טור אישי: עוד ארוכה הדרך ללפלנד

אפתח בסיפור – לפני כשלושה חודשים, ישבתי במוצאי שבת בביתם הציורי של חבריי בשכונת נווה צדק בת"א. לאחר שסעדנו, ושתינו קצת, התיישבנו על הספה וזפזפנו בין התחנות לראות אולי יש איזה סרט טוב שנוכל להעביר איתו את שארית הערב. במקרה או שלא במקרה, נעצרה אשת חברי על הערוץ הראשון שעמד לשדר את תחרות האירוויזיון. על אף שהבעתי מעט מורת רוח על כך, לא הייתה ברירה (באמת לא היה משהו יותר טוב לצפות) והוחלט להשאיר את האירוויזיון כברירת מחדל שתוותר ברקע שיחות הסלון שלנו. בנוסף לכך, כשהאלכוהול עולה לראש, זה נורא כיף לצפות בכל אותם אומנים שעושים צחוק מעצמם בשביל התחרות המטופשת הזאת. כאן זה אולי המקום לציין את מה שבטח הבנתם כבר – אני לא ממש אוהב את האירוויזיון, בלשון המעטה. העובדה ששנה שעברה זכתה להקת מטאל, לכאורה, לא שינתה את דעתי על הקונספט הנוראי של התחרות הזו. האירוע הזה, בנוסף לכל תוכניות הריאלטי המזעזעות סטייל "כוכב נולד", מייצגות את מה שלדעתי נחשב כתחלואת התרבות וריקבון האמנות, או כמו שהגדירו חבורת אליטיסטים גרמנים בתחילת המאה הקודמת (שנקראו "אסכולת פרנקפורט") – חרושת התרבות.

עכשיו, כשיש לי אליבי מתאים, אחזור לסיפורינו. בעודנו ממתינים ללעוג למסכן הראשון שיקלע למסך לאחר שידורי החסות המתישים של הערוץ הראשון, החלה התחרות בשידור תמונות מנופיה המושלגים של פינלנד בליווי שירה אופראית. התמונות והשירה התמזגו עד מהרה עם קליפ השיר הזוכה מהשנה שעברה Hard rock Hallelujah, שהתמזגו להופעה פירוטכנית מרהיבה של חברי Lordi על בימת האירוויזיון. אמנם מעולם לא אהבתי את Lordi, תמיד חשבתי עליהם כלא מקוריים על כך שהם גנבו את קונספט תלבושות המפלצות מ-Gwar, וכמובן שזכייתם באירוויזיון לא הוסיפה לחיבתי אליהם, אך עם להיות כנים לאחר שצפיתי בהפקה המרהיבה והשואו האדיר שהוצג כבר בתחילת האירוויזיון, לא נותר היה לי אלא להוריד את הכובע בפניהם, ולהשאר פעור פה, המום ונדהם כשמעל ראשי מרחפים המון סימני שאלה כשהעיקרי ביניהם היה: "זה האירוויזיון?".

התחרות נמשכה. והשאלה המרכזית החלה תופחת למימדי ענק כשגיליתי שתופעת הגות' רוק או הסימפוני רוק, איך שלא תגדירו את זה, הפכה, להפתעתי הרבה, למיינסטרים אירווזיוני. לפחות 5 להקות סטייל Evanescence הופיעו בתחרות. בנוסף לכך, אחד מקטעי המעבר שמראים תמיד את חדוותה ופלאיה של המדינה המארחת הראו בין היתר תמונות נבחרות מאחד מפסטיבלי המטאל שנערכים בפינלנד.
אבל גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, התרחש בהפסקה שבין החלק של הצגת השירים לחלק של התוצאות. לרב ההפסקות האלה גדושות בהופעות מחול, שירה ונגינה הנותנות לצופה האירוויזיוני המאושר טעימה קלה מהיסודות התרבותיים של המדינה המארחת. למרבה הפתעתי, וככל הנראה להפתעת רבים אחרים, הציגו מנחי האירוע את Apocalyptica. עיני הנדהמות נותרו פעורות זמן רב, למראה שלישית הצ'לנים אשר נופפו לכל עבר ברעמת שיערם החלקה, כשבאותה עת אקרובטים לסוגיהם השונים, התעופפו לכל עבר, וכל זאת, שוב אזכיר לכל אלו שאינם מאמינים, על בימת האירוויזיון(!!). לסימן השאלה שהתעצם למימדי ענק, התווסף סימן השאלה הגדול לא פחות: "האם מטאל היא סממן תרבות המייצג את פינלנד???"

כולם מכירים וודאי את המהפכה שעשו המדינות הסקנדינביות השונות בעולם המטאל, החל בפיתוח ז'אנר הדת' מטאל המלודי והבלאק מטאל הנורבגי, דרך עולם הויקינג והפגאניות שחדרו עמוק לתוך ההבי והפאוור מטאל, הסימפוני מטאל ועוד ז'אנרים ותת-ז'אנרים רבים. אולם המטאל לכשעצמו, גם במדינות אלה (ובייחוד לאחר הופעת הגל השני של הבלאק מטאל בנורבגיה, שהופיע באופן מוחשי יותר באמצעות שריפת כנסיות), עדיין נדחק למקומו הראוי, אי שם בשוליים, מתאים אך ורק ליחידי סגולה, המבינים מה יש בקנקן מבפנים ומבחוץ.

ההבלחות של הרוק והמטאל לעולם המיינסטרים, כפי שארע בתחילת שנות ה-90, עם הפריצה לתודעה העולמית של עולם הגראנג' ולהקות "כבדות" יותר כמו Metallica, Megadeth, Guns & Roses ואפילו Iron Maiden, מעולם לא חדרו את הבועה האירוויזיונית. התחרות הזאת נותרה מאז ומעולם ורודה ואוטופית להחליא, המנסה לצייר את נפלאות העולם במכחול וצבעי גועש, ומקיאה החוצה לעולם הבידור אומנים כמו ABBA, סלין דיון ושאר גועל נפש. מעולם לא תיארתי לעצמי שהבועה הזאת יכולה להתנפץ. בטח ובטח שלא על ידי כניסת הנו-מטאל והגות' רוק למיינסטרים העולמי (כמובן בהשוואה לגל ה"חזרה לרוק" העצום ששטף את העולם בתחילת שנות ה-90). מבחינתי, הבודדים שהצליחו להסתתן לבועה האירוויזיונית ובאמת להכות אותה מבפנים היו דווקא חבר'ה ישראלים בשם "פינג פונג" שעלו על הבמה, ולפני כל אירופה שרה סולניתם בקול ענוג (ובעברית כמובן): "הנה שוב מגיע דיכאון של יום ראשון, אני רוצה אני רוצה מלפפון…"

והנה חזרנו לתופעת Lordi. חבורה של כאילו מפלצות, ששרים בסגנון של ספק רוק אלטרנטיבי ספק הבי מטאל, עולים ללא פחד על בימת האירוויזיון, זוכים ולמעשה כובשים את אירופה. ה-"כיבוש" לא בא לידי ביטוי רק בזכיית להקה שמגיעה מתוך ז'אנר שנמצא הרחק אי שם מחוץ לתודעה הפופוליסטית, אלא לאחר מכן, בתחרות שהגיעה אחרי זכייתם, כאשר החלו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם עוד כמה להקות ממדינות כמו מקדוניה, סלובניה ושבדיה, שהחליטו פתאום גם הם ללכת על קו מוזיקלי מייצג שמחוץ לעולם הורוד והשבלוני של המיינסטרים האירוויזיוני, ולנגן רוק מבלי למצמץ. אבל הכיבוש הכי גדול של Lordi היה למעשה בהכרה שקיבל ז'אנר המטאל ממארגני התחרות הפיניים. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות מדינה אירופאית, מתקדמת ונאורה, שוברת את כל המוסכמות והקלישאות של האירוויזיון ומקדישה את ההפקה הראשונה שלה של תחרות זו, לז'אנר שהביא אותה למעמד הזה.

אנו המטאליסטים מעולם לא רצינו בכיבוש עולם המיינסטרים והמוזיקה הפופולרית, על אחת כמה וכמה שלא את האירוויזיון. כפי שאמר סאם דן בסרטו Metal – A Headbanger's Journey: "מטאל תמיד תהיה תרבות של אאוטסיידרים…אם מטאל לא מעניק לך את אותה תחושה של פרץ עילאי של אנרגיות, אשר מעמידה לך את קצוות השיער בעורפך, יתכן שלעולם לא תחוש זאת. ואתם יודעים מה, זה בסדר! כי אם נשפוט לפי כל אלו שכן אוהבים, אנחנו מסתדרים טוב מאוד גם בלעדיכם…".

על אף זאת, לא ניתן להתעלם מההכרה והכבוד שנותנת מדינה לז'אנר מוזיקלי שנמצא הרחק בשוליים, כשהיא מפיקה אירוע מוזיקלי שאמור להיות הכי מיינסטרימי וקיטשי, בפעם הראשונה בתולדותיה. כשאני מתבונן ביחס של התקשורת שלנו, על כל גווניה וסוגיה, לתעשיית המוזיקה המקומית, אני תוהה אם באמת אי פעם נגיע לשם.

אנשי התקשורת בארץ המסקרים מוזיקה, בעיתונות ובטלוויזיה, אלו שאמורים להכיר כל סוג מוזיקה שהוא על כל גווניו וסוגיו, מתייחסים אל ז'אנר הרוק בכלל והמטאל בפרט כאל סרח עודף, שיש להתעלם מקיומו, ואם הוא צץ מדי פעם, בדמות להקת מטאל ישראלית הפורצת גבולות או בדמותה של ענקית רוק המגיעה לביקור בישראל, יש להתייחס אליו היא כאל קוריוז חולף או "לכבדו" בכתבה הכתובה בלשון אינפנטילי "בהתאם לקהל שאוהב אותה".

מי כמוכם יודעים, שסצינת המטאל בארץ, יחסית לקהל הלא רב שמכיל אותה, פורחת וצומחת מיום ליום. הלהקות מתוצרת מקומית, מעטות ככל שיהיו, נותנות אותותיהן במקומות הרחק מעבר לים, כבר שנים רבות, ומשכו קהל לא פחות מתחרויות האירוויזיון. מלבד חשיפה פה ושם בעיתוני סוף השבוע, וכתבה על אורפנד לנד בחדשות ערוץ 10 (מתוך קוריוז ותו לא), לא תמצאו הרבה אזכורים. האזכור האחרון על הסצנה המקומית היה לאחר הופעתה של Megadeth בארץ: על שני עמודי עיתון יומי, נכתבה כתבה שעסקה יותר בפליאת הכתב מכך שיש דתיים ששומעים רוק כבד מאשר בסצינה עצמה, ולקינוח, בכתבת מסגרת בשולי העמוד נכתבה "ביקורת" על הופעתה של Megadeth שכותבה טען, כי המופע היה יבש ומאכזב, וזאת לאחר שהכותב הוציא לכבוד האירוע את חולצת Megadeth השמורה לו משנות התשעים, ונמצאת בארונו מתחת לחולצת Metallica…

אנחנו, אנשי הסצינה, באמת לא צריכים אף עיתונאי שייתן לנו תימוכין על כך שאנחנו קהל מטורף, ושיש לנו תוצרת מקומית איכותית ברמה בינלאומית, שיותר משווה להתגאות בה. אבל מדינה שבאמת מחפשת בנרות קצת גאווה לאומית, בכדי קצת להעלות את המורל, ובכדי להראות לכולם, שגם אנחנו, חרף כל הבעיות, נמצאים על המפה, בייחוד בתחומי התרבות והאומנות, חייבת להעלות את רף החשיפה התקשורתית בתחום אל מעבר לגבולות הפלייליסט של גלגל"צ, כוכבים נולדים ושאר ירקות.
אולי, מי יודע, יום אחד, נהיה גם אנחנו כמו פינלנד, קובי פרחי יסלסל באירוויזיון, וכל העולם ייווכח שיש לנו משהו שאנחנו יודעים לעשות לא פחות טוב משאר גויי העולם – מטאל.

לסוף דבר נחזור לאירוויזיון האחרון – גם שינוי הקונספט האירוויזיוני של פינלנד לא צלח במיוחד. הזוכה השנה הייתה בהמה סרבית, ששרה את השיר המזוויע ביותר בכל התחרות, בליווי זמרות ליווי שתפקידן בכוח, מלבד לשיר ברקע, היה ללטף אותה לאורך כל השיר. אכן, עוד חזון למועד…