טור אישי: לצעוק במקום לשיר

כמו כל דבר בארץ ישראל, מירקות טריים ועד לקורקינט לכל ילד, הכול כולל הכול מגיע באיחור אופנתי של מחצית הדור. כשאנחנו נזכרנו להמציא מכונית – דהיינו סוסיתא – היינו כל כך מאחורה בשוק, שתפקודה בתור מזון גמלים היה יעיל בהרבה, שלא נדבר על האומנות הישראלית – מכל ז'אנר ותחום – שמפגרת אם לא מהבחינה האוטנטית, אז לפחות מבחינה תרבותית הרבה מאחורי כל מדינה מערבית באשר היא. נו, חוץ מהצרפתים. אבל הם צרפתים, אז הם מחוץ למשוואה.

גם במוזיקה אנחנו מפגרים, ואני לא רק מתכוון למונח ה-"מאחורי כולם" – אני מתכוון ל-Retarded. אנחנו נכים מכל כך הרבה בחינות אומנותיות שלהוציא כמה תקציבים שחולקו בקושי לתזמורות הפליהרמוניות שלנו ולאנשים שבנו את הקריירה שלהם על תקליטי וינייל בלבד – קיומה של מוזיקה אוטנטית בארץ הוא בגדר נס. אם נשים את הספקטרום על ז'אנר הרוק, למרות שכישראלי ממוצע אשמח להשוויץ כמה סקאזי ואחינועם ניני מוכרים בהמוניהם, נגלה בעצם שהחל מלהקות כמו "תיסלם" או "תמוז" – אנחנו נמצאים במדרון תלול וחלקלק כלפי מטה, מסרבים להכיר בעובדה שעולם המוזיקה המשיך קדימה הלאה והשאיר אותנו קשורים לפסי הרכבת של המודרניזציה.

הרוק הכבד, באשר הוא בעולם, תמיד היה סוג של בעיה בתחום הזה. ז'אנר המוגדר בעיקרו כמוזיקת שוליים – שאמנם משל בכיפה בתחילת שנות ה-90 וקצת לפני, ואודו מצליח להצניח טיפות של השפעה על אומני הענק של הרוק והפופ, כמעט ונכחד ממסכי ההכרה, שלא לדבר על כריתת הפוטנציאל האדירה של כל אותן מדינות שלא הספיקו לתת ללהקות הרוק הכבד שלהן את מלוא הבמה בשנות ה-90, ובמקרה שלנו נזכיר את "סטלה מאריס" ו-"אלמנה שחורה", שלמרות שבדיעבד השפיעו רבות על אומנים ישראלים בתחום, בעיקרו של דבר אף אחת מהן לא מסוגלת להרוויח אפילו לא עשירית מכמות ההכנסות של הרכב הרוק הכבד והפופולארי של אז בחו"ל, אפילו בלי לנסות להשוות לטיטאנים של מדיה כמו Metallica או Guns N' Roses.

אז עכשיו, יותר מ-15 שנים מאוחר יותר, האם קיים סיכוי אפילו הקטן שבקטנים של להקות מטאל בשוליים יצליחו לעלות על הגל ולרכב כל הדרך אל מה שהיה יכול להיות הגרסה הישראלית של Trivium או Machine head? אני אומר שלא, וזה כמובן נותן בעיטה קשה לכל אותן ברכיים רכות של נערים בעלי חזון שמתים להיות Bullet For My Vallentine ולהחליף את בריקסטון במועדון ההאנגר 11. אז קודם כל, לכל אלה שלא נסה רוחם, נא לא להפסיק ליצור מוזיקה! ורצוי שתהיה אוטנטית ונאמנה למה שאתם רוצים לנגן כמה שיותר. אכן אין כסף רב בקריירה של מוזיקאי בשוליים – אבל ההזדמנות לעורר את העתיד של המטאל המקומי – בסופו של דבר מחציתה – נמצאת בידיכם ובידי חבריכם לבית הספר.

ועכשיו לבשר. לאחרונה אני רואה לא מעט להקות "רוק כבד של שנות ה-2000" – אם זה התשלובת (שלדעתי מזעזעת, אבל זו רק דעתי) בין פאנק-רוק למטאל והארדקור, הידועה לכל בשם "אימוקור" מהצד הקשה, הכבד והיותר מכובד של המטאלקור וכלה באלה שממש שמים איילנרים בעיניהם. עם כל אירוע אלטרנטיבי מופיעים עוד 4-5 חבר'ה שמנגנים תחת השפעת הסם המוזיקלי של Killswitch Engage, Lamb Of God ו-Mendeed, לפי מה שעיניי רואות. אני מתייחס לכל זה כתרבות טובה, כפי שקיבלתי בהבנה את הניו-מטאל של לפני (וואו) 10 שנים.

כל מי שיהנה מהתשלובת בין פאנק למטאל, מה שהיה בניו-מטאל בין היפ-הופ למטאל או Funk ומטאל – בימינו אנו – יוכל בקלות להתחבר להקות אכזריות בהרבה ברגע שאוזניו תדרושנה עוד. אבל, וזהו אבל איכותי במיוחד, להבדיל מלפני 10 שנים – שגל הניו-מטאל היה בזוי ואיש לא באמת שאף לנגן בהרכב שכזה אלא אם הייתה גחמה פשוטה כזאת שנדרשה לחלוף – למטאלקור יש קהל רב בקרב הנגנים. אם יצמידו לרכתי אקדח (ומשום מה מאז 2005 זהו מנהג שהפך לנדיר) אודה שכנראה נגנים, ביחוד גיטריסטים ומתופפים, מוצאים משהו מאתגר בשילוב הדת' המלודי של In flames הכה נעים לאוזן – יחד עם האחדות המדויקת הנדרשת לביצוע של ברייק-דאון הולם סטייל Hatebreed.

ככל שהמוזיקה תהנה מהבישול המשולב של הארדקור ודת' מלודי – כנראה שיהיה בה משהו שימשוך נגנים ולא ימאיס אותו על ההתחלה. אז נכון, להקות כמו Sikth או Textures מצליחות להוציא דברים אחרים לחלוטין מכל הערבוביות של כל הסגנונות שהגיעו למפתן דלתם, ביניהם גם מטאל מן הסתם, אבל בעיקרו של דבר – ההבדל העיקרי בין ניו-מטאל למטאלקור בארצנו הוא שיש להקות מטאלקור, להבדיל ממספרן הגלמוד בהחלט של להקות הניו-מטאל של פעם.

את רשימת להקות הניו-מטאל אני אוכל למנות בקלות. אתחיל מ-"אמסטף" שעושה חסד ומנגנת את הז'אנר מהלב כמו שחבריה עושים אותו מהביצים, וגם אלה שלא מעכלים את קיומו של ניו-מטאל בעברית, יכולים לבלוס את כובעיהם בזמן שהלהקה הזאת למעשה תפרוץ ממש עוד כמה שבועות אל קצהו העליון של איזה מצעד מקומי משובח. מלבדה אפשר לשים גם באותה הנשימה את "הפעם האחרונה" שיש בה מעט מן ה-Biohazard, לעומת השפעות ה-Linkin Park שבולטות מ-"אמסטף".

אחרונה אבל בעלת הפוטנציאל (אולי) הגדול מכולם היא "הפרצופים" שפשוט מהווה תופעה Fאנקית המחכה להתפרץ. אמנם יותר כבד, אבל עדיין בעברית – מה שנותן תחושה של "ז'אנר שנועד אך ורק לשידורי רדיו ולא לפריצה לחו"ל". את Seek Irony הייתי אמור לספור פה, אבל המילים הן כבר באנגלית, וההפקה האמריקאית היא לא משהו שימתין לגלגל"צ בשום אופן, אז אין טעם למנות אותה על אותה היד.

לעומת הניו-מטאל הבודד, יש אין ספור להקות מטאלקור, שהטובות שאוזני שמה את ליבה עליהן, והן לא Dissonant או Seven Percent Mind Usage שכבר הוכיחו את עצמן בתחום היותר קיצוני של הז'אנר, יש את MIA היושבת בצורה מופתית על ההגדרה, או Requiem For Dawn הכבדה והגרובית וביחוד את "דילמה" הנוגעת בקלות בצדדים היותר "גראנג'ים" בתחום. אז נכון, שככל שלהקה מתרחקת מתחום המיינסטרים (ושוב, "דילמה" היא להקה השרה את שיריה בעברית) אנחנו מגלים יותר ויותר להקות שרחוקות מתחום הרוק המיינסטרימי וקרובות לתחומי האקסטרים מטאל.

אז אולי בסיבוב הזה, להבדיל מלפני 10 שנים ב-1997 הרחוקה, שכמה חברים ייסדו במכבים-רעות להקה בשם "בצפר" והקליטו בדאחקה שיר של "פרפר נחמד" – אפשר לצפות ששלושת השנים האחרונות של העשור הראשון במילניום ייתן לכמה וכמה להקות מקומיות את הבמה המכובדת גם בצד הממוקם היטב במדיה, עם הפנים לארץ ולחו"ל במקביל. אני רוצה לחשוב ש-"סינרגיה" היא רק ההתחלה – אבל ממנה קשה להתעלם שיש משהו בכל הבאזז הזה שנותן, וכנראה בצדק, אמונה לכל מי שיעיז לצעוק במקום לשיר. הקטע המצחיק הוא שלהבדיל מלארה"ב, לנו יש אלף סיבות.