טור אישי: לשיר מהלב (גם לכתוב ולנגן)

החלטתו הספק צפויה מראש ספק מפתיעה של הגאון המטורף הקנדי דווין טאונסנד, לעזוב ולפרק את שתי להקותיו (Strapping Young Lad ו-The Devin Townsend Band) בשיא הצלחתן, ולפרוש מחיי המוזיקה והמטאל לטובת הפקת אלבומים עצמאית, גרמה לי לתהות מה לעזאזל קרה למודל להקת המטאל המסורתית אותו למדנו להכיר ולאהוב. נראה שבשנים האחרונות להקת המטאל המודרנית לקחה תפנית מעניינת ביותר, ודומה באופן תמוה ביותר לזאת שעבר מודל המשפחה המודרנית: עידן של רווקות. אך בניגוד למשפחה הישראלית, אשר מתגרשת ופולטת חזרה אל השוק גברים בגיל העמידה, אפורי-שיער ובעלי כרס מכובדת, להקות המטאל (בישראל ובעולם כאחד) פולטות לעולם משהו אחר לגמרי: אנשים עם חזון. אני מדבר, כמובן, על להקות-של-איש-אחד.

ביטויו של קונספט הלהקה-של-איש-אחד במטאל החל, כמו כל הדברים, בשבדיה הרחוקה, עם להקתו של תומס פורסברג, הידוע יותר בכינויו Quorthon, הלוא היא Bathory. הלהקה, שהייתה בין מייסדות ז'אנרי הבלאק מטאל והויקינג מטאל, אמנם הכילה בזמנים מסוימים במהלך 20 שנות פעילותה חברים נוספים מלבד Quorthon, אך כבר ב-1985 הקליט הבחור אלבום שלם לבדו (The Return), אלבום שסימן את תחילתו של עידן ה-one man band.

אז מה בעצם הקטע מאחורי להקות-של-איש-אחד? הרי לאורך השנים התרגלנו ללהקות בעלות שלושה, ארבעה, חמישה (ולעתים אף יותר) נגנים, כאשר חברי הלהקה הם לרוב חברים טובים בפני עצמם ולא סתם חבורת נגנים רנדומלית שהתאספה על במה אחת. קשה לי למצוא משהו שהווה את המהות של המטאל יותר מאשר קבוצה של חברים טובים אשר מתאספים לנגן ולהפיק את המוזיקה שהם אוהבים יותר מכל. אז למה בעצם אנחנו רואים יותר ויותר נגנים שבוחרים להפיק את המוזיקה לבדם? מדובר פה בסוג של אידיאולוגיה, או סתם בחבורה של אנשים לא חברותיים במיוחד?

בראש ובראשונה, יש כמובן את האידיאולוגיה. מטאל הוא ז'אנר מוזיקלי חדור דעות ואידיאולוגיה, אבל יש אנשים שהם פשוט קיצוניים מדי. בצד אחד של המתרס יש לנו את אדיר סבן, בעל פרוייקט היחיד Golgolot, אשר מציג בלאק מטאל ברברי על טהרת היהדות והמסורת העברית – אידיאולוגיה שקשה יחסית למצוא לה שותפים בסצנת המטאל והבלאק מטאל בפרט. מהצד השני יש לנו פרוייקטים כגון Burzum, Doom:VS ו-Animus הישראלי, שלוש להקות של אנשים שפשוט עושים את המוזיקה שהם רוצים לעשות, בלי התערבות חיצונית והשפעות חיצוניות. ומה לעשות, לפעמים ככל שיותר אנשים לוקחים חלק בתהליך, המוצר יוצא פגום.

סיבה אפשרית נוספת היא שלפעמים אין צורך ביותר מאדם אחד בשביל ליצור מוזיקה מעולה. תסתכלו על Moontower של דן סוואנו, Ildjarn, Wyrd ואחרים – מוזיקאים מוכשרים ללא ספק, אשר מסוגלים להלחין ולנגן על מספר כלים – למה שהם בעצם ירצו להתעסק עם להקות? סוואנו ו-Wyrd הם אולי לא דוגמה טובה במיוחד, שכן לשניהם יש רפרטואר מפואר של עשרות להקות, חלקן עדיין פעילות, אבל עדיין – חלק נכבד מהמוזיקה כיום נכתבת על ידי מספר מועט של אנשים בתוך הלהקה ומעטות הלהקות שכל חבריה לוקחים חלק פעיל ושווה בתהליך כתיבת הלחנים.

מספיק לבחון כמה מהלהקות המובילות של ימינו: Opeth (רוב המוזיקה והמילים פרי עטו של מיקאל אקרפלדט), Pain of Salvation (כמעט כל המוזיקה, הליריקה, הקונספטים ואפילו עיצוב האלבומים על-ידי דניאל גילדנלאו), Megadeth (אני באמת חייב להסביר? לא סתם מכנים אותם Megadave) והרשימה רק מתארכת. ליוצרים מסוימים, שבמילא כותבים בעצמם את רוב המוזיקה והמילים, פשוט אין צורך בלהקה ובכל מה שכרוך בה – חזרות, התנגשויות זמנים, וויכוחים על כיוון מוזיקלי ומשחקי אגו (במקרים הגרועים, כמובן).

וכמובן, יש גם את עניין הנגישות. כיום בעידן המודרני, עם התפתחות, השתכללות והתמזערות המחשבים והציוד האלקטרוני, אפשר להפיק בעלות מינימאלית ובקלות יחסית מוזיקה באיכות סאונד שלא תחרב לחלוטין את המטרה. את רוב התוכנות הדרושות להקלטה ומיקסינג אפשר להשיג דרך האינטרנט (חלקן אפילו באות בחינם, בלי שתצטרכו להשיגן בדרכים פיראטיות), כמו גם מכונות תופים ממוחשבות אשר יכולות לדמות מערכת תופים אמיתית וחיה בצורה כמעט מושלמת, תוכנות המדמות קלידים, באס וכלים אחרים, אפקטים ממוחשבים – ובאמת שלא צריך להרחיב על האפשרויות הבלתי מוגבלות של האינטרנט בכל הנוגע לפרסום, הפצה והכרה. כך נוצר מצב שבו כל אדם שברשותו גיטרה ומחשב, יכול להפיק אלבום במינימום זמן, מאמץ וכסף, ולהפיץ אותו בקלות דרך האינטרנט. אני מניח שלפחות חלק מהקוראים פה חשבו על זה פעם – אולי אפילו עשו זאת.

אך לפני שכולכם רצים לי פה להקליט אלבומים ולהגשים חלומות, חשוב להדגיש שלמרות שזה נשמע קל ונחמד מאוד, לא הכל טוב ויפה בממלכת הבדידות. רוב הלייבלים היום סקפטיים במיוחד כלפי להקות-של-איש-אחד, בעיקר בגלל עניין ההופעות (פשוט אין כאלה) וקשה מאוד לפרויקטים מסוג זה לקבל הכרה והערכה אמיתית בעולם המוזיקה. לכן רוב הפרויקטים הללו, רציניים ככל שיהיו, מתוייגים כמעט מיידית כ-"Bedroom Projects", או במילים אחרות, הפרויקט המוזיקלי השאפתני של מתבגר אמביציוזי ומשועמם. קשה מאוד לפרוייקטים שכאלה לפרוץ החוצה מתוך עולם האינטרנט וה-Myspace ולזכות בחוזי הקלטה והפצה, מה שמייאש את רוב בעלי החזון, כישרוניים ככל שיהיו.

לסיכום, למרות שעולם הוואן-מאן-באנד מלא ברובו במשוגעים סטייל Burzum ובטינאייג'רים מחוצ'קנים עם שאיפות וציפיות מוגזמות, בפעם הבאה שאתם נתקלים בעמוד Myspace של פרויקט יחיד, תעצרו לרגע ותנו לו צ'אנס – הוא שר (וכתב, וניגן גיטרה, תופים, באס וקלידים) מהלב.