תעשיית מוזיקת הפופ מגלגלת מידי שנה מיליארדי דולרים. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שחתך הגיל של צרכני המוזיקה הזו נע מילדים עד לסטודנטים. מדובר במיליונים של לקוחות פוטנציאלים שמחפשים את הטרנד הבא ומוכנים להשקיע מכיסם את מעט הכסף שיש להם על מנת להיות חלק מהלהיט. אחרי הכל, כולנו רוצים להיות שייכים לאופנה העכשוית ולמה ש-"IN". יצרני האופנה הבינו את הטריק הזה כבר מזמן והולידו שיתופי פעולה שיווקיים עוד מימי אלוויס פרסלי. מוזיקה טובה הולכת עם אביזרים נלווים, החל מחולצות וכלה בבובות בארבי.

תרבות המטאל, יוצאת לכאורה נגד הדברים האלו, הרי המטאל הולך נגד הזרם המרכזי ומעודד חשיבה עצמאית ולא הליכה כמו עדר אחרי מותגים. אך האם הדבר באמת ככה? תנסו לחשוב לרגע על חבורת מטאליסטים האם הם אינדיבידואליסטים? האם כל אחד מהם נראה שונה? סביר להניח שההבדל בינהם יתבטא בעיקר בחולצות שכל אחד לובש, אחד ילבש אולי חולצת Iron Maiden בעוד שהאחר ילבש חולצה של Slayer או אולי Deicide. וזו ממש רק ההתחלה , תנסו לחשוב על שרשראות עם לוגו של להקות, פוסטרים ועיתוני נוער כמו R.I.P או Hit Parader שמשתמשים בלהקות החזקות בכל תקופה כדי למכור יותר עותקים – ככל שהמגזין נמכר יותר כך יש יותר התעניינות מצד המפרסמים , מה שמביא בסופו של דבר למכירה של עוד מוצרי להקות והכדור ממשיך להתגלגל.

גם חברות כלי הנגינה מחזיקות אדם שתפקידו ליצור קשר עם הלהקות ולשווק להם את כלי הנגינה של החברה. בצעד כזה נקטה חברת הגיטרות PRS, שפשוט נתנה גיטרות כמעט לכל להקת רוק ומטאל וככה יצרה לעצמה שם של אחת היצרניות הטובות. השיווק המאסיבי של החברה יצר הייפ סביב הגיטרות שלה. קשה היה למצא להקות שאין להם גיטרות של PRS ותוך כמה שנים החברה הצליחה לטפס למעמד של אחת החברות הגדולות ביותר בתחום הגיטרות.

בתור אחד ששומע רוק ומטאל כבר די הרבה שנים, אני יכול להצביע על שינויי אופנה, כאלו שהביאו איתם שינויים במרצ'נדייס. הדוגמא הטובה ביותר שייכת דווקא לתקופת הגראנג', בה הלהקות התלבשו בצורה מרושלת וזרקו על עצמם חוצלת פלאנל שהם קנו בחנות יד שניה. כשהגראנג' פרץ לתודעת המיין סטרים כולם לבשו חולצות פלאנל והשיא היה כש-GAP מכרו חולצות כאלו ב-60$, שזה נוגד הרי את כל הרעיון של לבוש הגראנג'י.

אבל בגדים וכלי נגינה הם לא הכל, קחו למשל את הלהקה הכי אנטי קפיטליסטית, Rage Against The Machine שהלהיט המפורסם שלה "Bullet In The Head" יוצא נגד זה שלא יגידו לנו מה לעשות והטקסטים שלהם מכוונים לחשיבה עצמאית. גם הם הוציאו את הדיסקים שלהם דרך תאגיד הענק Sony Music. הסוגייה שעולה במקרה הזה היא, שאם אומן מסויים רוצה להגיע לכמה שיותר קהל הוא חייב לעבור דרך ה-"צינורות המקובלים" או שאולי יש דרך אחרת?

בעידן האינטרנט קל אולי לחשוב שאפשר להגיע למאסות בלי לעבור דרך תמיכה כלכלית של חברה מסחרית אבל האמת היא שהדבר רחוק מאוד מהמציאות ועדיין רוב הלהקות זקוקות לגב כלכלי תומך. הצד הטוב של המשוואה הוא, שלמרות שהאינטרס של החברות ברור, הן משקיעות המון כסף ולעיתים גם מפסידות אותו כדי לקדם מוזיקה. ומה שנשאר לנו אוהבי המטאל הוא, לא לקנות כל מה שמוכרים לנו אלא רק מה שאנחנו באמת צריכים.