בשבוע שעבר התבשרנו על מותו של ריצ'ארד (ריק) רייט (Richard Wright), הקלידן של להקת הפרוגרסיב רוק הגדולה בהיסטוריה – Pink Floyd. הידיעה התקבלה בארץ בשעות הערב של יום שני, ובערך בחצות התיישבתי בחדרי, בחושך, והחלטתי לצפות בשיר או שניים מתוך המופע Pulse של Pink Floyd. מזגתי לעצמי כוסית וויסקי, ומתישהו במהלך "Shine On You Crazy Diamond", שתיתי לגימה מכובדת לזכרו של אחד הקלידנים המוכשרים, והצנועים, שידע עולם הרוק.

מבלי להתכוון לכך, הפכתי עצמי לסטריאוטיפ מהלך, כשמצאתי עצמי עדיין בחדר, בשלוש לפנות בוקר, מסיים לצפות בכל ההופעה, אחרי עוד כמה כוסות אלכוהול, לאחר צפייה מרגשת במיוחד בביצוע החי של ההרכב לאלבום המופת שלהם The Dark Side Of The Moon. סטריאוטיפ או לא, לא יכולתי להפסיק לראות את ההופעה. לא שמעתי את האלבום הזה מעל עשור (בשל התעקשות אידיוטית שלא לשמוע את האלבום הזה על דיסק, ומה לעשות שהפטיפון שלי מקולקל), ונדהמתי לגלות עד כמה אני זוכר אותו ברמת התווים, ועד כמה הוא עדיין מרגש אותי, כשאני עוד מעט מתקרב לגיל נוראי שמתחיל בספרה 3.

התלבטתי בימים האחרונים אם אני רוצה לכתוב טור אישי שהוא בעצם שיר הלל ל-Pink Floyd. נכון, זה אתר מטאל, אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה המכרעת של ההרכב הזה לעולם הרוק הכבד (תראו לי מטאליסט אחד שלא חרש על The Wall, ותראו לי פרוג-מטאליסט אחד שלא מכליל את Animals ברשימת האלבומים הגדולים שלו). לאחר כמה שעות של מחשבה החלטתי שאני בעצם לא רוצה לכתוב על PF מכיוון שאני מאד מעריך אותם, אבל חצי מהאלבומים שלהם אני לא מוכן לשמוע – כל התקופה הראשונה שלהם, כשהם היו יותר עסוקים בליצור קשקוש פסיכדלי שמעולם לא התחברתי אליו, וכל התקופה המאוחרת שלהם, לאחר עזיבתו של Roger Waters ממש לא מעניינת אותי.

למעשה, אני אוהב חמישה אלבומים שלהם – החל מ-Echoes ועד The Wall. אלו מבחינתי הן השנים היפות של PF, השנים בהן יצרו את המוזיקה האמיתית, המזוקקת שלהם. זו שנצרבה בלבבותיהם של מיליוני מעריצים וחובבי מוזיקה באשר הם. ועדיין, אני לא יכול שלא להזכיר את מותו של ריק רייט, האיש שכתב את אחד הקטעים הכי יפים ומרגשים בעולם הרוק – "The Great Gig In The Sky". נכון, היצירה שלו (ושל הלהקה) נבלעה בתוך ים של יחסי ציבור, השמעות נוראיות בחנויות תקליטים, פוזה, גלגל"צ וסכסוכים כספיים. ונכון, כשחושבים על זה לעומק, PF לא הייתה באמת להקת הפרוגרסיב רוק הטובה ביותר שאנחנו יכולים לחשוב עליה (תראו לי מוזיקאי אחד שיעיז להתווכח על איכות הנגינה והכתיבה שלהם מול, נניח, Genesis).

אבל היה ב-PF של השנים הטובות משהו אחר, משהו קסום – חיבור מדהים שקורה אחת לכמה שנים, אם בכלל. ארבעה אנשים שמעולם לא היו החברים הכי טובים (ריק רייט ורוג'ר ווטרס עדיין שונאים אחד את השני), שהצליחו ליצור חמישה אלבומים מדהימים, שאחד מהם נחשב, ובצדק, לאחד מאלבומי הרוק הטובים שנוצרו אי פעם. כן, אני מדבר על The Dark Side Of The Moon, האלבום שעליו נכתבה השמועה שבכל רגע נתון מישהו בעולם שומע אותו – זה כי הוא פשוט עד כדי כך טוב.

האלבום הזה אוגר כל כך הרבה סגנונות מוזיקליים, כל כך הרבה רעיונות מטורפים ומקוריים, עבודת סאונד מהטובות שנעשו אי פעם, כתיבה עילאית, שירה מרגשת, קונספט חתרני ומרטיט, ומעל הכל – הוא פשוט ונגיש. אפילו הלהיט הכי גדול שיצא ממנו (והלהיט שהפך את PF למפלצת הרוק שהפכה), "Money", הוא בסך הכל שיר בלוז רוק פשוט, אבל מתחכם עד אימה – מתי שמעתם שיר ברדיו במשקל שבע שמיניות?

The Dark Side Of The Moon הוא אלבום הרוק המושלם (או לפחות, אחד מכמה כאלה), לעניות דעתי, בגלל כל הסיבות הנ"ל, ויותר מזה – אני לא מכיר אף אחד שלא שמע אותו לפחות פעמיים בחייו. זה לא משנה אם אתה מוזיקאי או לא, מתישהו בגיל העשרה אתה נחשף לאלבום הזה ויושב במשך 45 דקות וסופג את הקסם. העצבות. השלמות. אתה תמיד תזכור את השורה המדהימה שכתב ווטרס "Waiting in quiete desperation is the English way", מתוך "Time" – שורה בשיר רוק שמוכיחה שאפשר לכתוב פרוזה בתוך עיבוד של בס-תופים-גיטרה. והקלידים של ריק רייט, שנפטר השבוע. אחרי שסיימתי להיות עצוב קצת, הבנתי למה אני בעצם עצוב, וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב טור.

כמה סמלי זה שבשבוע שאגדת רוק מגיעה לביקור בארץ, הולכת לעולמה אגדה אחרת. Paul Mcratney יופיע השבוע בישראל, ואני נמנה על אלה שהחליטו לשים בצד את הרצון לראות את כל ארבעת המופלאים ביחד, והחליט שלא להתייחס לציניות הפלצנית ("לנון היה יותר טוב", "הוא כבר לא רלוונטי" ועוד כל מיני הגיגים מטופשים של אנשים חסרי הבנה מוזיקלית). אני הולך להופעה, ושילמתי הרבה כסף שאין לי, ולו רק בשביל להגיד לעצמי בעוד כמה שנים שראיתי את האיש שהקים את The Beatles בהופעה. אני פשוט לא רואה דרך אחרת – האיש אחראי במו ידיו על הולדת הרוק המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו, האיש היה שותף לכתיבת כמה מהשירים הגדולים בהיסטוריה. האיש חיבר את השיר הכי מושמע בהיסטוריה ("Yesterday"). האיש כתב את אחד משירי המטאל הראשונים בעולם ("Helter Skelter"). האיש אגדה.

וזה מה שמעציב אותי יותר מכל עם מותו של ריק רייט – עוד מעט לא ישארו לנו אגדות רוק בעולם. אני שייך לדור שלא ידע את Hendrix, Joplin, Morrison, Sabath, Beatles ו-Zeppelin בזמן אמת, אבל מצא עצמו שומע עליהם מכל מיני הורים, מורים ומתדלקים בתחנות עזובות באמצע הלילה. היו אנשים באזור שהקפידו להטמיע במוחי את השמות הללו, והיו לי חברים ששמעו איתי את האלבומים הגדולים הללו, וביחד העברנו שעות של החלפת קלטות אחד עם השני.

אני רואה את הדור של היום, ואת הדור שיבוא אחריו, ואני נמלא צער על מיליוני ילדים שלא יבינו את החשיבות של האגדות הללו. יש כל כך הרבה שמות שכבר עכשיו מקבלים תגובות עקומות עם הישמע שמם בהתלהבות – מקרטני, Clapton, Paige, Deep Purple. "דינוזאורים", "חטייארים" ועוד כל מיני שמות גנאי נזרקים לאוויר, ללא שמץ של כבוד או יראה. קיבינימאט, האנשים האלו המציאו את כל הנוסחאות האפשריות. הם ישבו בחדרים מעופשים, כשחדרי החזרות של דרום ת"א היו עדיין מלאים בחול ופלאנגות, וכתבו מוזיקה כל כך מופלאה שעד היום ממשיכים לחקות אותה בחוסר מקצועיות ויכולת. שהרי, כל הרכב רוק שאתם שומעים ואוהבים היום מעתיק הכל מאותם שמות פרה-היסטוריים, ועושה זאת בחצי גאווה. במודע או לא, האנשים הללו גדלו על אותם שמות, והם ממשיכים לנגן את גרסאות של אותה מוזיקה, עם פיתוחים כאלו או אחרים.

וזה בסדר, זה אפילו רצוי. כל דבר שיכניס ל-iPod של הדור הבא איזו קלאסיקה או אפילו רמז לקלאסיקה של אחד מאותם "דינוזאורים" הוא מבורך, אבל הבעיה האמיתית לא תיעלם – הדורות הבאים פשוט לא יבינו את החשיבות של אותם אמנים משפיעים, כי הם יחשפו אליהם בתהליך ארוך יותר, מתיש יותר, ולא בטוח שבכלל יהיה להם כוח להיחשף לזה. וכשאני חושב על דור שלם של צעירים שלא ידע את The Dark Side Of The Moon, אני מתכווץ לשנייה. אני לא יכול לדמיין את שנות נעוריי בלי האלבום הזה, ואחריו, בלי Wish You Were Here ו-Animals. אני לא נכנס לרשימת הקלאסיקות שלי כי זה לא המקום, אבל כל השמות שקראתם עד כה מהווים מבחינתי את הבסיס שבלעדיו אי אפשר להתחיל בכלל להגיד "אני חובב מוזיקה רציני".

טוב, על מוריסון אפשר לוותר, אבל זה כבר עניין של טעם אישי, ועם זאת אני מכיר בחשיבות של האיש. שמעתי, התלהבתי לתקופה, אני עדיין אוהב חלק מהשירים שלו, לא מתחבר אליהם אבל מעריך את מקומו בהיסטוריה של הרוק. מה יהיה עם הילדים של הילדים שלי (נניח ויהיו, בשביל הבדיחה)? האם הם יגלו את Pink Floyd כשהם יהיו בני שש עשרה? האם הם ישבו בחדרם עם סיגריה שהם מנסים להגניב מההורים, ויחשבו ש-The Wall נכתב בדיוק עליהם? האם הם ישמעו Beatles? הרי כבר עכשיו קיימת אוכלוסיה שלמה של מוזיקאים נבערים שלא מוכנים להכניס לראש המטונף שלהם (עם תסרוקת מאד אופנתית) שכל שיר שהם יכתבו, ג'ון ופול כבר כתבו קודם.

יותר מדי שאלות עצובות וכואבות עלו אצלי השבוע כשנזכרתי שעכשיו כשריק רייט נפטר, אין שום סיכוי לראות איחוד של PF, ועם התקווה הזו שנמוגה, בעצם נמוגו כמעט כל התקוות לראות שרידים מאותן אגדות מהלכות. אחרי פול, יישארו לנו רק זפלין (וגם מהם אחד הלך) ודיפ פרפל, אבל הם עולים כמעט אלף שקל להופעה. למרות המחירים, תמיד יש תקווה לראות אותם בחו"ל, ליפול על איזה פאב שכוח אל ולמצוא איזה חבורה של "חטייארים לא רלוונטיים" מנגנת בהנאה.

במהלך אירוע ה-"לייב 8" לפני כשנתיים, זכינו לראות הופעה קצרצרה של PF, בהרכב מלא, לאחר יותר מעשרים שנה שלא הופיעו ביחד על אותה במה. הארבעה חייכו, זייפו, לא שרו נכון, וקצת טעו בתווים (טוב, בעיקר ווטרס), אבל זה בכלל לא שינה כלום – לרגע אחד טהור שנמשך עשרים דקות, העולם זכה לראות אגדה קמה לתחייה, ועושה את מה שהיא אמורה לעשות הכי טוב – לנגן מוזיקה טובה, וליהנות מזה. עכשיו, כשריק רייט נפטר, אנחנו יודעים בוודאות שזה כבר לא יקרה. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לשים עוד פעם את The Dark Side Of The Moon במערכת, להחניק דמעה שעולה עם "The Great Gig…", ולהבין בצער שעוד אבן בחומה נפלה – עוד אגדה נפטרה, ועוד חלק מילדותינו נמוג.

לי זה עצוב, אבל מנחמת אותי העובדה שזכיתי לשמוע את המוזיקה הקסומה הזו, לגדול עליה, לעשות סקס של טיפש עשרה לצליליה, לעשן ולשתות כל מיני דברים כשהיא ברקע, מלטפת ומרגיעה שזה בסדר – זה מה שהייתי אמור לעשות בגיל הזה. זכיתי להיות חלק מהסטריאוטיפ שמהווה חלק בלתי נפרד מהוויה של מוזיקת הרוק, לא רק עם Pink Floyd, אלא עם כל הרכב "דינוזאורי" אחר. אני חייב חלק מהחינוך ומהאישיות שלי לחטייארים הללו. אני מקווה שהם ימשיכו לחנך עוד דורות שלמים אחריי, ואני יודע שבמרוצת השנים זה פשוט לא יקרה יותר. וזה הדבר הכי עצוב בעצם הידיעה על מותו של ריצ'ארד (ריק) רייט.