טור אישי: על התאבדות וגאולה

בטור הזה אני רוצה לעסוק בנושא שמטריד אותי שנים – הקשר בין מטאל, דכאון והתאבדות. לאורך השנים ראיתי יותר מידי בני נוער מרגישים שהם נדחקים לפינה, ובתור מטאליסט צעיר הכרתי הרבה יותר מידי אנשים שניסו או חשבו להתאבד, עד שעלו בי הרבה מאוד מחשבות, למה דווקא מטאליסטים הולכים לכיוון הזה? האם יש משהו בתבנית האופי של המטאליסט שמאפשר סביבת מחייה נוחה לדכאון ומחשבות אובדניות?

"Misanthrope, Hater Of All Mankind"

אז נתחיל מהברור מאליו, שנאה. קל מאוד להתחיל לשנוא, במיוחד אם המוזיקה שמלווה לך את הימים היא Slayer או Megadeth, אפילו יותר קל אם הסביבה בבית הספר מתחילה לתייג אותך כ-"פריק". ההגנה הראשונה נגד דחייה חברתית היא תמיד האמירה "אני לא רוצה שיקבלו אותי". ומפה אנחנו מגיעים לנקודה הבאה, למה לא לרצות להיות חלק? התירוץ הנוח שרוב ה-"פריקים" משתמשים בו הוא פערי אינטיליגנציה, או במילים פשוטות "מה אני צריך אותם? הם טיפשים כמו נעליים". כמה פשוט לשנוא את הפריחות והערסים מבית הספר, במיוחד כשהם שומעים 50 Cent ויוצאים למסיבות כיתה, ואתה שומע Cannibal Corpse ונשאר בבית לחלום על קטיעת איברים. שנאה היא רק ההתחלה, כי השלב הבא המתבקש בחייו של כל מטאלסיט שמתחיל לשנוא את הסביבה שלו, הוא תסכול.

תסכול מהעולם, ההבנה הקטנה הזאת, שיש פה עולם של טמטום חברתי כלל, שמתנהל בעצלתיים והכביכל אינלטלגנטים תמיד יישארו מיעוט קטן שלא צריך להתחשב בו. זה נקודה מאוד מתסכולת לפתוח טלוויזיה ולראות תוכניות שלא מדברות אלייך, לפתוח רדיו ולשמוע שירים שלא מדברים אלייך, לעזאזל, אפילו מבוגרים שמנסים ליצור גשר לדור הצעיר עושים את זה דרך המכנה המשותף הנמוך. הצרימה המוזרה הזאת, כאילו הציר שעליו מסתובב העולם חלוד ומקרטע, אבל מסתובב בדיוק מספיק כדי שלאף אחד לא יהיה אכפת, היא המבוא לאבסורד בחייו של המטאליסט הצעיר. העובדות עומדות ממש מולו ליצור אבסורד, עולם, שהגיע לאן שהוא הגיע בזכות אנשים אינטיליגנטים ויוצאי דופן, ובכל זאת עושה כל שביכלתו לדכא אינטינליגנטים ויוצאי דופן.

המטאליסט ניצב כל יום מול ההרגשה שעל אף ההבנה ה-"ייחודית" שיש לו על החיים, אין לו כמעט השפעה על הסביבה החיצונית שלו, אמא שלו תמשיך לשאול אותו "למה כל הזמן שחור?", החבר'ה מהכיתה ימשיכו לדבר על בגדים, בנות, מכוניות, וכל שאר הדברים שלקח לדייב מאסטיין בערך שיר אחד כדי לשכנע אותי שהם לא חשובים.

"The Cry Of Mankind"

מתוך התסכול נולדת הבדידות. אם עד עכשיו תיארתי דברים שעוברים כמעט על כל מטאליסט, וגם בעיות שקבוצת חברים מטאליסטים יכלה לפתור, אבל בוא נתעסק קצת באלה שלוקחים את התהליך הטבעי הזה רחוק יותר. חוסר היכלת לתקשר עם העולם ברמה שווה, מונעת מהמטאלסט הצעיר לפרוק את ליבו, מה שגם ככה לא קל לבני נוער. העובדה שהרבה מאוד הורים לא רואים בעין יפה את כל עניין הרוק הכבד, ההופעות ,הניטים, והוודקה (או הבירה), רק יוצרת נתק בינם לבינו, ומרחיקה אותו (לא תמיד, אני יודע) מהמקומות היחידים שבהם הוא יכל למצוא אוזן קשבת. המטאליסט נהיה בודד. הימים שנערמים, בין הדיסקים הכועסים, האפלים והמלנכלים, ותחושת הלבד האינסופית בסוף עושים את שלהם. בסופו של דבר, מתוך הכיסא שלו בחדר, שהוא יושב ושומע דום מטאל, עולה הרגש החזק ביותר המוכר לאדם, כאב.

עכשיו, יהיו כאלה שיבואו וישאלו "כאב? מה הקשר כאב?", לאלה אני אגיד, לא חוויתם בדידות אמיתית, אם לא חוויתם את הכאב הקורע והמפרק במחשבה שזה החיים – רצף פתאטי של אירועים שאתם נוהגים לקרוא להם יום, זה כל מה שנשאר – אז אין פלא שלא תבינו על מה אני מדבר שאני אומר כאב0 הכאב שבבדידות הוא אולי הרגש הטהור ביותר שאדם מסוגל לייצר, כי הוא בכלל לא תלוי בסביבה, הוא אוטונומי לחלוטין. מהרגע שהילד מייחס את הכאב הזה כתוצאה של העולם שמסביבו, מעטים הדברים שיכלים לקרות שישנו את דעתו בנושא. מה שנורא בכאב, זה שכמו עם אהבה, הוא גורם לך להרגיש כאילו כל מה שקדם לו היה בקנה מידה קטן יותר, זניח יותר. המטאליסט מתחיל לשכוח את ההנאה שבמוזיקה, והיא מפסיקה להיות מפלט מצרות העולם, אלא ביטוי אכזרי שלהן.

"Suicide Note – Part 1"

ההרגשה שאתה לבד בעולם היא בלתי נסבלת, אני מניח שאין אפילו צורך להגיד – תאמינו לי, אני חושב שכל אחד יכל לדמיין העצב שמסתתר מאחורי ההבנה שאתה בחיים לא תחלוק שום דבר עם אף אחד. המטאליסט הדכאוני, בעזרת התחושה שהכאב יוצר, משלה את עצמו להאמין שאין פתרון או סוף להרגשה הזאת, והיא כל מה שהוא יידע עד סוף ימיו. במקרה שכזה יכלה כבר להתגנב המחשבה הראשונה. השלב הבא הוא וויתור על מאפייני האישיות, המטאליסט ידחיק את האינטיליגנציה שלו יחד עם כל דבר אחר, מתוך התפיסה שאם אין פתרון, אז אין טעם בלשאול שאלות. הסקרנות הטבעית מתה, מה שמותיר את המצב קשה עוד יותר.

ללא סקרנות, ללא השאיפה לגלות דברים חדשים, אותה שאיפה שאיתה הגיע המטאליסט למצב הזה, בלעדיה הוא אבוד. בלי השאיפה ללמוד ולהכיר דברים חדשים, לא יכל להיות שינוי, וברגעים הקשים האלה של החיים, אם אין שינוי, נדפקת די חזק. מהשלב הזה הכל כבר ברור מאליו, המצב חרא, התסכול בלתי נסבל, כל מה שקורה בעולם, יפה או מכוער, רק מחזק את תחשות הבדידות והניכור, הכאב כה גדול וכובש, שבקלות אפשר לשכוח שהיה משהו אחר מלבדו לפני כן, ולא יהיה דבר מלבדו אחרי כן. ה-"אין פתרון" הגדול הוא המחשבה הנפוצה ביותר אצל בני נוער דכאוניים, התאבדות, סיום החיים על פני כדור הארץ, להיפטר אחת ומתמיד מהכאב, לזרוק לתמיד את התסכול והשנאה, להשאיר מאחור הכל, את הבדידות, ואת החיים.

"Suicide Note – Part 2"

אין צורך להגיע לשם. אומרים שהאהבה מעוורת, ובכן, גם הכאב. הצצה קטנה החוצה הייתה יכולה ללמד את המטאליסט שדברים לא נוראים כמו שהוא חושב. כי הבדידות של גיל ההתבגרות היא שלב טבעי, אפשר להיפתח בפני אחרים, אפשר ליצור קשרי אמת עם חברים, אפשר להיעזר בהם ברגעים קשים, זה מותר, וזה עובד. העולם לא טיפש כמו שהוא נראה, הוא פשוט מאפשר לכל אחד לעסוק במה שהוא רוצה, והרוב מעדיפים לעסוק בשטויות. אבל צריך לזכור שגם אם אין אף אחד בבית הספר שלך שאוהב ומבין את Cathedral או Venom כמוך, כן יש כמה כאלה בארץ, ואין ספק שיש המון כאלה בחו"ל, אחרת בכלל לא היית שומע עליהם.

צריך לזכור שאולי הם חבואים מאחורי מחשבים, אולי מאחורי ניטים ומוהוק, אולי מאחורי 20 רוסים ובקבוק וודקה "מוטור-חד", אבל הם קיימים, אנשים שאתה מסוגל לדבר איתם. ואתה אפילו לא צריך להכיר אותם בשביל להבין, שזה מנחם, זה מרגיע, ההבנה שאתה לא לבד, שאין בדידות באמת, יש רק אשליה של בדידות. הצרות שלך אולי נראות לך מיוחדות, אבל זה טבען של צרות. עוד שנה תלמד שמה שעבר עלייך עבר גם על החברים שלך, זה היה פשוט אישי מידי בשביל שתחלקו. שהזמן יעבור תגלה שדברים דומים עברו על כלם, קוראים לזה כאבי התבגרות, ובדרך כלל, זה פשוט טרויוויאלי מידי בשביל לציין.

אז אם אתה מרגיש ככה, אם אתה כואב ככה, תבין, זה לא זה, אלה לא החיים, זה רק שלב, והוא יעבור, המטאל יישאר, אתה תישאר, האינטליגנציה שלך תשאר, הבדידות תעבור. למען האמת, אני ממליץ שתלך לאיזה הופעה טובה ותדפוק את הראש, זה תמיד עוזר לראות הופעה טובה, עם הרבה מאוד אנשים שאפילו בלי לשאול, אתה יודע שהם אוהבים את המוזיקה הזאת כמוך. שתה עוד בירה, נגן עוד תקליט של Exodus או Emperor, זה לא משנה, העיקר שיש לזה נשמה, העיקר שיש לזה משמעות בשבילך, אמץ את הידיעה שאתה מיוחד, והעובדה שהרוב הם לא כמוך זה לא בעיה, זה ברכה. ניחנת בהזדמנות להסתכל מבחוץ על החברה, להבין את הטעויות, ולשאוף לטוב יותר. אל תצטער על התקשורת האבודה בינך לבין הכיתה שלך, שמח בה, ודע שבך יש משהו מעבר לרגיל, מעבר לנורמלי – ובכן, לא סתם קוראים לך פריק, אתה כנראה באמת מיוחד.

אם יש לכם חברים שאתם מפחדים שהם הולכים בשביל האפל והפתלתל הזה, אז שבו איתם, ותסבירו להם, שהם לא לבד, שאתם שם בשבילם, לכו ותעשו את השיחה הזאת, אני עד היום מצטער שלא הייתי שם מתי שהייתי צריך להיות.

לזכרו של איתמר בליט ז"ל. נפגש בוולהאלה.