טור אישי: מטאל זה מצחיק?

"מה מצחיק? אני רע!" היה אומר המזרן הקשוח, רשע מצוייר מיתולוגי, האם הוא צדק? האם להיות מצחיק עומד בניגוד לרוע? או שמו הומור בריא מקל על הרשעות והקשיחות? זו השאלה שאתה אתמודד היום, ודבר ראשון, נפרק אותה לשני גורמים: האם מצחיקנים מקצוענים שומעים מטאל? האם כוכבי מטאל הם אנשים מצחיקים? אז בואו וננסה לענות על השאלות האלו. בשביל לענות על השאלה הראשונה נצטרך לקבוע מי הם המצחיקנים? כי מיקי גבע זה לא. רוב האנשים וודאי חושבים סטנדאפיסטים, אבל אני חושב שדווקא כוכבי הקומדיות הקולנועיות, שהם אולי כוכבי קולנוע, אבל בעיקר מפגרים. אז בואו נעמיד את שורת המטומטמים המטאליים שיש להוליווד להציע:

אדם סנדלר – הסנדלר לא הולך יחף במקרה הנוכחי, והמגה-סטאר היהודי, שהתפרסם בדמות מוזיקאי בסרט "זמר החתונות",מחזיק חיבה עמוקה למוזיקה ואף הוציא שני דיסקים של שירים וקטע דיבור, הכול בצחוק כמובן. מה שאני רוצה אולי לחדש לכם, ובטח לא יפתיע את מי שראה את Little Nicky ("שטן על הזמן") זה שסנדלר הוא מטאליסט והארד-רוקר בדמו, ובנוסף להופעות של Ozzy Osbourne ו-Billy Idol בסרטיו, הוא גם שיחרר וידיאו של הקלטות קול לסרט האנימציה בכיכובו, שבהן הוא בחולצת מטאליקה, וגם שיחק בסרט Airhead על להקת רוק כבד לא מצליחה ומעוררת סימפטיה. וזה המטומטם הראשון בשורה שלנו.

וויל פארל – הכוכב העולה הזה, שבזמן כתיבת שורות אלה, סרטו החדש Semi-Pro נמצא במקום הראשון במצעד שוברי הקופות. הכוכב – שידעו כתסריטאי שותף ברוב סרטיו, כמאלתר בחסד, וכאידיוט שלא ייאמן – סיפר שאחת הדמויות האהובות עליו היא הדמות ששיחק בסרט Oldschool, פרנק "הטנק", שתיין חסר שליטה, וחובב רוק כבד מושבע, שמסיים כ-DJ בתחנת רדיו. פארל גם מעיד על עצמו כמעריץ של המוזיקה הזו, בהחלט לא מפתיע.

בן סטילר – המצחיקן הלאומי של אמריקה, שחקן, במאי, מפיק, ובעל משיכה מסתורית לשפמים, הוא אחד ממעצבי התרבות באמריקה. בתחילת דרכו (יחסית) הוא ביים סרט שלם על דור ה-X. ורק לפני שנתיים הוא הפיק והתארח (עם שפם) ב-Pick Of Destiny המופתי של Jack Black. ועוד בתור מוכר בחנות גיטרות, לא קשה לנחש שמאחורי ההירתמות לפרויקט עומדת אהבה גדולה למטאל, ולא רק הערכה לג'ק בלאק.

ג'ים קארי – הטיפש ללא הפסקה הזה, שונה מעט משאר הכוכבים שציינתי. הם אמנם שמעו מטאל, אבל ג'ים שלנו מטאליסט כבד, ג'ים מעריץ את Cannibal Corpse. הוא אוהב מאוד את הלהקה, למען האמת, הוא אוהב אותה כל כך, שבסרט הפריצה האגדי שלו, Ace Ventura, הלהקה הופיעה במועדון כחלק בעלילת הסרט. ובנוסף למה שניתן לראות בסרט יש עוד לא מעט סצינות שירדו בעריכה כמו למשל הופעה של ג'ים על הבמה עם הלהקה. כנראה שזה היה מפגר מידי אפילו בשבילו, שלבש פעם מסיכה ירוקה וקרא לזה "סרט".

אני חושב שברור שמיטב כוכבי הקומדיה העולמיים הם מטאליסטים, Headbangers לכל החיים. עכשיו בואו ונראה מה קורה בצד השני, בצד שלנו מה שנקרא, ונראה כמה להקות מטאל מרכזיות שעושות צחוקים, כי למנות את כולם ייקח לי כמה שעות טובות. אז הנה כמה דוגמאות שאני מאמין יעברו את הרוח הכללית של דברי:

Anthrax – הניו-יורקרים הותיקים האלה תפסו מזמן שמטאל וצחוק זה שני צדדים של אותו המטבע, ויש להם אינספור שירים קומיים. חלקם הגדילו ואפילו מנגנים בהרכבי צד קומיים. את השיא הקומי שלהם אפשר להרגיש במיוחד בשני מקרים, השיר "I'm The Man" המפורסם, אולי הלהיט הכי גדול שלהם, שמעבר לחילופי הכלים בין חברי הלהקה, והריף של "הבא נגילה", מילות השיר מגוחכות ולועגות, בין היתר, לאנשים קשוחים. השיא השני מבחינתי הוא הופעת האורח שלהם בתוכנית הקלאט "נישואים פלוס", בה Anthrax הגיעו, אכלו הזיות, ונתנו בראש, בהחלט מרכיבים קריטיים בכול קומדיה.

Anal Cunt – בתור אחת מלהקות הגריינדקור הכי מפורסמות בעולם, היא מייצגת את הסגנון יפה, ואני חייב לציין, ששום דבר שיצא לה מהפה, לא היה רציני. הדפוקים המדוברים שחררו להיטים כמו "I Just Saw The Gayest Guy On Earth" ו-"Hitler Was A Sensitive Guy". ללא ספק מדובר בלהקה מצחיקה שעומדת בראש סגנון שנוטה לעיתים קרובות לצחוקים, כפי שברור באלבומים של Leng Tch'e ו-Excrementory Grindfuckers. על שתי הלהקות האלו אפשר גם להוסיף את Macabre ,Ten Masked Man ,Dokaka ועוד אחרות שעושות צחוק מהמוזיקה, ומוזיקה מהצחוק.

עד שלב זה עסקנו בלהקות לא רציניות בעליל, אבל רוב להקות המטאל מצטיירות כרציניות למאזין. אולי זה נראה כך רק על פני השטח, כי גם מלכת האופל והקשיחות Cradle Of Filth, הוציאה DVD עם קרוב לשעה של שטויות בסגנון Jackass כולל נפצים והצקות ללהקות אחרות שהופיעו לצידה. אם Cradle האפלים מתנהגים ככה, אני חושב שאף אחד לא מתפלא שג'יימס האטפילד מ-Metallica תרם שיר לסרט של South Park, ש-Annihilator שתלו נעימת פרסומת בסוף אחד מאלבומיהם, ש-Korn צילמו קלים עם כוכבי היפ-הופ שמחופשים לחברי הלהקה, או ש-Soilwork ו-In Flames הביאו מכות זו לזו בקליפים. אני חושב שסיכמנו שאין צל של ספק שמטאל וקומדיה הולכים יד ביד, ונשארה רק שאלה אחת – למה?

מה שהבאתי עד עכשיו היה יותר עובדתי וקונקרטי, אני רוצה לגלוש איתכם לתיאוריה מסוימת שלי, אם תואילו להצטרף. לפי דעתי תחילת ההאזנה למטאל לרוב מלווה בהתנגדות לתרבות המיינסטרים, לתרבות המקובלת. מתוך ההנחה שרוב בני האדם טועים בטעם המוזיקלי שלהם, בני נוער מאבדים הרבה מההערכה לגביי מה שפופולארי, לכול מה שמאומץ על ידי הרוב, בו הם מזלזלים – בין אם זה תוכנית טלוויזיה ומועדונים, או ערכים ואמונה. הסירוב להיבלע בקונצנזוס בעצם מפריד אותם מהקבוצה ויוצר בדלנות.

כאשר מטאליסט נמצא מחוץ לקבוצה של "הנורמאלי", הוא נהיה צופה בקבוצה הזאת, ובתור צופה הכי קל להעיר הערות לגביה. המפגש הבלתי פוסק עם תכני "מיינסטרים" יוצר הרגל של הערות, בדרך כלל בעלות אופי ביקורתי וציני. זאת היסה שמטאליסטים רבים מוצאים את זה נוח לצחוק יחד על בריטני ספירס וכדומה. על ידי הגדרת הקבוצה והגדרתם של החברים מחוץ לה, הם בעצם מתווים את האופי של קבוצה חדשה – "מטאליסטים".

האופי של הקבוצה הזאת, שמורכבת מאנשים שרגילים להיות צופים, נהיה ציני וקומי, ומפתח התבוננות קומית בדברים, גם על חלקים בתוך הקבוצה, כמו בדיחות על בלאקרים או על Manowar. שהמטאליסט מתבגר, והצורך בקבוצה מגדירה מתחלף בצורך של הגדרה עצמית, הוא מפסיק לראות את עצמו כחלק מ-"המטאליסטים" ולעיתים הוא רואה בעצמו חלק מהקבוצה המקורית של האנשים "הרגילים". ההרגל של הצפייה לעומת זאת נשאר, יחד עם המבט ה-"קומי" על החיים. זאת התאוריה שלי לגביי הקשר בין מטאל לצחוקים.

אני שמח שגם עלינו לא פסחה התופעה, וקיבלנו מצד אחד את קיציס ופרידמן שמאכילים את הארץ Pantera בפריים-טיים, ומצד שני את They:Swarm שעושים מתיחות לאחד באפריל. לסיכום רק אגיד שאני אישית שרתי בעבר בלהקת גריינדקור קומית מאוד, ואני מופיע עם "סטנד-אפ מטאל", אז אני מחובר מאוד לנושא הקומדיה, בעיקר לקשר שלו למטאל. כמו כן, רציתי לציין במיוחד את Jack Black, אבל לא ידעתי אם להביא אותו כדוגמא למוזיקאי שעושה צחוקים, או קומיקאי שאוהב מטאל. ה"המטאלטורן" – קול האלוהים על פני המטאל: "הצחוק הוא התרופה הטובה ביותר שאתה לא יכול להרשות לעצמך."