טור אישי: מרוב מטאל לא רואים את היער

מסיבה לא מוסברת כלשהיא, משחר קיומו של המטאל, כחוק שאינו כתוב אך תמיד היה שם, תמיד הייתה סלידה מהמילה "סצינה" בהתקשרה למטאל. כל מטאליסט צעיר בשלב זה או אחר הוציא את המילים "אני לא רואה את עצמי כחלק מהסצינה" וכל מוזיקאי שמכבד את עצמו טרח לציין זאת בכל ראיון שנערך עמו, וכל ישראלי כבר חזר ודש בנושא שבארצנו אין בכלל "סצינת מטאל". אז מה הטאבו הזה שמסתתר מאחורי צירוף המלים האסור, מהי בכלל "סצינת המטאל", והאם היא בכלל חיובית?

טוב, אז כמו אנשי מדע מחונכים ושוחרי ידע שחשיבותו מוטלת בספק, נתחיל בלהגדיר הגדרות. אז מה זו למעשה "סצינה" של ז'אנר מוזיקלי ראנדומלי כלשהו? בעצם מדובר באוסף של מעריצים, להקות, מגזינים, חברות תקליטים ודיסטריביוטרים שכולם משותפים בתמיכתם לאותו סגנון מוזיקה מדובר. אפריורית, הכל נשמע טוב ויפה, אך כמו בכל דבר שמעורב בו גורם אנושי, המציאות מלמדת אחרת.

הבעיה בקיומה של סצינה היא שמדובר בקבוצה של אנשים, ומן ההכרח שלאותם אנשים יהא איזשהו טעם המשותף לרובם במוזיקה, מה שמהרה יגרום לדומיננטיות של סגנון כזה או אחר שתתבטא מטבע הדברים בכך שיתחילו לצוץ עוד ועוד להקות שעוקבות אחרי אותם דפוסי אופי וכתיבה שנמצאו פופולריים, אותן יחתימו חברות התקליטים ואת אלבומיהן גם ינסו למכור הדיסטריביוטרים למיניהם. המצב הזה גורם בסופו של דבר לחוסר במקוריות והרבה פעמים גם שאיפה לבינוניות הנמצאת מוערכת.

ובאמת, כמה פעמים כבר יוצא לנו לשמוע משהו שבאמת ובתמים מעורר בנו משהו חדש, שלא יצא לנו לשמוע בעבר. ובכלל, עם כל העומס של המוזיקה היום, איך אפשר בכלל למצוא את הדברים הבאמת טובים? שהרי כמו בכל תחום אחר בחיים הרוב מתרוצץ על הסקאלה בין בינוני לעלוב ורק מעטים באמת יודעים מה הם עושים. למרות שגם המעטים האלו בסופו של דבר הם דיי הרבה. וכמה באמת אנחנו צריכים להכיר? למה אנחנו לא יכולים להסתפק ב*מספר רנדומאלי כלשהו* של להקות שאנחנו מאוד אוהבים וחושבים שהם מצויינות?

בשבילי לפחות, זה דבר ראשון בגלל שיש תחושה של פספוס, אפילו שאני מכירה כמות מכובדת יחסית של להקות מטאל, אני תמיד ארגיש שיש איזה משהו פנטסטי שאני בוודאי אפספס אם אני אפנה את מבטי לרגע, וחבל שאני לא אפגוש אותו, וכמובן שבכדי להגיע לאיזושהיא להקה מעל הממוצע אני אצטרך לעבור על 66 שהן לא. ודבר שני זה בגלל אינטראקציה עם אנשים אחרים, שמן הסתם מוצאים בין היתר גם דברים אחרים ממני ומכירים לי גם אותם, ולהיפך כמובן. במקרה הזה יש לפחות את הסלקציה הראשונה שבן אדם אחר טרח להעביר, למרות שברוב המקרים הטעם המוזיקלי שלי הוא לא תואם אחד לאחד עם זה של חבריי.

מעבר לזה, יש גם את העניין של "הקלאסיקות". משום מה לכל מטאליסט יש רשימה שיכולה להשתרך מפה ועד וולהאלה על אלבומים שכל אחד צריך לשמוע ושהם מה שעשו את המטאל ושהם באמת הליבה של הסגנון וכו' וכו'. בגלל זה גם תמיד יש את העניין של איך אני אתחיל לחפש להקות טובות באיזשהוא מקום שכוח אל כשעוד לא עברתי על אפילו חצי מאלבומי החובה האלו. אבל העובדות הן שאין בדיוק רשימה כזו שכולם יחתמו עליה, ומעבר לכך זה לא בגבולות האנושי להתחיל לעבור על הסטוריית המטאל דיסק אחרי דיסק ובסופו של דבר אי אפשר לדעת הכל, ואיך שאומרים, You will die trying.

אבל שוב, כל הכאב ראש הזה של סינון מוזיקלי הוא פועל יוצא של דרך ההתנהלות של הסצינה היום. מצד שני, אפשר להסתכל על זה גם כחלק מה-"כיף שבמרדף", וודאי שהתחושה של להכניס דיסק בתולי אל המערכת אחרי שביתרת קטלוגים שלמים באינטרנט בשביל למצוא משהו שנשמע ככה ובדרך גם בזבזת עוד איזה 200 יורו על שאר שטויות במיץ, זה עדיין שווה את זה (וכן, זה יותר כיף מלמצוא את אותו הדיסק בסולסיק).

טוב, אז דיברנו על הסצינה ודיברנו על עומס הלהקות שיש בה. עכשיו בואו נדבר על האלטרנטיבה, שהיא ה-"מחתרת" (וכדי שלא תחשבו שחזרנו לתקופת הפלמ"ח, נקרא לה בשם "אנדרגראונד"…), וניווכח שגם שם המצב לא יותר טוב. למרות שהמונח הזה, "אנדרגראונד", חרוט לי היטב בלקסיקון, אני לא יודעת עד כמה הוא רלוונטי נכון להיום.

בשנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' היה המצב קצת שונה, במובן שאז היה הרבה יותר קשה למצוא לייבל רציני שיהיה מוכן לעבוד עם להקת מטאל זו או אחרת, מהסיבה הפשוטה שלא היו הרבה לייבלים כאלה. מכאן יצא שמתוך החוסר צצו לייבלים קטנים ועלומי-שם שהוציאו מספר זעום של אלבומים תחת כיפת האנדרגראונד, שבדרך כלל בגלל היעדר המשאבים נבחרו הלהקות בקפידה יתרה באשר לאיכותן המוזיקלית.

היום, כפי שאתם יכולים להווכח בעצמכם, המציאות שונה לחלוטין מכיוון שכעת יש שפע של להקות ולייבלים וכו' שבעצם יוצרים מצב שבו כל מי שרוצה להכנס לאולפן ולהוציא אלבום יכול, וזה אכן מה שקורה. אפשר להסתכל על זה כמובן בפן החיובי שאומר שכל אחד יכול להוציא את היצירתיות שלו לאוויר המלוכלך של עולם המטאל, ואפשר להסתכל על הפן השלילי שאומר שרוב האנשים לא באמת כאלה יצירתיים, ומה שקיבלנו זה בעצם גיבוב, שטף של אינפורמציה בלתי מוגבלת בלי הרבה סינון.

אם נשים זאת בשפה פשוטה, ה-"אנדרגראונד" היום הפך לאותה חיה שהיא מה שנקרא ה-"מיינסטרים" של המטאל. אפילו אם מספרית הלהקות שבקטגוריה הראשונה הרבה פחות מוכרות מאלה שבשניה ומקבלות הרבה פחות חשיפה מאלה, עדיין יש הרבה נקודות דמיון שביניהן צועד בראש חוסר הייחוד. מצידו של הקהל, שלא בשליטתו, הוא הופך במידת מה לאפאטי נוכח איכות מוזיקלית, ומסתכל בדרך כלל על פנים פחות רלוונטיים של המוזיקה שיותר קשורים באסתטיקה מאשר בכתיבה עצמה.

לסיכום, גם בסצינת המטאל המקובלת וגם באנדרגראונד שהפך לזו הקודמת בסקאלה יותר קטנה, אפשר למצוא נקודות חולי שחלקן הגיעו באופן טבעי עם האבולוציה של הז'אנר לאורך השנים, ולדעתי רוב הדברים הטובים שיצאו מהמטאל יצאו ממנו בתקופה שבה הוא לא היה כל כך המוני בין חבריו. אבל מן הסתם המצב כרגע לא הולך להשתנות חזרה למה שהוא היה, אז מה שנותר לעשות הוא להמשיך ולבתר קטלוגים בחיפוש אחר הדברים הטובים באמת, כי גם היום יש צדיקים בסדום.