טור אישי: התקשורת הוצאה מהקשרה

אני כותב על מוזיקה כבר כמעט 10 שנים, אתם יכולים לקרוא לזה עיתונאי מוזיקה. התחלתי בלכתוב למגזין "מטאל האמר" הישראלי, המשכתי עם האתר "Alternative-Zine", ומשם הגעתי למגזין מטאליסט, בהתחלה ככתב לתקופה קצרה, ואז חזרתי כעורך. בין לבין גם הספקתי לכתוב למגזין של לירן שיבר ז"ל, שנקרא "כאוס". אפשר לומר שיש לי ניסיון מסוים בנושא, וכמי שגם קורא עיתונות כתובה ואון-ליין על בסיס יום יומי, הגעתי לכמה מסקנות לגבי העיתונות, בעולם בכלל ובארץ בפרט. המסקנות שלי, ברובן, רחוקות מלהיות חיוביות.

עכשיו, כדי למנוע אי הבנות לגבי הטור שבדרך, שאין לי ספק שיעצבן לא מעט אנשים, אני מציין מראש שמדובר בדעה אישית שלי, כאדם פרטי, אכן בעל ניסיון מסוים בתחום, אבל אני כותב כאדם פרטי, אזרח במדינת ישראל, שלא אוהב את הכיוון שבו צועדת התקשורת במדינה.

אני בספק אם יש מי שמאמין כיום שהעיתונות היא אובייקטיבית, לא מוטה וחסרת כוונות, כל מי שיודע לקרוא בין השורות ברמה מספקת יכול לעיין בעיתונות ולהבין עד כמה הרבה ממה שכתוב שם נועד להוביל אותו למסקנה מסוימת, למכור לו משהו, לשנות את דעתו, הכול מלבד לתת לו מידע לא מוטה ולא משוחד. בגדול המטרה היא ברורה: למכור עיתונים, או במקרה של האון-ליין, להשיג כניסות, אבל השאלה היא – האם המטרה מקדשת את האמצעיים?

בישראל יש מושג מוכר בשם "דברי הוצאו מהקשרם", כזה שהתרגלנו לשמוע מפוליטיקאים ושהתרגלנו להבין כדרך התחמקות קלה יותר מאשר לקחת אחריות על דברים שאכן אמרו. אבל בשנים האחרונות אני שואל את עצמי? האומנם? הייתכן כי פוליטיקאים אינם השקרנים המגמתיים היחידים? אני אתן כמה דוגמאות למה שאני רואה כעיתונות מכוונת. הראשונה בהן היא ראיון שערך לאחרונה עיתון יומי גדול עם בר רפאלי, ככל הנראה הדוגמנית הישראלית המצליחה ביותר בחו"ל כיום, בייב מכובדת בכל קנה מידה, וככזאת – מטרה מצוינת להשגת רייטינג.

זמן מה לפני פרסום הראיון המדובר פורסמו טיזרים שהציגו את הראיון מראש כ-"בר רפאלי פותחת את הפה", מאות אלפי הקוראים כבר חיככו ידיהם בהנאה לקראת מוצא פיה של הדוגמנית: "אילו שטויות היא תגיד הפעם?", העיתון גם הכין את הקרקע לעד כמה מעצבנים וממרידים הם הדברים שתאמר שם, ושוב אותם אנשים משחיזים הסכינים: "מה היא חושבת את עצמה?". הגיע הראיון, ואני מודה שקראתי אותו פעם, וגם פעמיים, והגעתי למסקנה: הבחורה רחוקה מלהיות טיפשה, אבל היא בהחלט תמימה.

רפאלי אמרה באותו ראיון דברים שאני יכול לומר בשקט שמרבית הדור הצעיר בישראל מסכים עימם, שאדמה אינה קדושה יותר מחיי אדם, שאין הגיון במוות של ילדים בני 18 בצבא, והודתה כי אינה מבינה מה הוא ההבדל בין לגור בישראל או באוגנדה, באם מדובר בחסכון בחיי אדם. מדובר כאן בדעה אופיינת ומקובלת ביותר של אלו מהצד השמאלי והחילוני של המפה, שאני באופן אישי שותף לחלקן הגדול. אבל כאן נכנסת אמנות ההטיה לתמונה, בציטוטים מגמתיים שהוצבו מחוץ לגוף הכתבה, ובטקסט מודגש בתוכה, הוצגה רפאלי כדוגמנית קלת דעת, ריקה מתוכן, אנטי ישראלית ואנטי ציונית.

זה בהחלט מכר עיתונים, וגרר אלפי תגובות נזעמות של ישראלים שרק המתינו בתור לשתות את הטקסט המגמתי ולזעום על מי שנתפסה כיפה ופוחזת. עכשיו, אני לא גאון גדול, ובטח לא ד"ר לעיתונות, אבל קריאה אחת של הכתבה הספיקה לי כדי להבין מה גודל אי הצדק שנעשה כאן, וכל זה כדי למכור עותקים. רפאלי אינה צורר נוסף, אחמניג'אד מהוד השרון ששם לו למטרה למגר את הישות הציונית, מדובר בבחורה צעירה, לא טיפשה ודי דעתנית, שלפי ראייתי נוצלה ע"י המדיה בחמדנות שקופה למדי.

עכשיו קראתי כי רפאלי מתכוונת להגיש תביעה על סך חצי מיליון ₪, וכן כי היא דורשת התנצלות מהעיתון. עיון חטוף במכתב שכתבו עורכי דינה מלבד כי דעתה ודעת עורכי דינה על הכתבה דומות למדי לשלי, "דברי הוצאו מהקשרם" זה רק ההתחלה, "עוותו" ו "סולפו" היו שתי מילים נוספות שבהן אני הייתי משתמש. עיתון אחר כבר הודיע כי בקרוב יתפרסם ראיון בו תתייחס רפאלי לכל הפשרה, ובינתיים נותר רק להמתין כיצד דברים יתפתחו.

אתן עוד דוגמא לכיוון שאליו פונים עיתונים, זה שאותו אני מסרב לקבל. לפני ההופעה המדוברת של להקת Megadeth בארץ פנה אלי כתב, שוב של עיתון יומי גדול, וביקש לראיין אותי ואנשים נוספים מהסצנה לפני ההופעה. כך היה, הבחור שוחח עימי, עם כתב האתר איתן גפני ועם עוד אנשים נוספים, ראה את ההופעה, ופרסם כתבה מרכזית בת שני עמודים בעיתון.

למרות שהכתבה איבדה לא מעט מהבשר שיכול היה להיות בה אילו ניתן היה לאותו כתב מועד הגשה מאוחר יותר וזמן רב יותר להשקיע בה, אני בהחלט יכול לומר שהיא הייתה הוגנת. הבחור לא הגיע מהסצנה שלנו, וניכר כי הוא אינו מבין אותה לעומק, אבל הוא עשה מאמץ לתאר אותה באופן אובייקטיבי למדי, צהבהב לפרקים, אבל הוגן. עד עכשיו נשמע בסדר? זה היה בסדר עד שנתקלתי בסוג של כתבה בתוך הכתבה, משבצת פנימית, שבה ניתן לכתב אחר מהעיתון החופש להשמיץ, מבלי שמץ של הבנה בנושא שעליו כתב.

כשציינתי כתיבה מוטה ומגמתית לפני כן, זו הייתה דוגמא מושלמת, הבחור פשוט זרק משפט אחר משפט שכולו שלילה של ההופעה, הקהל והמוזיקה. טיפת הבנה, אפילו המינימאלית ביותר, לא ניכרה בדבריו. אותו בחור קבע את דעתם של מספר ידוענים וידוענים למחצה ששהו בקהל, תיאר את האווירה כ "קודרת" ו "עצובה", אז השתמש במושג "מפחיד" כדי לתאר את האירוע, ולאחר פסקה חזר בו וכתב שהלהקה "כבר אינה מפחידה"… ובכך הגיע לשיא חדש ומרשים של חוסר הגיון.

Megadeth, אחת מלהקות המטאל החשובות בעולם, זכתה אצלו לתואר "דינוזאור". בבדיקה שעשיתי הסתבר שהבחור משתמש במילה כדי לתאר כל אמן המבוגר יותר ממנו. מעבר לכך, לבחור עבר של חוסר דיוק, שבלט כשכתב על הופעתו של רוג'ר ווטרס בארץ, ווטרס זכה אף הוא לכינוי "דינוזאור" (אני מניח שמזן אחר), בכתבה שלוותה בשלל "עובדות" שהופרכו אחת אחר השנייה בפורום של מעריצי Pink Floyd שהתייחס לכתבה.

עיתונאי המוזיקה החוקר, כמו ד"ר לווינגסטון במפגש ראשוני עם הילידים, ירד ממגדל השן שלו כדי לבחון את אותו ז'אנר נחות שהוא אינו רוצה, או אינו יכול להבין. הוא ראה כי אין טוב הדבר בעיניו, וקשקש מלוא החופן בתגובה. בתוך בליל ההבלים גם כתב אותו בחור כי הקהל הורכב מילדים זבי חוטם, אני הייתי תחת הרושם שלהקות של דינוזאורים פונות יותר לקהל של אנשי מערות, כרונולוגית זה מסתדר יותר, אבל סה"כ מדובר כאן בעוד חוסר דיוק בים של משגים.

אני שוב שואל את עצמי, איך הגיעה אותה משבצת של שטויות לתוך כתבה רצינית יותר? אני בספק אם אותו כתב החליט על דעת עצמו להגיע להופעה שממנה כל כך פחד, אני בטוח שהוא היה מעדיף לבלות זמנו בהופעה של יסמין אבן או שכפול אחר שלה. לא, ההחלטה הגיעה מלמעלה, העיתון ביקש וקיבל שוטר רע עם השוטר הטוב שלו. העובדה שהשוטר הטוב חקר, שאל, בדק והתעניין כנראה לא הפריעה להעלות תגובת נגד של מי שלא עשה דבר מלבד לחטט בפדחתו אחר מילים נרדפות למילה "רע" במהלך ההופעה.

דוגמאות נוספות לא חסרות לי, אבל הכוונה אני מקווה, כבר ברורה. דעתי היא שהעיתונות אינה אובייקטיבית, היא לא באה לשקף מציאות או להעביר עובדות, העיתונות בארצנו ככלל נודעה רק למכור עיתונים ולהכניס עוד כמה מזומנים לכיסים התפוחים של משפחות האצולה של המדיה הכתובה. אז אם בחורה בת 22 שהיא במקרה גם דוגמנית מצליחה נפגעת בדרך, או אלפי צופים שבאו לראות את אחת הלהקות האהובות עליהם בהופעה, או אלפי מרואיינים אחרים שדבריהם סולפו מתוך מניע כזה אחר, כל זה אינו משמעותי כלל, צליל השטרות הנספרים מטביע כל צליל אחר.