טור אישי: על מטאל ובגרות

אי שם בשנת 2002, כשגרתי בארה"ב, מצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה: לאחר שנים של טביעה באינספור סגנונות מוזיקליים (מרוק, בלוז, ג'אז ואפילו, חלילה, פופ), חזרתי לשמוע מטאל. אני לא יודע להסביר למה זה דווקא קרה באותה שנה, אבל אני בהחלט יכול להסביר את המעמד: בארה"ב אף אחד לא מכיר אותך. הנה אני, חייל משוחרר, מגיע לסביבה חדשה, שאינה מורכבת מאותם אנשים שתמיד סבבו אותי, מגלה עולם חדש ונפלא, ומוצא את עצמי חוזר למוזיקה שליוותה אותי מאז הילדות.

לא היה בזה שום דבר רע. להיפך. מצאתי את עצמי מהר מאד מוקף בחבורה של אנשים כמוני – בני עשרים ומשהו – שועטים אל עבר השנים בהן אנחנו כבר "ילדים גדולים", ולאף אחד לא אכפת שאנחנו אוהבים לשמוע מטאל, מוזיקה שבדרך כלל נתפסת כשייכת לילדים. ואז חזרתי לארץ, והופתעתי לגלות שהחברה סביבי לא ממש סובלנית לעובדה שאני אוהב דיסטורשן באזניים. רוב התגובות שאני מקבל בשנים האחרונות לשאלה "איזה מוזיקה אתה אוהב?" הן הרמת גבה שפירושה אחד ויחיד: "אבל אתה עוד מעט בן 30. לא נמאס לך?".

אני לא מצליח להסביר את זה. למה דווקא בארץ קיים חוסר סבלנות בסיסי לעובדה שאני אוהב רעש? אנשים ממש צוחקים עליי כשאני מספר להם שאני עדיין אוהב את Dream Theater, System Of A Down, Megadeth, ושומו שמיים, אפילו Iron Maiden. למה דווקא בארץ אנשים לא מקבלים את העובדה שמטאל היא מוזיקה שמותר לשמוע, גם אחרי שעברת את גיל 16? הרי מה הופך אותה לכל כך שונה מהדרעק הדו שנתי של שלמה ארצי, או מהנפיחות המוזיקליות שארקדי דוכין דואג להוציא כל כמה שנים? ולמה מטאל נתפס כילדותי יותר משירים של ג'יי זי על טוסיקים רוטטים, או יצירות ליריות נפלאות של כריסטינה ספירס על כמה שהן רוצות שנתקע אותן, מהר, וחזק?

הרי יש הרכבי מטאל שאינם מתעסקים בטקסטים של "אני אביר, אני דרקון, יש לי חרב, ועגיל בלשון". יש הרכבי מטאל שאוהבים לשיר על האוזלות של הפוליטיקה המודרנית, על שינויים חברתיים, על משברים אישיים (ולא ברמת כתיבה של "אני בן 16, אני שונא את אבא, הוא לא קנה לי פוני, אני שונא את אבא"). התשובה היחידה שיש לי לעניין היא הרצון המוגזם שלנו כישראלים להתבגר – אחרי התיכון יש צבא, ואחרי הצבא מותר לנו להתפרק רק לשנתיים שלוש.

אחרי כמה שנים שבהן מותר לנו ללכת להופעות, לגדל שיער, לשים פירסינג, לרוץ למסיבות ולעשות המון סמים, אנחנו חייבים להיכנס למסלול החיים הבורגני והמוכר – וזה אומר מכנסי בז', חולצות תכולות, עבודה מספקת, אוטו חדש, אישה, דירה של איקאה, ומשחקים של מכבי ביום חמישי, עם החבר'ה. מדי פעם מותר לנו לצאת לאיזה טיול חביב עם החברים, ואולי לנסוע לחו"ל, רצוי תורכיה או פראג, ואז יאללה – למות. אה, ולא לשכוח להתחתן באמצע, עם שירים של מושיק עפיה, שלומי סרנגה וכיו"ב.

עכשיו, שיהיה ברור, אני לא טוען שמסלול החיים הישראלי פסול. כל מי שנהנה ממנו, שיבושם לו (ויש לי לא מעט חברים שרצים במסלול הזה, ואני מוצא עצמי לפעמים מקנא בהם – כי הם שלמים לחלוטין עם עצמם, ומאושרים. וזה הכי חשוב). הבעיה נעוצה ברגע שהחברה מתחילה לפסול את אלה שלא כל כך ששים ללכת בתלם. ושלא יהיו טעויות – יש המון תלמים שונים. יש בארץ תרבות שוליים, למי שלא ידע. העניין הוא שתרבות השוליים לא כל כך שולית, והיא מושכת אליה המון צעירים שחושבים שהם שוברים את המוסכמה הכוללת.

בשביל להיות כזה אתה צריך להתלבש כמו פליט של שנות השישים-שבעים, לגדל שיער חסר צורה לחלוטין, לאהוב קולנוע אוונגרדי, לשמוע מוזיקה חסרת מעוף בסגנון White Stripes, The Hives, The Strokes ועוד כל מיני הרכבים פסבדו אינטלקטואליים, ולדבר המון על פילוסופיה בשביל להכניס למיטה את הבחורה הטיפשה התורנית שחושבת שאתה חכם. אה, ולעשות המון סמים, ולדבר על זה. זה היה תיאור דמגוגי במיוחד של תרבות השוליים הישראלית. תהיו סובלניים, אני מוביל לאנשהו.

במרוצת חיי הקצרים מצאתי המון אנשים שנהגו לשמוע מטאל, אפילו שלא הגדירו את כ-"מטאליסטים" לכל דבר, כלומר, לא הלכו עם שחור, לא גידלו שיער, לא לבשו חולצות של להקות וכיו"ב. אנשים שנראים כמוני ביום יום. אותם אנשים שמעו שאני עדיין נהנה להאזין ל-Rest In Peace של Megadeth ומבטם הביע קנאה, אפילו צער. "היי, פעם הייתי שומע את הדיסק הזה כל יום" הם אומרים לי ומתחילים לדבר על כמה שהם אוהבים את Cowboys של Pantera. ואיפה הם היום? היום הם רצים באחד ממסלולי החיים הישראליים, ושוכחים לגמרי שהיה משהו שהם ממש אהבו, וחלקם עדיין אוהבים, אבל עושים את זה בסתר, אם בכלל.

אם הייתי יכול לקבל שקל על כל בנאדם שסיפר לי שמדי פעם הוא שומע Faith No More באוטו או מוצא את עצמו מרביץ הד בנגינג מול קליפ של Korn, אבל הוא מתבאס לשמוע את זה כל הזמן כי חברה שלו \ אשתו \ החבר'ה בעבודה יתבאסו עליו – הייתי יכול לקנות כמה וכמה מנות שווארמה טובות. בלאפה. וקולה. ולמה אני בכלל מעלה את ההגיגים הללו על הכתב, ולא מחדש לאף אחד מכם כלום? בשביל לתת לצעירים שביננו תקווה. לפני כמה ימים הייתי בהופעה של Dream Theater ו-Symphony X במילאנו, איטליה.

הייתי המום, ואני עדיין מתקשה לעכל את מה שראיתי: 25 אלף איש, מכל הסוגים והמינים, עומדים ומריעים, בהתלהבות אינסופית. "לא חכמה" יגידו חלק מהמבוגרים ביננו, "איטליה היא מעצמת מטאל עולמית". נכון, איטליה היא אכן מהמדינות המובילות בסצנה העולמית, אבל לצורך ההשוואה – ישראל אינה כל כך שונה. אם מחשבים את מספר התושבים בארץ למול איטליה, מקבלים יחס שטוען שיש בישראל סצנה מטורפת. ואת זה, אתם יודעים בעצמכם – יש לנו סצנת מטאל מדהימה, מלאה באנשים טובים, מפוצצת בלהקות לא רעות בכלל. אז למה אצלנו הגיעו ל-Megadeth רק 5000 איש, כשפועל יכלו להגיע 20,000?

למה להופעה של Dream Theater (אם וכאשר תהיה) יגיעו בארץ אולי 7,000 אנשים, כשבאיטליה הם פיצצו אולם כדורסל בלי להתאמץ? ואני מדבר פה על אלפי אנשים, מכל הסוגים והמינים – מבוגרים, צעירים, נשים, גברים, עם חולצות מטאל, עם בגדים "רגילים" – ללא הבדלי דת, גזע, או מין. פשוט המון אנשים שבאו לראות את הלהקה האהובה עליהם בהופעה. ולאף אחד לא אכפת מה חושבים עליו, כי לאף אחד פשוט לא אכפת.

התשובה פשוטה – כי בארץ לשמוע מטאל זה ילדותי. טיפשי. לא בוגר. חסר אחריות. מראה על חוסר רצון להתבגר. מראה על חוסר רצינות. מעיד על… יאללה, הבנו. אני טוען שעדיף להיות שלם עם עצמך, לשמוע את מה שאתה אוהב, להתלבש איך שבא לך, ולהיות מאושר (או בדרך לשם) מאשר לשקוע באיזו נישה טיפשית כי החברה אומרת שלשם אתה שייך. ואם למישהו עם תספורת של מטאטא רחוב וסוודר שג'ורג' הריסון התבאס ללבוש יש בעיה עם זה, כנראה שהבעיה אצלו.

אולי בפעם הבאה שהוא מרביץ שורה בשירותים של איזה פאב, מזעזע מריח של פלצנות, או כשהוא מנסה להשכיב איזה חסרת אישיות שאוהבת שיחות על ניטשה (בלי להבין אם הוא היה גרמני, אוסטרי או מכלכותא), תחלוף לו בראש שורה מ-Vulgar Display Of Power, ויעלה לו איזה חיוך קטן. הוא כמובן יסביר שהוא מחייך כי הוא נזכר בפואמה האחרונה של סארטר, אבל בלב הוא ידע שהוא בעצם נזכר בזעקת שבר של פיל אנסלמו ויכאב לו לשנייה… תהיו עצמכם, תיהנו ממה שאתם אוהבים, ורוצו לשמוע את החדש של Serj Tankian. יצירת מופת. אמיתית.

הערה חשובה: הדברים הנ"ל נכתבו בחופשה בחו"ל, וכנראה הושפעו משכרון החושים של הכותב, והעובדה שהוא סוף סוף בחופש אחרי שנים רבות בהן בילה בחום ובלחות של ישראל.