טור אישי: מטאליקה ז"ל 1981-1996

לכל מי שאין לו סבלנות או כוח לקרוא את הטור הארוך הזה, או שסתם לא מעוניין שינפצו לו מיתוסים בחייו, נתחיל מהסוף. להקת Metallica מתה ב-4 ביוני 1996. עבורי ועבור רבים אחרים הוצאתו לאור של אלבום האולפן השישי של הלהקה – Load, היווה הכרזה על קיצה המוסיקלי של הלהקה והוזיל אותה, בעיני רבים שליוו את דרכה עד לאותה עת, לאותה רמה שבעיניהם הצטיירו בריטני ספירס (כיום), וחבר מרעיה.

יסלחו לי כל מעריצי הלהקה, ומחרפי נפשם לרגלי Hetfield, Ulrich וכל היתר, אשר ככל הנראה לא יאהבו את האמירה הבוטה הבאה, אך באותו יום הפכה Metallica בעיני לזונת MTV, ממוסחרת ולעולם לא שבעה, שהחליפה את דגל המחתרת והנונקונפורמיזם המוזיקלי שלה, אשר למעשה היה זה שהוביל אותה לתהילה הגדולה שהיא נמצאת בה כעת, בסיסמא: "כסף ותהילה זה המוטו שלנו, אין לנו כבוד לאלה שליוו אותנו עד היום" וכמו שחברי מונטי פייטון אמרו: We fart on your general direction!

אני לא חושב שיש מטאליסט אחד בארץ או בעולם כולו שלא מכיר את Metallica. באיזושהי קונסטלציה יש לכל אחד מאיתנו תקליט, דיסק, שירים או כל סוג מדיה בסגנון של הלהקה. Metallica ללא ספק, היא אחת מאבני הדרך הגדולות של מוזיקת המטאל. היא היוותה ומהווה עד היום, השראה לאינספור להקות, הרכבים, ז'אנרים ותתי ז'אנרים שצצו אחריה ובזמנה כפטריות אחרי הגשם. הייתי שמח לחשוב שתופעת Metallica היא תופעה שמלווה כל להקה המשמשת כעמוד האש בפני המחנה השחור שלנו, ובאיזשהו מובן חבריה, במרוצת השנים, שבעו מבחינה מוזיקלית וניסו ליצור דברים חדשים וניסיוניים. אולם לא כך הדבר.

לאורך כל דברי ימי Metallica, דבקו Hetfield ו-Ulrich בניסיונות חוזרים ונשנים להגיע לתהילה הנכספת גם ברמה הפופוליסטית שלהם וגם ברמה הכספית. לעיתים נעשה זאת על חשבון חבריהם ללהקה ולדרך (ע"ע Mustain ו-Newsted שאליהם עוד נגיע בהמשך) וכלה בנו, הקהל שליווה אותם לאורך השנים, ומרגיש נבגד עד עמקי נשמתו כשהוא רואה את הלהקה שכל כך אהב מפזזת ב-MTV ומנגנת, בין היתר, מוזיקה שדומה יותר למוזיקת קאנטרי מאשר למטאל.

הטור הזה יהיה קצת שונה מטורים אחרים שהוצגו כאן. אמנם דעתי היא זאת שמובילה את הטון לאורכו, אולם הטור יעסוק יותר בניתוח התופעה ששמה Metallica. אין בכוונתי להרחיב יתר על המידה על ההיסטוריה של הלהקה, ומי שמעוניין לקבל רקע מוזמן לקרוא באינטרנט על קיצור תולדות הלהקה ולצפות בסרט Metallica: Some kind of a monster, שלאחריו בטוחני שכל אחד מכם יאמר: "איזה חבורה של בכיינים רכרוכיים".

תסמונת שלושת הקופים

כמו שלושת הקופים המפורסמים בתמונה כך למעשה, מאופיינים חברי Metallica. הקוף החירש – Lars Ulrich. אולי היה זה רעם התופים אשר גרם לו לאורך השנים לאבד את יכולת השמיעה, או אולי היה זה האלכוהול שנשפך כמים, והציף לו את עור התוף. בכל מקרה, הבן אדם לא שומע כלום, ולא יודע להקשיב לאף אחד מלבד לעצמו. הוא מתיימר להיות מנהיג הלהקה, אך הוא ייכנע תמיד ל-Hetfield העיוור שאליו נגיע בהמשך. לכל מי שיראה את הסרט שהוזכר לעיל, יראה שאפילו לאביו, האדם שאותו הוא הכי מעריך בעולם, אין מילה, וכשאביו אומר לו שהשירים שהשמיע לו מתוך St. Anger במילים עדינות, מחורבנים, הוא ממשיך לחייך ולהתעלם מכל העולם שמסביב.

המאפיין הזה בולט אצל Ulrich לא רק לאורך כל הסרט, אלא לאורך כל השנים. גם בתקרית Napster הידועה לשמצה (שגם אליה עוד נגיע בהמשך), אפשר לראות התעלמות טוטאלית מכל הביקורת סביבו ומכל ההמלצות היו מסביבו לרדת מהעץ הגדול והמיותר עליו טיפס וכמו הקוף שנותר עם עיניו ופיו פועלים, כך גם עיניו ופיו של Ulrich פועלים ביתר שאת, מבחין בכל הזדמנות שנקראת בדרכו ומנצל כל במה להביע את דעותיו המיותרות, והכל מתוך כוונה להשיג את מטרותיו שלו יותר מאשר את מטרות הלהקה. כך גם הסרט שמרביתו נסוב סביב דעותיו ומחשבותיו, וכך לאורך כל ימי Metallica.

הקוף העיוור – כפי שכבר הוזכר, James Hetfield. הכישרון הגדול בעל הקול המחוספס, המנהיג וקובע הטון בלהקה, לא רואה ולא ראה מעולם אף אחד ממטר. לא את Mustain בו בעט מכל הלב, שניה לפני שנכנס עם Metallica להקליט את אלבומה הראשון בניו יורק, רק כי כבש יותר אורות זרקורים ממנו בתחילת דרכה של הלהקה. לא את חבריו ללהקה שהיו תלויים בו כאשר נהג תמיד בחוסר אחריות, השתכר בלי סוף ושבר שלוש פעמים את ידו במהלך סבב הופעות כאשר ניסה את כוחו בפעלולים על סקיטבורד, וכאשר החליט להגמל סוף סוף מאלכוהול ולרפא עצמו ללא ידיעת חבריו ללהקה, בשעה שהם עובדים על אלבום חדש, נמצאים במהלך תרפיה קבוצתית ומחפשים בנרות בסיסט חלופי. על זה נאמר "אם אין אני לי, שכולם יקפצו לי".

הקוף האילם – Kirk Hammet. אחד האימפוטנטים הגדולים שידע עולם המטאל. אדם ללא אמירה, ללא דעה וללא רצון, פסיבי לחלוטין והכל מבחירה. גיטריסט מוביל בלהקת מטאל צריך להיות אדם חזק שיקבע ויוביל את הדרך המוזיקלית של הלהקה, ולא ילווה אותה ויעשה את ההשלמות. Mustain בתחילת דרכה של Metallica קבע את הטון והדרך המוזיקלית של הלהקה לאורך תקופה של 15 שנה, גם הרבה אחרי שנותר מאחור.

אמנם, קשה מאוד להכנס לנעליו הדומיננטיות של Mustain, ולאור כמות האגו המטורפת של Hetfield ו-Ulrich גם אולי לא רצוי לעשות זאת פן תמצא את עצמך זרוק בתחנת האוטובוס של ניו יורק, אך עדיין כשאתה גיטריסט מוביל בלהקה ואין לך אמירה אחרת (ל-Hammet כמעט ולא הייתה נגיעה בכתיבת השירים) אתה חייב לתת את הטון המוזיקלי שלך ולהביע אותו כראוי.

איך יתכן שאלבום שלם של להקה שנחשבה לחלוצת הת'ראש והמטאל המלודי נעשה ע"י שני גיטרסטים וללא סולו גיטרה מלודי אחד במקרה הטוב (ע"ע Load ו-Reload) וללא סולו גיטרה בכלל במקרה הרע (ע"ע St. Anger או במקרה הזה, עדיף שלא) והכל מתוך בחירה ובכוונה תחילה. אם גיטריסט מוביל אינו נותן את הטון או לפחות מביע את דעתו בנושא, אז או שאתה לא מספיק מוכשר או שאתה פשוט אימפוטנט. משום שאינני חושב שאפשר לומר על Hammet שהוא איננו מוכשר דיו, האופציה השנייה נראית יותר סבירה.

אז איפה הקוף הרביעי? עמדת הבסיסט ב-Metallica, לא מהווה גורם משמעותי לפעילות הלהקה. Cliff Burton היה היחיד שהצליח לגעת באמת בליבם של Hetfield ו-Ulrich וככל הנראה, גם היחיד שהצליח לאזן ולגשר ביניהם. כשהוא נהרג בתאונה המחרידה ב-1986 נותרו שניהם לבד, כל אחד מבוצר בעמדתו כשרק המוזיקה מגשרת ביניהם. Ron McGovney הבסיסט שלפניו הועף ע"י Hetfield ו-Mustain בטענה שלא היה מוכשר דיו.

Jason Newstad הבסיסט שאחריו, מעולם לא היווה גורם משמעותי בלהקה, וכשניסה להרים מעט את אפו, ולבקש מ-Hetfield ו-Ulrich לנגן גם בפרויקט הצד שלו Echobrain בשנת 2001, הוא פשוט נבעט החוצה בטענה מגוחכת של Hetfield: "כשלמישהו יש פרויקט צד, זה לוקח את הכח מ- Metallica, ולכן פרויקט צד זה באיזשהו צורה, כמו לבגוד באשתך". Robert Trujillo נבחר בשנת 2003 כבבסיסט הלהקה על כל המשתמע מכך – בסרט הוא הוצג ככישרון מוסיקלי שהגיע למלא את עמדת הבסיסט בלבד, לתת שואו בהופעות, לשבת בשקט באולפן ולתת לכסף ולתהילה של Metallica להתחיל לזרום בעורקך כמו זריקת הרואין.

השינוי המוזיקלי, או במילים אחרות: איך למכור את נשמתך בעבור בצע כסף ותהילה

לאחר שהכרנו קצת יותר לעומק את הנפשות הפועלות, אפשר להמשיך ולגעת בצדדים שמעניינים אותנו יותר, המטאליסטים – העשייה המוזיקלית. מתוך עולם הגלאם והפאוור של שנות השמונים, כש-90% מלהקות המטאל בעולם הסתובבו בבגדי קוקסינלים ובשיער נפוח ב-Sunset Blvd. שבלוס אנג'לס וניגנו את אותו סגנון משעמם וחד-גוני, צצה לה אחת התופעות הגדולות בעולם המטאל בפרט ובעולם המוזיקה בכלל.

Metallica הציגה לעולם מוזיקה בועטת נושכת ועצבנית, ששברה את כל המוסכמות שהיו אז, גם בקרב "הילדים הרעים" של אותה תקופה. המטרה: לעשות את זה כמה שיותר מהר, כמה שיותר מדויק וכמה שיותר רועש. Metallica כבשה כבר מההתחלה את כולם, את הסקאוטרים מענקית התקליטים Electra, את מגזיני המוזיקה שלא הפסיקו לפלל את התופעה המרעישה (תרתי משמע) ובעיקר את הצעירים שנכרכו אחריהם לכל מקום והפיצו את הבשורה אודותם מפה לאוזן ומעבר לים.

Metallica הייתה מיום הקמתה אימפריה, או כמו שחבריה דאגו להגדיר עצמם: מפלצת. האופי הקשה של חבריה והאגו המנופח, חוסר האחריות, המוות של Burton, ההעפה של Mustain, האלכוהול והסמים שלא הפסיקו לזרום בכמויות מסחריות (עד כדי כך ששמה הנרדף היה Alcohollica), כל אלה לא הפריעו להצלחתה המסחררת. השילוב האדיר בין הרמוניות, ת'ראש, השפעות של להקות שנות השבעים ושירים אינסטרומנטלים שנמשכים למעלה מתשע דקות, הלהיבו ומשכו מיום ליום יותר ויותר קהל שסגד ללהקה.

שנות ה-90 היוו למעשה את המפנה הגורלי בדרכה המוזיקלית של הלהקה – האלבום השחור של Metallica הגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון, אם מסתכלים על כך באספקט של הצלחה. בתקופה בה כל העולם מסוחרר ממוזיקת הגראנג' שחדרה לחיי כולם ע"י Nirvana, Soundgarden ועוד רבים מילדי סיאטל המובחרים, כששירי Guns N' Roses מזומזמים להם בהנאה בפיו של כל אדם ברחוב וכשקליפים של Megadeth ו-Iron Maiden מופיעים כל חצי שעה ב-MTV, היה זה הזמן המתאים ביותר לפרסם את האלבום השחור, שהיה יותר מיינסטרימי מקודמו אך עדיין טמן בחובו את השורשים הת'ראשיים של הלהקה.

אמנם ההצלחה המסחררת שעטפה את הלהקה, בעיקר בעקבות הבלדות שהתנגנו נון סטופ בכל מקום, העיבה על רבים ממעריציה שראו פתאום את שכל ילדה בת שתיים-עשרה ברחוב לובשת חולצות של Metallica, שהיו עד לפני זמן לא מעט נחלתם של המטאליסטים בלבד (או לחילופין, כפי שהתקשורת העוינת בזמנו הגדירה אותנו: חברי "כת השטן"), אך עדיין כש-Metallica מגיעה לארץ כל מטאליסט ילך וינענע בראשו, גם אם ילדות בנות שתיים עשרה נמצאות בקהל. כולם אהבו את Metallica, מהערס הקטן ועד גדול הבלאקרים. ומכאן ואילך הכל התדרדר.

ההצלחה הגדולה הובילה לשלוש שנים של הופעות בכל רחבי העולם, זכיות בפרסים יוקרתיים וכל מה שמשתמע בתדמית הסלב הבינלאומי. אין צורך לומר, Metallica עשו מזה ערמות של כסף ואם לומר את האמת מגיע להם. אולם, כאן נוצרה הבעיה. ההצלחה המסחררת הובילה את חברי Metallica לנסות ולהמשיך את המומנטום, ולנסות ולהיות יותר מיינסטרימים מבחינה מוזיקלית באמצעות התחברות לשורשים היותר עמוקים של הת'ראש מטאל שהם הבלוז והקאנטרי. התוצאה הטרגית לכך הובילה לשני אלבומים מאכזבים ומזעזעים שכפי שכבר ציינתי, קבעו את מותה של Metallica כלהקת מטאל, לפחות מבחינה מוזיקלית.

האלבום הסימפוני של Metallica יפה ככל שיהיה, נעשה בכדי לרכך את המכה שניתנה על אוהבי הלהקה במשך השנים, ובכדי לנסות ולצבור עוד כח ומסחור להמשך הדרך. Garage Inc. הוא למעשה אנתולוגיה של הלהקה, אשר לא הוסיף לה שום ערך מוסף למעריצים הותיקים, שלרובם כבר היו את כל השירים שהופיעו באלבום.

St. Anger קבע למעשה את המסמר בארון המתים של Metallica. אלבום גועלי, מרגיז, רכרוכי, ללא אמירה וללא כל ערך מוזיקלי, בעל מילים חסרות תוכן עטופות במרקם תעשייתי ומתכתי שמעולם לא היה אופייני ל-Metallica, ולטעמי נשמע כמו Rammstein לעניים. האלבום היווה בעצם הכרזה סופית על מה שאני ורבים אחרים ידענו כבר מזמן – Metallica מתה.

הסכין בגב

כבר ציינתי שחברי להקת Metallica דאגו לבגוד ולדרוך על כל הנקרא בדרכם בדרך לצמרת. אם בתחילה היו אלה McGovney ו-Mustain, המשיך דרך Newstad חזר ל-Mustain שנוצל קשות לצורך הכנת סרטם "התיעודי" (Metallica פרסמו בצורה מגמתית ולאחר עריכה מאסיבית את הקטע בו Ulrich משוחח עם Mustain על העבר ביניהם, וזאת חרף התנגדותו של Mustain) והסתיים לאחרונה בפיטורי Bob Rock המפיק שליווה אותם מזה 15 שנה. כל אלו הם אפס קצהו לעומת הבגידה האמיתית של Metallica – בקהל שלהם.

סכין בגב מס' 1 – השיער. מותה המוזיקלי של Metallica התלווה למותה התדמיתי של הלהקה בעיני מעריציה הרבים, שליוו אותה לאורך השנים. בנוסף לשינוי הנוראי שעברה הלהקה מבחינה מוזיקלית לאחר צאת Load, ואולי לזרות מלח על הפצעים של המעריצים הותיקים ולהראות לכל העולם שיש Metallica חדשה הרבה יותר סימפטית ונחמדה, שינו חברי הלהקה גם את חזותם ועשו את הנורא מכל וקיצצו את השיער.

אמנם, לא מדובר פה בשערוריית נינט והפרסומת לפלאפון, אך מי כמונו יודעים המטאליסטים, ששיער ארוך הוא הרבה מעבר לתדמית ולחזות אלא אמירה בפני עצמה. כשאחד עושה זאת, אפשר לקבל, אך כשכל הלהקה עושה זאת בכוונה תחילה, זאת כבר בעיטה לאשכי המטאליסטים תוך נפנוף סימפטי לשלום ולא להתראות.

סכין בגב מס' 2 – נאפסטר. Metallica, כמו כל להקה ששאפה להתפרסם ולהצליח בתחילת שנות ה-80 עברה, לא רק מפה לאוזן על ידי הקהל שצפה בה בהופעות, אלא עברה גם מטייפ לאוזן, באמצעות בוטלגים, שעשו מעריצי הלהקה, ובאמצעות הדמו שהפיצה הלהקה בשנת 1982 שנקרא No Life 'Till Leather. קלטת הטייפ הזו שוכפלה במאות אלפי עותקים על ידי מעריצי הלהקה, שביקשו להפיץ את הבשורה, כי יש פלא חדש בעולם שנקרא Metallica.

למעשה, אילולא הקלטת הזאת, ועבודת הקודש שעשו מעריציה, לא הייתה Metallica מגיעה להצלחה ולתהילה אליה היא הגיעה, זאת משום שבסופו של דבר, הגיעה הקלטת לידי פרמוטר בשם Johnny Zazula, שלקח את חברי הלהקה תחת חסותו והוביל את הנערים הצעירים וחסרי הכל, לאולפן הקלטות על מנת להקליט את אלבומם הראשון.

מכאן נעבור כבמטה קסם לשנת 2001 – הלהקה נמצאת בשיא התהילה, מגלה לתדהמתה שהשיר "I Disappear" מתוך פס הקול של הסרט "משימה בלתי אפשרית 2" שטרם יצא לאקרנים בזמנו, נמצא ברשת בתוכנת P2P חדשה שנקראת Napster. לאחר מחקר קצר נדהם Ulrich, הקוף החירש, לגלות כי לא רק שיר זה נמצא באותה תוכנה הפרוצה לנחלת הכלל, אלא מרבית שירי הלהקה מופיעים בה ומורדים לכל הדורש, חינם אין כסף. ההמשך ידוע לכל: Metallica בראשות Ulrich תבעו "את הצורה" של Napster, הביאו לפשיטת הרגל של החברה, וגרמו להקפאת השימוש בתוכנה בקרב יותר מ-300,000 גולשים שהיו ברשותם שירים של Metallica.

סוף דבר

התהילה מובילה לשכחה, ולחברי Metallica הנכבדים לא היה קשה לשכוח את הדרך בה פסעו במעלה הר ההצלחה ואת מי שהוביל אותם לשם. את האמת, ובנימה אישית, גם אם נשים בצד את כל הקלישאות והסיסמאות, קשה לי לכבד את החבורה הזאת בעיקר לאחר מקרה Napster, כי אחרי הכל, להקה שהתפרסמה כתוצאה מפיראטיות, ורוצה לפגוע במעריץ שלה, לא משנה מאיזה רקע, רק על סמך שהיה לו שיר שלה במחשב שלו "ללא רשותה", אין לה זכות קיום.

גם אם זוכרים להם חסד נעורים ואת הגאונות המוזיקלית שהייתה להם כשהיו צעירים, איך אפשר לשכוח את כל הדברים הנוראיים שהם עושים כעת מבחינה מוזיקלית ומבחינת הכבוד שמגיע לנו, הקהל שלהם שהביא אותה להיות בטופ. לכן, וכאן אני חוזר להתחלה, אני מעדיף לחשוב שהלהקה מתה, מאשר שהיא חיה באותה צורה כפי שהיא מתקיימת היום.

בפברואר הקרוב (אלא אם ירצו אחרת) עתיד לצאת אלבומה החדש של הלהקה. השמועות אומרות כי הפעם יהיו סולואים של גיטרה והמוזיקה תהיה בעלת השפעות מזרח תיכוניות (בטח עכשיו הם מנסים לעלות על גלי ההצלחה של System of a Down ו-Serj Tankian). אם הייתם אומרים את זה, לי או לרבים ממעריציה הותיקים של הלהקה לפני 12 שנה היינו אפופי התרגשות וסופרים את הדקות עד לרגע שבו יצא האלבום. היום, אני בספק אם מישהו מתרגש מכך. אני מקווה לפחות שכולם יורידו את האלבום מהאינטרנט.