טור אישי: מטאל או לא מטאל?
מה לעשות, מטאליסטים הם עם וכחן ובין הנושאים הכי אהובים לויכוח בקרב המטאליסטים, הוא נושא ההגדרות – מה מטאל ומה לא. בתור מטאליסט, אחד שכמובן אוהב גם להתווכח ולהתדיין לא מעט, עוד לפני שג'ינו כתב את הטור שלו בנושא, היה לי מה להגיד וחשבתי שטור אישי יהיה דרך מאוד טובה ואפקטיבית להביע את המחשבות והדעות שלי בנושא. אך איך שלא ניסיתי לכתוב את זה ואיך שלא הפכתי את זה, לא יכולתי להתחמק מההרגשה שאני פשוט אטחן מים בפעם המיליון לפחות. לבסוף החלטתי לוותר על הנושא, אך בעקבות פרסום הביקורת על האלבום החדש של Linkin Park, חזרתי בי והחלטתי לכתוב את הטור בכל מקרה.
למה החלטתי בסופו של דבר כן לכתוב? בגלל שאני מעוניין לשים סוף לויכוחים האינסופיים האלו. כמובן, שאני לא חי באשליה ההזויה שהטור שלי יגרום לכל הוכחנים בארצנו הקטנטונת לגרד בפדחתם ולתהות "וואלה, הבחור צודק, איך לא ראיתי את זה קודם?" וכולם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה וסביר להניח שהטור הזה, שמטרתו השאפתנית היא לשים קץ לויכוחים, יגרום דווקא הוא עצמו לויכוח לוהט נוסף בנושא. אבל בכל זאת, הנושא באמת כבר יצא מכל החורים, ואני מרגיש חובה מסוימת לומר כמה דברים.
בראש ובראשונה, נבהיר דבר בסיסי ביותר: הגדרות הן דבר שאינו נתון לויכוח. אין פה מקום לדעות אישיות, שכן הגדרות, כהגדרתן, אינן סובייקטיביות. כל הפואנטה של תהליך המיון והקלסיפיקציה הוא כדי שתהיה שיטה אוניברסלית לזיהוי עצם מסויים – כדי שאף אחד לא יוכל להצביע על בננה ולאמור "היי, איזה תפוח יפה!". הדבר תקף גם בנוגע לנושא שלנו, שכן כל עניין המיון לז'אנרים במוזיקה נועד בדיוק כדי שאף אחד לא יוכל להצביע על להקת דת' מטאל ולהגיד "היי, הם מנגנים אחלה R&B!"
עתה, משהבהרנו עניין זה, אפשר לקשר אותו לנושא שלנו: מוזיקת מטאל היא דבר מאוד קונקרטי בהגדרתו – הגדרה זו היא הגדרה מוזיקלית, והיא מדויקת ביותר. בכדי לא לבלבל את אלה מאיתנו שאינם מוזיקאים אני לא אכנס לעומק ההגדרה ולא אשתמש במושגים מוזיקליים מדי, אבל ההגדרה בבסיסה עוסקת בעיקר בתופים ובמבנה הריפים. רוב האנשים נוטים לחשוב שאלו הגיטרות הכבדות, השימוש בדיסטורשן, האווירה האפלה והאגרסיביות הם שהופכים להקה ל-"מטאל", אך זו טעות גמורה. גיטרות כבדות, מהירות ומלאות דיסטורשן אפשר למצוא גם בשירים של Green Day, ואפילו בכמה שירים של שירי מימון, ו-ישמור אותנו האל – בריטני ספירס. למעשה, כל סצנת הפאנק וההארדקור של שנות ה-70, בעיקר הלהקות שיצאו מהאי הבריטי, היו הרבה יותר אגרסיביות וקיצוניות (מבחינה מוזיקלית) מרוב להקות המטאל של אותה תקופה וגם של חלק לא מבוטל מאלו של היום. כלומר – הייתה מוזיקה כבדה וכבדה בהרבה מהמטאל, עוד לפני שהמטאל בכלל נכנס לתודעה העולמית!
למטאל כפי שציינתי יש שני מאפיינים בסיסיים מאוד: התופים ומבנה הריפים. מבחינת התופים – למטאל יש סגנון תיפוף מאוד ייחודי, הן מבחינת מקצבים והן מבחינת הגישה לתיפוף. יש דגש מאוד חזק על הדיוק והאגרסיביות. התופים במטאל מהווים חלק חשוב ביותר במוזיקה, שכן הם מקנים לו הרבה מהכבדות והאגרסיביות בז'אנר. אין צורך להזכיר בכלל איך המטאל המציא למעשה שתי טכניקות תיפוף הייחודיות לו כמעט לחלוטין (דאבל באס ובלאסט-ביטס). מבחינת הגיטרות – הריפים במטאל מבוססים בעיקר על מתן דגשים במקומות ייחודיים, לכן גם אם תיקחו ריף מטאל ותנגנו אותו על גיטרה אקוסטית, על באנג'ו או אפילו על יוקללה, הריף עדיין יישמע כמו ריף מטאל (ויש מספיק הוכחות לכך ברחבי האינטרנט, לכל מי שמתעניין). זה בדיוק למה ז'אנרים כגון פאנק, הארדקור, "נו-מטאל", אימו" ואחרים אינם חלק מתתי-הז'אנרים של המטאל: הם נופלים כבר בשני המאפיינים הבסיסיים ביותר שמגדירים את הז'אנר.
נכון שעכשיו ברור לכולנו (אני מקווה) למה Linkin Park, Fallout Boy, Fugazi וחברותיהן אינן משתייכות לז'אנר המטאל, אבל זה כבר מביא אותי למשהו אחר לגמרי – השנאה שמטאליסטים רוכשים כלפי אותם ז'אנרים בגלל ש-"הם לא מטאל". נכון שהשטויות שג'ואי דימאיו [א-לה Manowar] פולט כל כמה שבועות סטייל "If you're not into metal – You're not my friend!" הן מאוד פטריוטיות ונחמדות, אבל עדיין, השנאה שמפגינים מטאליסטים כלפי להקות רק בשל העובדה שהן לא להקות מטאל, ועוד יותר גרוע, כלפי אלה שמאזינים לאותן להקות, היא פשוט מגוחכת. פה אני מסכים עם ג'ינו ב-110%, אין שום רע בלשמוע Slayer ו-Linkin Park, בדיוק כמו שזה בסדר גמור לתעב את כל להקות ה-"נו-מטאל" באשר הן. כל אחד מאיתנו מסוגל להחליט מה טוב בשביל עצמו וכל אחת מהגישות היא לגיטימית וסבירה לחלוטין, לאהוב להקות מחוץ לז'אנר המטאל לא מוריד מכבודו של אף אחד. טוב, אולי רק מבחינת החבר'ה של Manowar, אבל בינינו, הם חשבו שזה רעיון טוב לשים תמונה שלהם בכיסויי חלציים מעור בלבד בתור עטיפה של אלבום, אז…
הנקודה השנייה שמבחינתי ג'ינו צודק בה לחלוטין בטור שלו, היא שבהחלט יש מקום במגזין לסקירות של אלבומים שהם לא מטאל בבסיסם, אבל קרובים לסצנת המטאל במידה כזו או אחרת. בהתחלה אפילו אני התנגדתי לשילוב ז'אנרים חיצוניים במגזין, אבל לאט לאט הבנתי שאם יש משהו ששילוב הסקירות הללו עושה, זה לחשוף הן את מאזיני המטאל והן את חובבי הז'אנרים האחרים למוזיקה חדשה ושונה שאולי הם ימצאו לנכון לאהוב. נכון, אכן כתוב "מטאליסט" בגדול מאוד בכל עמוד באתר, אבל אין טעם בלהכחיש שלמרות שלא מדובר בז'אנרים המשויכים למטאל, עדיין אלו ז'אנרים השייכים ל-"משפחת המוזיקה האלטרנטיבית". אמנם לפני כמה פסקאות טענתי למה "אימו" זה לא מטאל, אבל עדיין – המון אנשים ששומעים להקות מטאל מתעניינים ואוהבים מוזיקת "אימו", ולכן יש מקום לסקר גם להקות כאלו במגזין.
אני חושב שזהו, מה שהיה צריך להכתב, נכתב ואני רק יכול לקוות שחלק מכם ימצא לנכון לאמץ את מחשבותיי הצנועות והענוות ושכולנו נפסיק לריב ולהתווכח. כמו שכתבתי בתחילת הטור, אולי זה קצת נאיבי מדי מבחינתי לצפות שכל הריבים והויכוחים ייפסקו, אבל מבחינתי, עשיתי את העבודה שלי, העברתי את המסר, והכדור כרגע במגרש שלכם – האם תמשיכו להתעסק בזוטות ובויכוחים ילדותיים, או שתזנחו אותם ופשוט תאהבו את המוזיקה שלכם בכיף, בלי הבדלי דת, ז'אנר ומין?