי חוץ: Manowar, Slayer ו-Mayhem.
עכשיו אישית, אני אוהב באופן מלא רק את Slayer משלושת הלהקות האלה, ובעוד שיש לי חסד נעורים ששמור גם ל-Manowar מתקופות הרדופות יותר במשחקי מבוכים ודרקונים מגיל 17, את Mayhem חיבבתי רק ב-Grand Declaration Of War, וגם את זה בלחץ. אבל כמו סניגור טוב, החלטתי להוציא את הטוב ממה שאני אוהב, ואת הטוב גם ממה שאני לא אוהב.
ההגנה התחילה עם Manowar, בתור נציגת הקונטרה המוחלטת ל-"הז'אנר הזה הוא לילדים קטנים שמשחקים בחרבות". ההשוואה המתבקשת הייתה כמובן למוזיקה קלאסית, ולקחתי את ואגנר בתור דוגמה. גם בתור חובבי ואגנר בעצמם, הרבה לפני שביצעו לו ביצוע באלבומם Warriors Of The World ב-2002 – Manowar הביאו את האלמנטים של המוזיקה הקלאסית והאופרה של ואגנר אל תוך עולם המטאל והרוק הכבד. הם כמובן לא היו הראשונים לעשות את זה, Iron Maiden ו-Deep Purple נגעו ואף חלשו על רעיונות כאלה הרבה לפניהם, אבל Manowar עשו למטאל מה שואגנר עשה למוזיקה הקלאסית. הגבירו את הז'אנר עד למקסימום, או מה שנקרא All men play on ten.
אז נכון, לדעתי Manowar מחזיקים באמתחתם את שפל המדרגה מבחינת מלל. אבל דווקא ניתן להתייחס לרפטיטיביות ולמונוטוניות הטקסטואלית כברכה בז'אנר. אני ייחסתי את המלל שנכתב על ידי ג'ואי דמאיו ואריק אדמס כתרכיז של כל שירי ההלל לקרב ולפולחן ההעצמה שהאדם הקדיש לעצמו – והכול הוכן במיוחד כמנטרה אגרסיבית ומלכותית על גבי אלבומי רוק כבד ומטאל. מיסוד המותג Heavy Metal הפך לנחלתם הבלעדית של Manowar – ואחרי השמעה של שיר כמו "Power Of Thy Sword" – שמרכז בסופו של דבר כמעט מכל האלמנטים הטובים ב-Manowar, וחולש גם על הפזמון המלודי והסוחף שחוזר עד אין סוף, גם בית כבד ואפלולי המבוצע כלחש כישוף, וגם ה-C-part המהפנט אשר הפך את השיר ליצירה אפית מוחלטת.
לא רציתי להתגנדר בשירים המושכים את Manowar לכיוונים אפיים יותר מדי (כמו "Achiles, Agony And Ecstasy In Eight Parts") אך גם לא רציתי לסחוב את ההדגמה אל תוך שירים הקורצים יותר מדי להארד-רוק של Deep Purple ו-Nazareth. המדרגה הזאת גרמה לכולם להנהן בכובד ראש ולתת כבוד ללהקה הנ"ל, שבל נשכח שמדובר בהרכב שזוכה ללעג הגדול ביותר מבין כל מבקרי המוזיקה כלפי המטאל. למרות הפרוות, למרות החרבות ולמרות המלל התלוש, Manowar עברו את מבחן המעשה.
האמירה שמטאל כעיקרו לא נמדד במטאל הרך יותר הקרוב אל המלודיה, אלא במטאל הקיצוני – כמובן דרשה דוגמה כבדה יותר, ופה Slayer נכנסו לעבודה. אחרי השוואה עיקשת לטראנס רפטיטיבי (אך נהדר, כבדרך אגב) של צמד (או יותר?) האומנים 10,000 Mics שבעצם פתח את הפער אל עולם הנישה הפחות קליטה (מה שכמובן השאיר את הרוק הקלאסי, האלטרנטיבי ואת הפופ מחוץ למשוואה) – העמדתי את החבורה אל מול השיר "Skeletons Of Society". נכון ששיר זה אינו מהווה את פאר היצירה של Slayer. נכון שהוא רחוק מלהיות מאפיין, אך הוא הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים לעכל את המהות של Slayer קודם כל דרך הגרסה הדיאטית.
המלל האפל והאפוקליפטי, הנישא כמו נאום, הקצב החובט עם הגיטרה הכבדה והלמות התופים של דייב לומברדו היוו את מטרתם כצעידתו של צבא שדים שלם הבא לקחת את המין האנושי אל חיקו של העולם הבא. השיר עשה את מלאכתו – אך כמובן שימי, שידו במוזיקה האלקטרונית, אמר שאלו לא Slayer האמיתיים – דבר אשר הביא אותי לשלוף מהכובע שיר נוסף שייצג אותם נאמנה יותר – "Silent Scream". בחרתי בכוונה לא להציג את Reign In Blood ומוקדם לו, כי לדעתי מר לומברדו הצליח להוכיח את עצמו בעיקר ב-South Of Heaven (למרות שכל אחד שישאל את דעתי, שלושת האלבומים הראשונים של Slayer הם הטובים ביותר) – וכמו מתמודד בתוכנית "פרוייקט מסלול" שמציג את הקולקציה שלו, הראתי מה Slayer שווים באמת.
הדיסוננטיות הצורמת, הצעקות המהירות ובמיוחד הגיטרות המייללות במסלול ההפוך ממלודיה כלשהי עשו רושם רע, אך הרושם הזה נבלע לחלוטין תחת ההתפרעות ההיסטרית של לומברדו. מעברי תופים רודפים מעברי תופים ותיפוף דאבל-פדאל רצוף השאירו חותם כה גדול על הנגנים בחבורה – שהודו שלמרות שלא מדובר בדיוק במוזיקה לכל אוזן, אפשר להבין בהחלט מה המהות מאחורה. אין ספק בכך ש-Slayer הם מכונה לייצור מוזיקה מרושעת, והם משלימים את מטרתם נאמנה. כדי לייצג נאמנה את הרוע Slayer דוחפים את המוזיקה שלהם לקצה היכולת האנושית (דאז, כמובן – אי שם ב-1988) מבחינת מהירות של כל כלי וכלי, כולל השירה הרציפה, ושמה ללעג את הקיצוניות של הראפ ושל האלקטרוני. בהגשמת מטרתם – לייצר מוזיקה מרושעת, Slayer ניצחו ובגדול.
"אבל מה על כל האלה ששורפים חתולים בשביל השטן?" שאלה מורן חובבת הג'אז, אשר ממזמן ויתרה להסביר מה היא באמת אוהבת במוזיקה שלה, והסתפקה ב-"זה מחרמן אותי". עם הגב אל הקיר, פחות או יותר, הצלחתי להסביר מהי החוויה האנטי-משוייכת שיש לבלאק מטאל וכמה הוא כרוך בפולחניות אשר מאדירה, ולא ממעיטה מהמוזיקה. השיר "Freezing Moon" של Mayhem התחיל את הרצף, לא לפני הקדמה מסוימת שהמוזיקה הזאת לא נועדה לכל אחד, ופחות או יותר ניסיון חצי נואש להעביר את כל החוויה שלמדתי מהבלאק מטאל מהו במשך השנים, והוויית הפחד המוחלט שעטפה אותי שהייתי בן 17 כששמעתי Mayhem בפעם הראשונה והרגשתי שאני עושה משהו ממש אסור – די נחלה כישלון. ההפקה המטושטשת, שירת הדונאלד דאק של אטילה והמונוטוניות הגורסת פשוט גרמו לכולם לעקם את האף.
ואז נזכרתי שיש לי את "A Time To Die" עוד מאוסף ישן – ושם הנושא שונה לגמרי. הסברתי כמובן שבשמיעת בלאק מטאל יש סוג של ניתוק. להבדיל משמיעת דת'-מטאל, שהיא מוזיקה לא מחייבת, כדי באמת להתחבר לבלאק מטאל צריך סוג מסוים של Suspension of disbelief – ממש כמו בצפייה של סרט קולנוע. יש להוציא את הספק שטמון בכל אחד מאיתנו, ולקבל את המוזיקה במערומיה, כפי שאנחנו מקבלים את העובדה שהדמות בקולנוע שורדת נפילה מגובה "למרות שנפילה כזו אמורה להרוג אותה על בטוח או להשאיר אותה משותקת לפחות".
אנחנו מקבלים את הבלאק מטאל בפרט, ואת המטאל הקיצוני בכלל, כחוויה שמקורה הראשוני הוא ההנאה הנשען על השהיית הספק הזאת, לא בגלל שאנחנו באמת ובתמים מאמינים שיש לשרוף את כל הכנסיות ובתי הכנסת באשר הם ולנתץ מצבות בבתי קברות – אלא בגלל שכדי להבין את האופל של המוזיקה ואת החוויה במלואה אנחנו צריכים לקבל זאת כתנאי מסוים לקיומה של האומנות במוזיקה. בעצם, באותה הרצאה הצלחתי להסביר לעצמי מה אני אוהב במטאל, לפחות ברמה הראשונית שלו.
אני לא באמת מאמין במלחמות אופל, בדמויות שטניות ובהלל למעשי זוועה ורצח, אבל אני כן נהנה מהם כפי שאני נהנה מסרט קולנוע שנותן לי את ההפסקה מהמציאות – את החוויה שמנתקת אותי מהקיים ומביאה אותי לביקור קצר בעולם בעל תנאים שונים – בו אני יכול להתחבר לכל הפאתוס שאני ארצה בשירים של Manowar, לעבור קטרזיס בשירים של Dark Tranquillity ובעצם לעורר זעקה מרה מבפנים, שהיא בעצם סוג של וידוי אישי, על אוזלת היד של הזולת כנגד פשעים הדומים אפילו בחלקם לדברים שמתוארים בטקסטים כמו של Metallica או Kreator. בכך שאני מאזין באורח קבע, ונהנה מאותה ההשהיה הזאת – אני נותן כוח לאותם רעיונות.
כל אלה היה אפשר לקבל באופן דומה ממוזיקה רק בשקיעה אל מול המוזיקה הקלאסית הטוטאלית מצד אחד, או במוזיקה האלקטרונית מצד שני. אך אני מתחבר לא רק אל הצלילים אלא גם לאמירה של המטאל, על רובו, על האדרת האדם אל מול גורמי החברה ואף האלוהים, ומיסודו של צלם האדם על ערכיו הרבה מעל לכל השאר, אם זו דרך נקודת המבט הצינית (כדוגמת להקות הת'ראש והקרוסובר) או אם זה דרך תיקון העוול על ידי קטרזיס נגדי (כדוגמת להקות הדת' מטאל). איך הדיון עצמו נגמר? כמו שכל דיון נגמר. כולם אומרים לי שחפרתי אותם למוות והוצאתי להם את הנשמה עם ההסברים שלי על מטאל בפרט ומוזיקה בכללי. רק שימי, שאוהב מוזיקה אלקטרונית כזכור, בא ושאל אותי בסוף "אז על איזה אלבום של Metallica אתה ממליץ?"