טור אישי: מיינסטרים מול מטאל
"אולי, אם תסתכלי עלי תביני יש כאן משהו רציני וזה לגמרי גמרי גמרי גמרי לא אני" – לא יודעת מה איתכם, אבל אותי השיר הזה בהחלט מצחיק מדי. לא צריך לשבת הרבה מול גלגל"צ כדי לשלוף עוד עשרים כמוהו במרווח של פחות משעה. אותה תחנה קלוקלת שנדמה שקובעת את הטעם המוזיקלי של רוב אזרחי ישראל ומנדה באופן מתמיד שירים שאינם גובלים בבינוניות מינוס מהפלייליסט שלה, מושלת בנו ביד רמה, כך נראה. וגלגל"צ, הם עוד הצדיקים בסדום. דקה אחת של האזנה ל-99, 102, או 100 FM יגרמו לכם לעוויתות של ממש.
והנה, חיפוש בויקיפדיה של "תרבות אינסטנט" מעלה לי בלי לחשוב פעמיים את הערך "כוכב נולד". סרקזם עצמי או לא, זה מוכיח כבר בעצמו את הנקודה. בינוניות שולטת כאן בכל – החל מתוכניות ריאליטי מטופשות, דרך תחרויות על כל דבר אפשרי, וכלה בטוקשואו'ז ריקניים מתוכן. לא מובן לי למה כל העידוד הזה לבינוניות – לא היה מעניין יותר אם ב-"כוכב נולד" הממחזרת היו נותנים ביטוי גם לז'אנרים אחרים? אם היו דורשים יצירה עצמית, חזון, אופי?
אך נדמה שראשם של צביקה הדר ועורכי התחנות נמצא עמוק בתוך מקסם השווא המחליא הזה: לבחורה שהעזה לשיר שיר של "היהודים" באודישנים הם אמרו שזה "מזעזע". נינט והפריזורה מהוות את שיחת היום, האתמול והמחר. את התוכניות האיכותיות, הביזאריות והמעזות, דוגמת "נקודת הג'ק" ב-102FM או "הקצה" בגלגל"צ, אנחנו זוכים לשמוע אך ורק בשעות הנידחות, וגם אותה כמעט הורידו לפעמיים בשבוע בלבד בלי לחשוב יותר מדי. בתוכנית המטאל ב-MTV יפנקו אותנו במטאליקה של Reload, ובנו-מטאל קליל, אך לא מעבר לזה.
ומה אנחנו מקבלים במקום? ליריקה מטרידה של סעדו? ("אני שולח לך מלאך, אל תבעטי בו / אני יורק עלייך דם, הוא אמיתי", ואפילו מנסה להפגין בקיאות נדירה בשפה העברית בשורת המחץ, "אני תופר לך מנעלים"). מיניות מגוחכת של "חובבי ציון"? ("כל מה שבא לי לעשות זה רק בנות") או שמא, שירה צפצפנית בפיץ' לא מתקבל על הדעת בסימפול של "דרך המלך", אותו שיר שאהבתי בתור ילדה בזכות הקסם והמילים היפות שלו, ושגם הוא נפל קורבן למעללי המיינסטרים?
ומהצד השני של המתרס עצמו יש לנו את חבורת פכ"מ, הלוא הן פלס-כורם-מסיקה שיאיימו עלינו בקולותיהן המתוקים להכנס לתרדמת מוחית ולא לצאת משם עד בוא הגאולה. דווקא הפכ"מיות, המייצגות את ביה"ס "רימון" שדוגל בג'אז, שמוציא אלינו מוזיקאים מוכשרים, שאמור להביא רוח אחרת למוזיקה – דווקא הן ייתקעו על אותו מהלך הרמוני בסיסי בזמן שהן שרות לנו שירים רומנטיים חמודים ודביקים. מילא אחת, זה דווקא מרענן – אבל שלוש? לפעמים נדמה לי שהעולם השתגע.
כבר יצא לי להתווכח עם חברותיי חובבות המיינסטרים, בזמן שאני טענתי שהמעצמה הגלגל"צית מעצבת דעת קהל ושזאת הסיבה שאין קהל גדול למטאל, הן טענו שנהפוך הוא, והקהל הוא זה שמעצב את הפלייליסט הרדיו-אקטיבי. אבל, האם זה באמת כך? בוא ניקח לדוגמה את אותה בחורה אנונימית שהקליטה אלבום שלם במרתף שלה בעלות אפסית, רק היא וגיטרה אקוסטית. היום היא בראש מצעד המכירות בחנות ה-iTunes הבריטית.
נדמה שהקהל הצביע ברגליים, ולא בזכות ההפקה האיכותית או שמה המפורסם, אלא פשוט כי הוא החליט שהחומר טוב. אז אם הקהל הוא זה שמעצב את רשימות השידור, מדוע כל כך קשה לאמן מתחיל ומוכשר להכנס אליהן? למה "היהודים" הוחרמו במשך זמן כל כך ארוך? למה האמת של גבריאל בלחסן לא עוברת מסך? ולמה, למה לא לשים קצת מטאל בפריים-טיים?
עד גיל חמש-עשרה לא ידעתי שקיימת גם מוזיקה אחרת. כולם מסביבי שמעו מיינסטרים, האינטרנט עוד היה בחיתוליו עם מודמים איטיים, והיה נדמה שאין משהו אחר. לא אשכח את הרגע הזה, שהתחיל לבעור בי רצון למשהו כבד יותר – ואז לפתע התנגן אותו שיר מפורסם של Nirvana, וגרם לי ללכת לבדוק מה עוד יש שאני לא יודעת עליו. אז בדיעבד ובעקיפין, היתה זו גלגל"צ שהכירה לי את התחום – איזו טעות ל-Big Brother! – אך הרי לכם הוכחה ניצחת שהיא אכן מעצבת את הרגלי ההאזנה שלנו, שכן יכלתי להחשף לזה הרבה יותר מוקדם אילו רק ידעתי שזה קיים.
ויותר מכך – אחד העיתונים הגדולים בארץ החליט לעשות תחקיר על הנושא בשביל הכיף. הם שלחו לחברות התקליטים אלבומים, כביכול שלהם, שבין השאר הכילו שירים לא מאוד מוכרים של רדיוהד, נירוונה ואואזיס. כל המשלוחים נדחו על הסף, עם חותמת גדולה ואדומה: "לא בבית ספרנו". נדמה שהמיחזור טוב להם, ושברדיו מעדיפים לטחון את אותם שלושה שירים כל היום מאשר לאפשר מקום גם לז'אנרים שבשוליים.
תחשבו על זה: כמה פעמים נשמע את השיר החדש של בריטני ספירס בחצי שנה הקרובה? ומה היה יכול לקרות אם במקום לשדר מאה פעמים ביום את אותו השיר היו משדרים אותו רק שמונים פעמים, ובשאר הפעמים חושפים אותנו למוזיקה קצת אחרת? אחרי הכל, גם להקות כמו Muse ו-Linkin Park שהיום אוספות סביבן גדודי מעריצים, גם הן התחילו ב-"הקצה" אי שם בעשר בלילה. אז למה לא לתת לזה צ'אנס גם בשעות עמוסות יותר?
אז יהיו כאלה שיגידו שהבעיה היא בזכייניות השידור ובתיחמונים של אקו"ם, אבל את המאזין הפשוט זה לא מעניין יותר מדי – המאזינים הפאסיביים אולי ישמעו Pantera בדיסקמן הפרטי, אבל מה לגבי היוצרים במטאל, שבאין מענה בארץ הקודש פונים כבר ישירות אל מעבר לים? אולי באמת זה לא היה משפיע, אבל אם רק היו מנסים, אולי היה נוצר פה קהל גדול יותר למטאל. תראו מה הולך בפינלנד ובשוודיה.
בינינו, אנחנו קצת נהנים להיות בשוליים. יש בזה משהו אקסצנטרי וכובש, באיזה מקום. אבל בעיקר בתור יוצרים, היה נחמד אם היינו יכולים לעלות על הבמה בלי לשאול את עצמנו אם יהיה מספיק קהל לכסות את ההוצאות. היתה יכולה להווצר סוג של גאוות יחידה אם היו משדרים את השירים שלנו ברדיו. עצרתי נשימה כשלהקה כמו Lordi הצליחה לסמן אצבע משולשת בפני עולם שלם כשלקחה בגדול באירוויזיון בשנה שעברה, עבורי זו היתה ההוכחה הניצחת שזה אפשרי. ואיזו התעלות נפש זו היתה, לראות מישהו "משלנו" זוכה.
היום, בעידן האינטרנט המהיר והמידע הזמין הרבה יותר קל להחשף. הקהל מחליט מה הוא רוצה לשמוע במדיה הזו, לא שגעונות גדלות וטעם מוזיקלי תפל של תאגידים. היום, בקהילות כמו MySpace, גם להקה כמו "פיקו ותפוחי האדמה המרקדים" עשויה לזכות למאזינים ולמעריצים נלהבים. היום, כשכל אחד יכול להעלות וידאו ל-YouTube אנו נתקלים בתופעות הזויות לחלוטין, כמו בחור ברזילאי המעביר בוידאו שלו חיקוי "אחד לאחד" של וידאו שהעלתה הלהקה הישראלית InnerScream, שאפילו בגבולות הארץ עדיין לא מוכרת מספיק, או כמו חברים מעבר לים שמעוניינים לשמוע את הבחורות הדומיננטיות בלהקות המטאל הישראליות.
יותר מכך, אתרים כמו Ynet, NRG ו-Walla כבר מעסיקים אצלם בקביעות מבקרי מוזיקה אלטרנטיבית, שלא חוששים להתלכלך גם בין השאר במטאל. ניתן למצוא גם במגזינים האלה סקירות הופעות כמו זו של מרטי פרידמן ו-Opeth, כולל קטעי וידאו. אך באינטרנט כמובן שזה יותר קל כי הכל פחות רשמי – לא סביר שסקירות כגון אלה יעלו ל-"ידיעות אחרונות" ו-"מעריב" שעל הנייר, הגרסה ה-"מעונבת" יותר לפרחחיית העיתונים הוירטואליים.
נדמה שהקהל יוצא נגד הרדיו, הטלוויזיה ואפילו הלייבלים. בעידן הזה מתחילים לצוץ רעיונות חדשניים ופורצי-דרך. לדוגמה, התחייבות של המאזין לתרומת כמה דולרים ללהקה שהוא מעריך, כך שאם מספיק אנשים מעריכים את הלהקה ומאמינים בה יהיה לה מספיק כסף להקליט אלבום. וזה אפילו משתלם, שכן לפי השיטה הזאת הרווחים יתחלקו בין הלהקה והמפיק לבין המאזינים שהאמינו בה וניאותו לשים כמה דולרים, במקום שכל הכסף יזרום לכיסיו של לייבל אימתני ודורסני. רק באינטרנט זה יכול לעבוד, רק בחשיפה שמתקבלת היום בקהילות ובבלוגים.
עד אז כנראה שאין ברירה אלא להפנות את הגב לגלגל"צ ול-"כוכב נולד" ולהסתפק בתחנות שכבר הבינו איכות מה היא, דוגמת 88FM (שאגב, לא תתבייש גם לשדר לנו את מטאליקה של Kill ‘em All בשני בלילה). בנתיים הג'אז, הבלוז, האלטרנטיבי והמטאל ימשיכו לפרוח בצידי הדרך עד שיבוא ניצחון הרשת על הרשות ויוכיח שהקהל גם יכול לחשוב בעצמו ולא מוכן לאכול את תבשיל הבינוניות הפושר שיש לה להציע. עד אז לא נותר לנו אלא להצהיר – "יש חיים בשוליים, אל תדרסו אותם".