טור אישי: למכור את עצמך זה קל?

אמנות אמיתית היא דבר שקשה מאד לעשות, והגבולות שלה לעולם יהיו לא ברורים. מתי משהו הופך מסתם מוצר בידור למשהו "תרבותי", שקהל מבקרים יכול לקרוא לו "אמנות"? האם אמן ששופך את זעמו על הקנבס במשך שלוש שנים והתוצר הסופי שלו הוא קשקוש שחור עם נקודות ורודות יצר משהו שיכול להיקרא אמנות? והאם במאי ששקד על פרויקט חייו במשך כמה עשורים, ובסוף יצא לו סרט עם כל כך הרבה חורים בתסריט ומשחק גרוע הגיע לפסגת היצירה אותה ניתן לכנות אמנות? והאם מוזיקאי שישב בחדר סגור במשך שנתיים וכתב מילים לא קוהרנטיות המולבשות על מוזיקת קרקסים מלאה בזיופים ויציאות מקצב בעצם יצר אמנות אוונגרדית? האם פסל שמניח אסלה באמצע מוזיאון יצר אמנות, או שהוא פשוט הניח אסלה באמצע מוזיאון?

התשובות לעולם לא יהיו נכונות עד הסוף, שהרי באמנות "אין דבר כזה שאין דבר כזה", וזה כידוע, התירוץ המושלם לפלצנים חסרי כישרון ליצור זבל טהור בשם האמנות. עולמינו מופצץ מניפולאטורים, שרלטנים, פוזאיסטים וסתם חארות שמפיצים את הרעיונות העקומים שלהם בשם האמנות, ועוד מצפים מאיתנו להשתתף במאבק שלהם להכרה, בעוד הם לוקחים את אור הזרקורים מאלה שבאמת צריכים אותו בשביל להגיע לאן שהם רוצים. הדוגמאות יכולות לזרום כמים בעניין הזה, החל מ"ציירים" שמנסים למכור לנו משיכות מכחול פרועות בתור ייצוג אימפרסיוניסטי של הממשל התורכי, וכלה במוזיקאים שחושבים שאקורד וחצי וליווי של תופים חסרי כישרון (ללא ליווי בס) יכולים להיקרא אמנות.

הסיבה להקדמה הזו היא פשוטה – הייתי רוצה, ברשותכם, להגדיר אמנות חדשה. אמנות שרבים מהאמנים שאנו מעריצים (ויותר גרוע מכך, מעריכים) התנסו בה, חלקם אף שכללו אותה למימדים מפלצתיים. מדובר באמנות קשה, ללא חוקים מוגדרים, אך עם המון כוונה מאחוריה. על מנת ליצור אותה, עליך להיות אמן בעל שם, עם שנים של קריירה מאחוריך, גדודים של מעריצים והמון כוונות טובות. גבירותיי ורבותיי – אני שמח להציג בפניכם את אמנות ה-Sell-Out.

Sell-Out (להלן SO) הוא לא מושג שיש לזלזל בו, חס וחלילה: כאמור, עליך להיות אמן (ובמקרה שלנו, מוזיקאי) עם קריירה ענפה מאחוריך, מיליוני מעריצים שרק מחכים למוצא פיך החדש, ועליך להיות בעל היכולת להתעוור מרצון לכל מה שהוא בטעם טוב או הגיוני. על מנת להיות SO אמיתי. אם כן, עליך להיות בעל כוונות אמיתיות ויושרה שמגיעה מהמקום הבסיסי ביותר (כסף, כמובן). אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קשה לאמן משפיע ונערץ לקום בוקר אחד ולומר לעצמו "אני הולך לירוק בפרצוף של כל המעריצים שלי"? תחשבו על עצמכם, קמים בבוקר, נכנסים למטבח, רואים את ההורים (או החברה, או השותפים) שותים קפה, אומרים להם בוקר טוב, ואז מתיישבים על השולחן, מפשילים מכנסיים ומשחררים נפיחה קולנית במיוחד בפרצוף של אביכם \ חברה \ שותפ\ה.

לא נשמע קל, נכון? אז להיות SO אמיתי זה אפילו יותר קשה. והגיע הזמן להוציא את הנקודה המשעשעת הזו החוצה – המושג Sell-Out פירושו למכור את עצמך. יש עוד מקצוע מוכר ועתיק במיוחד שמאופיין במכירה עצמית. נכון, אני מתכוון לזנות. וזו הפעם האחרונה (לפחות עד פסקאות הסיום) שהטור הזה יירד למחוזות ההומור הנמוך. ההיסטוריה המוזיקלית מלאה באמנים שהגיעו לרמות גבוהות מאד של Sell-Out. יש כאלה שטוענים שעוד בתקופות קדומות, פיגורות מוזיקליות כגון מוצארט התנסו באמנות ה-SO, עם הצלחה כזו או אחרת.

ברשותכם, אמנה כמה מהבולטים בסצנת ה-Sell-Out של המוזיקה הפופולארית בשנים האחרונות: הבולט מכולם הוא כמובן Bob Dylan, שכל כמה שנים החליט שהוא מפנה עורף למעריציו ולז'אנר המוזיקלי שלו, ופונה לדרך חדשה לחלוטין. כמובן שדילן נהנה מיחס של חצי אל, ולכן הוא לא באמת נתפס כ-SO אמיתי, שכן כל מעבר חד שלו לז'אנר אחר (ודעות פוליטיות וחברתיות אחרות) אופיין בשמירה על גאונות צרופה בכתיבה, ואהבה תמידית לבלוז אמריקנה שורשי. אז העולם סולח לו פעם אחרי פעם. David Bowie, האחד והיחיד, חטא אף הוא לא פעם ולא פעמיים באמנות ה-SO, אך גם שלא באשמתו, שכן בואי תמיד היה אמן פופ מסחרי, גם כשמעריציו ראו בו כנביא רוק וזעם. אלבומיו הגדולים מימי הגלאם של שנות השבעים היו בעצם פופ מהונדס היטב, לכן המעבר שלו בשנות השמונים לגזרת הסינתיסייזרים היא רק טבעית, עד כמה שהיא פוגענית ומכעיסה.

אבל רגע, אנחנו באתר מטאל בכלל. אז בואו נתמקד ב-Sell-Outs רועשים. דוגמאות יש לרוב. בואו ניזכר ברשותכם ב-Metallica, תחילת שנות התשעים. לאחר אלבום מופת מדהים And Justice For All, מפלצת המטאל משחררת אלבום שנקרא בפשטות Metallica, עם עטיפה שחורה, לחנים איטיים ושירה מלודית במיוחד של הסולן הצעקני שלה, עד אז, James Hetfield. עד היום לא ברור אם Metallica פספסו את הבדיחה על עטיפה שחורה בסרט הקאלט This Is Spinal Tap מ-1980, אבל מה שבטוח הוא שגדודי מעריצים של להקת המטאל הגדולה בהיסטוריה חשו נבגדים מהמהלך השיווקי של הלהקה.

שנתיים קודם לכן Metallica ישבו באולם מפואר, רואים כיצד Jethro Tull זוכה במקומם בפרס להקת הרוק הטובה של השנה, והם חשו כועסים, עצבניים, נבגדים. ומה עושים ארבעה מוזיקאים מוכשרים (טוב, המתופף לא באמת מוכשר) שמרגישים כועסים במיוחד? נכון, הולכים ומקליטים אלבום הגובל בפופ, ומצלמים לו המון קליפים, בשביל להיות עוד יותר מצליחים, ולהצליח לזכות בגראמי הארור הזה, שהדיר שינה מעיניהם. המהלך השיווקי המבריק של Metallica נשא פירות והפך אותה רשמית ללהקת הרוק הכבד המצליחה בהיסטוריה. נחרות הבוז של גרעין המעריצים הקשה שלה לא עזרו, והלהקה השלימה את תהליך ה"התבגרות המוזיקלית" שלה באלבום שעורר את חמתם של רוב מאזיני Metallica לדורותיהם – Load, שהציג הרכב רוק מפויס, שמנגן שיר קאנטרי לקראת סוף האלבום.

מאז, Metallica לא חזרה להיות כשהייתה, ולא משנה כמה טיעונים בעד הזבל שהם עשו מאז נשמע, תמיד נזכור את הרגע בו חשנו את סכין הכסף ננעצת במערכת הסטריאו שלנו. וזה מגיע מאחד שממש אוהב את האלבום השחור ואפילו מחבב את Load. הגבול בין להיות SO אמיתי לבין להציג תהליך התבגרות מוזיקלית הוא כל כך דק, עד שלפעמים ממש קשה לזהות אותו. Megadeth הסתכנו בלקבל תואר SO פעמיים (!!). פעם אחת כשיצא אלבום המופת שלהם Youthansia, שהציג להקת ת'ראש הפכה עורה והפכה ללהקת מטאל מלודי, ובפעם השנייה עת יציאת אלבום הנפל המצחין Risk. בפעם הראשונה, העולם הבין שמדובר בלהקה שבאמת עברה תהליך התבגרות – הלחנים התהדקו, המלודיות נשמעו אותנטיות, המילים הציגו פן מפוכח של הדוברים, ותחושת הכנות הצליחה לצאת מבעד עשן הדיסטורשן הצפוף.

בפעם השנייה העולם קיבל את פצצת הסירחון של Megadeth בהבנה, שכן ההרכב סבל משינויים פרסונאליים רבים, והייתה תחושה שהסוס הזה קרוב למותו. האלבום היה בעצם ניסיון אבוד מראש להציל משהו מהיושרה האמנותית של מנהיג הלהקה, Dave Mustaine, שיודע טוב מאד שמדובר באלבום רע מאד, עם כמה שירים בודדים שיכלו להיות סבירים, אבל סבלו ממחסור חמור של כנות. לכן, כמעט ולא נמצא שירים מהאלבום הנוראי הזה באוספים של הלהקה, ובהופעות הוא לא מתנגן אף פעם. דוגמאות לאמנים שהתנסו באמנות ה-Sell-Out לא חסרות, ואתם מוזמנים להגיב עם דוגמאות משלכם, ולהתווכח עד חורמה מי מבין השמות שנזרקים לאוויר הוא באמת Sell-Out ולא סתם מתחזה שבאמת התבגר ויצר אלבום חדש שמעורר כל כך הרבה מחלוקת.

אבל על שם אחד אי אפשר להתווכח, והוא בעצם הסיבה שאתם קוראים את הטור הזה. מדובר בשם שבמשך שנים עורר קונצנזוס בלעדי בכל הנוגע ליושרה (באנגלית זה נשמע יותר טוב – אינטגריטי) וכנות. השם הזה אחראי במידה מסוימת על הגראנג', ויותר מכך, על קירוב הלבבות בין חובבי הגראנג' וחובבי המטאל, שלא לדבר על חובבי הפופ, שלא יודעים על מי אנחנו מדברים, אבל מכירים שיר אחד מסוים מאד שלו. כן כן, אני מדבר על Chris Cornell, סולן ומנהיג להקת העבר Soundgarden. הלהקה הזו, שיצאה מסיאטל והביאה את בשורת הגראנג' לעולם (על כל המשתמע מכך, החל מסאונד ועד צורת לבוש), הציגה מהלך פשוט ואמיתי של התבגרות מוזיקלית: מלהקת נויז כבדה במיוחד היא הפכה ללהקת רוק כבד מושחזת ואיכותית (באלבומים Bad Motorfinger ו-Louder than Love).

עם רצף אלבומי מופת, Superunknown ו Down On The Upside, הלהקה הפכה רשמית לאחת מלהקות הרוק החשובות של שנות התשעים (עם כמה להיטי רדיו מעולים באמתחתה), למרות היותה להקת הופעות משעממת. עם פירוק Soundgarden היה נדמה כי תם פרק חשוב בחיינו, אבל Cornell חשב אחרת, והפיל עלינו פצצה לא אנושית ב-1999 – אלבום מופלא, נדיר ומושלם בשם Euphoria Morning, שלפחות בעיני כותב זה, נחשב לאחד מאלבומי הרוק הטובים של שנות התשעים. האלבום שהציג את Cornell בשיא כוחו כמבצע וכותב, והציג אדם שבאמת מנסה ליצור אמנות, ולא רק מוזיקה.

לאחר ההרפתקה החביבה, אם כי אנמית במקצת, הנקראת Audioslave, החלו השמועות על אלבום סולו שני של Cornell. למרות שהאלבום השני היה אלבום גרוע במיוחד, מעריציו האדוקים של האיש חיכו בסבלנות להופעה שלו בישראל. אחרי הכל, אפשר להתעלם מאלבום אחד רע לאחר רצף של יצירות מדהימות ומשפיעות. אבל האיש ביטל את ההופעה בישראל, ונכנס לאולפן על מנת להקליט את האלבום השלישי שלו. היו שמועות, היו ספקולציות, היו אפילו כמה הדלפות, אבל אף אחד לא הכין את הקרקע לצואה האורגנית שיהיה אלבום השלישי של Cornell, מישהו שפעם ייצג את המהות של המשפט "אתה כותב שירים טובים כשאתה עצוב. אתה לא יכול לכתוב מוזיקה טובה כשאתה שמח". המשפט הזה היה נכון לאלבום השני והרע שלו. לגבי הדרעק החדש שלו אני יכול לסכם בכמה מילות נאצה – חרא, מצחין, נוראי, דוחה, מתועב, נמוך, פופוליסטי, איום, נורא, איום ונורא, מחורבן. תבחרו אתם.

שום מילה לא יכולה לתאר את תחושת הקבס שחלחלה בי כששמעתי את שני השירים הראשונים באלבום. לא יכולתי לשמוע אותו עד הסוף. אני מסרב להאזין לשיט הזה. וסליחה על הלשון הבוטה, אבל אתם חייבים להבין: Chris Cornell שכלל את אמנות ה-Sell-Out לרמות שלא הכרתם אף פעם. הוא הגיע לפסגת יצירתו כאמן שמעדיף לחרבן בפה של המעריצים שלו מאשר ליצור מוזיקה אמיתית. אין לי שום טענות כלפי המפיק המוזיקלי של האלבום המזעזע הזה, Timbaland. למי שאוהב היפ-הופ, אני מניח שהאלבום הזה יהיה תוספת נחמדה למדף ההורדות הממוחשב שלו. אבל אין מילים לתאר עד כמה מדובר בזבל שלא ברא השטן, בעטיפה פלסטיק מהודרת, עם תמונות דוגמנות של מישהו שפעם היה זמר עם כוונות ליצור מוזיקה אמיתית.

Chris Cornell הפך להיות כל מה שהוא שנא כשהיה צעיר ורצה שהעולם ישמע את קולו. כיום הוא איש מזדקן שרוצה להיות ילד שוב, וחושב שזו הדרך. אז לא, מר Cornell היקר. זו לא הדרך להיות צעיר עוד פעם. זו הדרך להיות בדיחה. לצערי הרב, Cornell הפך רשמית לבדיחה הכי עצובה של עולם המוזיקה האמיתית, שאינה פופ מהונדס של מפיקים תאבי בצע וזמרות עם חזה משופץ וישבן מהודק. מי שפעם היה אחת התקוות הגדולות של עולם הרוק, הפך להיות הבולשיטר הגדול שלה. ה-Sell-Out הגדול של שנות האלפיים.

מעולם לא ייחלתי זאת, מפאת האהבה שלי למוזיקה והפטריוטיות המינימאלית שלי, אבל אני ממש מקווה שלהופעה של Cornell בישראל (ויש כזו) יימכרו שלושה כרטיסים בלבד, שגם הם למשפחה של האמרגן. לא מגיע לליצן המדושן הזה הכבוד בלקיים הופעה מול מי שפעם היו מעריציו. כפי שנאמר במכתב הפרידה העצוב שפורסם לא מזמן באתר מוביל בישראל, הלוואי והקריירה של Cornell תתרסק לאלפי רסיסים. עד לפני כמה שעות לא הבנתי את זה, אבל כעת אני מבין. על מנת לגרום לאידיוט אפאטי כמוני להתעצבן כל כך, אתה חייב להיות אמן אמיתי, מישהו שהגיע לרמה גבוהה של שליטה ביצירה שלך, בזויה ככל שהיא תהיה. אמנות ה-Sell-Out מצאה את הגיבור האמיתי שלה, והוא פעם כתב שירים מרגשים מאין כמוהם. יהי זכר המוזיקה שלו ברוך.