טור אישי: מטאל אמוציונאלי

כעסתי. מה זה כעסתי, רתחתי מזעם. רציתי ללכת אליהם ולצרוח עד שלא יישאר לי יותר קול, להטיח בהם את כל מה שאני חושבת עליהם בלי לחשוב פעמיים, בקללות, בצעקות, בכל דרך העולה על רוחי. כל כך כעסתי שלא יכלתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהכעס, לא יכלתי לנקות את הראש ולהרגע אפילו לכמה דקות. אם מבטים יכלו להרוג הרי שכל מי שעבר בדרכי היה הופך לאפר, זה בער בי כל כך.

מהר מהר דחפתי את האוזניות פנימה, העליתי את הווליום למקסימום – פעולה שאני עושה רק במצבים כאלה – והנחתי לעצמי לשקוע בתוך Lamb Of God . נתתי למוזיקה להעיף אותי משם. נתתי לכעס ולאלימות שלה להתמזג עם אלה שלי, ולאט לאט להרגיע אותי – כאילו אני צעקתי ולא הם, כאילו אני הטחתי ביקורת, ולא הם. שעה אחר כך, כשהדם באישונים כבר חזר למקומו הטבעי, התחלתי להרהר במשמעות של כל זה. איזה כיף שיש לנו מוזיקה אלימה, איזה כיף שיש כאסח, מודה אני לפניך על המטאל.

בגילאי התיכון ואפילו לאחר מכן, זה היה מקום לברוח אליו. מקום שאין בו כללים ואין בו נכון או לא נכון, עשה ואל תעשה. זאת היתה קיצוניות לא מזיקה, היכולת ללכת רחוק עד הגבול ולנתץ אותו, כמו גיטרה בהופעות רוק כבד, משהו שלא מפריע לאף אחד אבל מספק לך קצת שקט נפשי שאתה זקוק לו נואשות. היתה שם אמת ואזוטריות שלא מצאתי במוזיקה אחרת.

בזמנו נמשכתי למורבידיות של כל זה (בראשית – מרילין מנסון) ולמהירות וחוסר העכבות (Slayer). מעט יותר מאוחר התחלתי לגלות את הקסם – האנרגיות ושמחת החיים (מטאליקה), אפילו הנונסנס והצחוקים (Limp Bizkit) וכשנחת לידי אלבום הפרוגרסיב הראשון שלי לא ידעתי את נפשי מרוב התעלות מהדיוק והתחכום שמצאתי שם לראשונה. אבל קודם כל, זה התחיל כמקום לברוח אליו.

הרבה פעמים המטאל שמר עלי. ברגעים הקשים שכל אחד חווה, באהבות הנכזבות והויכוחים והריבים, הייתי בורחת לשם במודע. אל תתנו לי לחשוב, אל תתנו לי לכאוב, רק תנו לי בלגן באוזניים שאוכל לישון בשקט. לפעמים קמתי בבוקר רק למען המוזיקה. היא היתה נחמה מסויימת בכל האטרף שמסביב. זה היה מקום שבו לא הייתי צריכה להוכיח לאף אחד כלום, לא לרצות אף אחד. פשוט לתת להם לצעוק בשבילי, כי אני לא יכלתי.

אני חושבת שבזה טמונה המשיכה העיקרית של כל מתבגר למוזיקה הכבדה הזאת. זה המרד, הקיצוניות, אבל בעיקר המקום השקט שלך מכל הזעם על כל העולם והאמוציות שמתרוצצות לך בגוף דרך קבע בגילאים האלה. אני חושבת שזו גם הסיבה שרבים עוזבים אותה לאחר מכן – הם מתבגרים, נרגעים, מוצאים לעצמם דרכים אחרות להתמודד עם הכעסים, ונוטשים את המקלט שבנו לעצמם פשוט כי אין בו צורך יותר. אלו ששומעים מטאל רק בשביל לפרוק, בדרך כלל יעזבו אותו לאחר מכן, או לפחות יתמתנו.

בהתחלה, אתה פונה למטאל מתוך חסר, כשאתה צריך ממנו משהו שימלא אותך. אם יש לך עוד סיבות, תישאר שם גם אחר כך, אבל ממקום שלם יותר, לא מתוך חסר אלא מתוך ההתלהבות ושמחת החיים שיש ברעש. זאת מוזיקה מאוד חיה, שגורמת לך להרגיש חי, שגורמת לך למילוי מצברים, לאנרגיה, להרגשה שאתה צעיר והכל מותר. אין כאן גבולות, גם כשאתה עצמך מוגבל על ידי קוד לבוש, עבודה מסודרת, אשה, ילדים, דת, חוקים כתובים ונורמות חברתיות – אתה עדיין יכול להתלהב מהריגוש והאדרנלין שהמטאל מציע וזה לא יפגע באף אחד, בניגוד לריגושים אחרים.

גם אני, כשהתבגרתי קצת, התחלתי להסתכל על הדברים בצורה שונה. באותה נקודה שהאופי מתחיל להתעצב ולהתחזק ואתה כבר מתחיל ללמוד איך להתמודד עם עצב או כעס, המטאל הפך למשהו קצת אחר. כבר לא מקלט שצריך לברוח אליו ולהסגר מכל העולם שמסביב לכמה שעות, אלא מקום שכיף להיות בו. אולי זאת הסיבה שבמקום להעמיק בכאסח (דת', ברוטאל, גור, גריינד ודומיהם) פניתי להתמקד בז'אנרים ה"מוזיקליים" יותר.

גם היום, אני שומעת כמעט רק מטאל, פשוט התפקיד שלו בחיי השתנה. נכון, אני עדיין בורחת לשם במצבים מסויימים – כשנהיה בלתי נסבל, כשאני מאוד כועסת (אני מקשיבה ל-Cannibal Corpse מהסיבה הזאת בלבד, אני מודה). אבל לרוב זה נותן לי את האנרגיות להתנער מהשינה, להתמודד עם הקריז הרגיל של הבוקר, להעביר יום עבודה מציק בסבבה, להסתכל מהחלון של האוטובוס החוצה ולחייך כי יש לי מוזיקה מהנה שעושה לי טוב.

אני חושבת שמטאל הופך אנשים לרגועים יותר, בניגוד לסטיגמה המקובלת. אם פעם כשמישהו עצבן אותי הייתי מתפרצת, היום אני לפעמים פשוט נמנעת מלדבר, נותנת למטאל לנקז החוצה את הכעס הראשוני, ופונה להתמודד עם המצב בצורה בהירה יותר. זה היופי שבדבר – ללמוד להפיק תועלת מהמצבים השליליים. במקום לשבור דברים, לכתוב שיר. במקום ללכת מכות, לקבל השראה מהמוזיקה.

אני רואה את הצד הזועם של המטאל כניתוב אנרגיה שלילית מצויין – הוא יכול לעזור לך להתנקות בצורה שאינה מזיקה לאף אחד. הוא יגרום לך להתבטא בעצמך, לכתוב, ליצור, לפרוק את הזעם על הנייר או הגיטרה או המיקרופון כך שבסופו של דבר, משהו יפה וטוב יוצא מכל הסיטואציה. תראו את הקהל הרגיל בהופעות מטאל – הם יפרקו עצמות ברצון בפוגו, אבל לא ידחפו בתורים הארוכים, בניגוד לישראלי הממוצע. הם יצרחו את המילים וישתוללו – אבל יחייכו לאלה שלידם מתוך אחווה לא כתובה שבין מטאליסט למטאליסט.

כמובן שאי אפשר לעשות הכללות, אבל המטאליסטים שיצא לי להכיר לא אלימים כלל, לא שותים בהפרזה או צורכים סמים. אני חושבת שהם פשוט לא צריכים את זה, כי יש להם דרך הרבה יותר טובה ובריאה להתנקז. התקשורת אולי אוהבת להשמיץ, אבל העובדות הן שהדקירות, הקטטות, הסמים והאונס מתבצעים ברוב המקרים במועדונים אחרים. לא אצלנו.

זה לא המקום להרחיב בעניין, אבל התקשורת אוהבת להטפל אלינו, כן. כל פעם שקורה איזה משהו מחריד ומסתבר שהאחראי לו שומע מטאל, התקשורת תמהר להאשים את הסצינה בכללותה. ישראלים אוהבים לחפש את מי להאשים, אוהבים את ה-"עליהום" אם זה מזדמן בדרכם. ומה קל יותר מאשר להאשים את השונה, זה שאינו במיינסטרים המוזיקלי והתרבותי הנהוג בארץ?

יעצתי פעם לכל אותם מתלהמים: בואו להופעת מטאל. תראו בפעם הראשונה, ישראלים שלא דוחפים בתור, אנשים חברותיים ונחמדים, שלא שולחים ידיים לבחורות ולא דוקרים אחד את השני עם סכין, כמו מה שהולך היום במועדונים "שלכם". גם כשהתבטלו הופעות, היו תקלות ומה לא, אנשים שתקו והלכו הביתה. את הקרב הם ניהלו במילים, לא במכות כמו שאתם, "האנשים הרגילים" כמו שאתם אוהבים לקרוא לעצמכם, יודעים לעשות.