טור אישי: על מטאל ובנות – הגרסה הנשית

שישי בערב, תל אביב, מחפשים לאן לצאת. באשר להופעות כבר מזמן לא היה משהו מעניין. אח, תמיד נעים להתרפק על העבר ולגנות את ההווה. פעם היו ערבי הופעות מוצלחים, היום הכל בקאנטים. חה, אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו אמר לי את זה הייתי יכולה לסקול את עצמי בשקלים על זה שגם אני הרגע אמרתי את זה. נו, בעוונותיי.

בכל מקרה, לאחר הלקאה עצמית קצרצרה זו, מה שבסוף הוחלט לעשות- ללכת למסיבת תקלוט בדאנג'ן. יש שם רחבת מטאל, אז למה לא. מחוץ למועדון שהיתי קצת בינות לעולי ברית המועצות המתנודדים אנה ואנה בחיפוש אחר מישהו או משהו לשתות בעוד הבחורה שלצידי משתפת אותי באילו גברים היא כבר שמה לה למטרה לתפוס באותו הערב, וידידי הנחמד שמעיר לי על כך שלא בסדר להראות במסיבת מטאל בחולצה של מורביד איינג'ל וג'ינס ולא בגרביוני רשת, מגפיים ועוד כמה פיסות בד שגודלן זניח בהשוואה לגודל גופי. בערך בנקודה זו של שני המונולוגים החד צדדיים הללו קרצה לי הכניסה למועדון וצלילי הבאסים המתהדהדים ממעבר לכתלים.

לאחר מספר שירי מטאל חביבים, וכאלה שלא כל כך (נו באמת, מי שם פעמיים קריידל אוף פילת' בשעה אחת של תקלוט) התמלאה הרחבה בעיקר בבנות המין היפה (ועוד כמה שלא ברור כל כך לאיזה מין אפשר לשייך אותם) כולם מתנועעים לצלילי Nightwish, Tristania, Therion… הו! הוציאו אותי מכאן, בבקשה.

רגעים אלו של ייאוש ושיכרון חלקי אך לא מספיק (שיכרון מספיק משמעו שכל שיר שנשמע ברקע מעובד לי במוח ומיתרגם לשיר של Dissection) הביאו אותי לתהיות על המתרחש סביבי. במוחי הצלול למחצה עלו זיכרונות עמומים מכתבתו של עמיתי המלומד, האדון דפיילר, אודות השגותיו בנושא המטאל והבנות.

אחד הנושאים שעלו באותה הכתבה היה קיומן של להקות "מטאל של בנות" שתופסות דווקא את מירב תשומת הלב הנשית מבין קהל המטאליסטים הרחב. וכן, חשבתי, כנראה שאכן יש בכך מן האמת, ובאותו הרגע אף נזכרתי בביקורי האחרון במכה של המטאליסטים, הלא היא וואקן, וכשנברתי קצת בתוך זכרוני הרעוע עלה בדעתי מספר הבנות הזעום שהיה, למשל, בהופעה של Belphegor לעומת מספר הגברים המיוזעים שמילאו את הרחבה עד לאפס מקום, וזאת בעוד שבהופעה של Lacuna Coil אדמת הפסטיבל הבוצית להחריד התמלאה בבנות המין היפה דווקא.

לא הפתעה גדולה, כמובן. השאלה היא למה יש במטאל חלוקה די אכזרית של מטאל לנשים ומטאל לגברים, שכן לא זכור לי שחזיתי בתופעה שכזו באף סגנון מוזיקלי אחר. התחבטתי על כך לילות וימים (טוב, לא באמת), והגעתי להנחה המעניינת הבאה, שבנות ובנים נמשכים למטאל משתי סיבות שונות לחלוטין, ומשום כך השוני בין הלהקות המתחבבות עליהם. ולאחר שהגעתי לפריצת הדרך הזו, שהיא אגב בקנה מידה אוניברסלי בחשיבותה לאנושות, התחלתי לחשוב על מושאי המשיכה השונים.

החלק הגברי היה קל (טוב נו, גברים אף פעם לא ניחנו ברמות סיבוך מטורפות, חה!) והטענה המתבקשת היא שהאלימות ושחרור האגרסיות הם אלה שנותנים מענה מטאלי ליצרים הגבריים, או כמו שיותם כל כך היטיב להתנסח- "מוזיקה שהיא כולה יומרה גברית של התנצחויות אלימות, מילולית בטקסטים, מוזיקלית בצלילים או פיזית בפוגו".

מה שמביא אותנו לתהיה הבאה- מה בחורות מוצאות במטאל? לאחר בחינה של המטאל הנחשב "נשי" בין אם מדובר בNightwish או בכלל בMy Dying Bride וSwallow the Sun הגעתי להנחה שבנות כלל וכלל אינן נמשכות לאלימות, לצרחות, לחריקות ולדיסוננס אלא דווקא לרומנטיסיזם הנמצא בקונספטים הטבועים בcore של המטאל- מוות, ייאוש, אובדן וכיוצא בזאת, ומכאן גם נגזר כנראה אופן הלבוש הגותי שמהווה את מיטב מחלצותיהן של מרבית בנות המטאל.

והנה בנפנוף ידיים משגע הגעתי למסקנותיי באשר ל"מטאל הנשי" vs. ה"מטאל הגברי". אך אל נא התייאשו, אלו מביניכם שמתים כמו יותם לדבר עם בחורה על סאונד המטקה של הסנייר של "דיינג פיסטוק" או על הדרדסיות המשוועת של סולן אקסודוס, שכן אנשים, ובפרט נשים, לא מייצרים בשטנץ (למרות שלעיתים קרובות קשה לי להאמין בכך, אח כמה כיף לסתור את עצמי על בסיס יומיומי) ולמרות שדנו במאפייני הרוב, יש היוצאות מן הכלל, והרבה מהן.

באשר לטענתו של יותם על חוסר העמקתן של נשים במוזיקה שהן שומעות, הרשו לי לחלוק, בעצם- להוסיף על טענה זו ולומר, שגם גברים, שאינם מוזיקאים ואינם חפרנים סדרתיים (במובן החיובי של המילה) רובם אינם משקיעים את משאביהם האינטלקטואליים בהעמקה יתרה במה שנכנס לאוזניהם, ואם לסטות מעט מן הנושא, דווקא מוזיקאים צריכים להכיר בזאת שקהל המאזינים שלהם הוא כזה, שכן לרוב האנשים "מוזיקה למוזיקאים" עם עשרים ושש החלפות מקצבים בשיר של שלוש דקות וחצי לא אומרת הרבה (בשיחה עם אחד מידידיי המוזיקאים פעם השוויתי את הדבר ללתת לבנאדם בעל שכל ישר ספר מדע פופולרי מול לתת לאותו אדם ספר פיזיקה תיאורטית, שבו אפשר רק להעריך את העבודה שביצע כותבו אך אי אפשר להבין מה לכל הרוחות מתרחש שם אלא אם כן אתה פיזיקאי מלומד).

וכשזה נאמר, אפשר לחזור חזרה לנושא, כשהפואנטה אותה ניסיתי להעביר לפני בריחה קצרה זו היא שכנראה הסיבה בגללה נדמה שכל הבנות אינן נוברות בנבכי המוזיקה אותה הן שומעות היא שהרבה מהבחורים המטאליסטים הם למעשה מוזיקאים ברמה זו או אחרת.

מה שמביא אותי כבר לתהייה אחרת, למה לעזאזל הרוב המוחץ של המטאליסטים הגברים מנגנים על כלי זה או אחר ולרובם הייתה להקה בתקופה זו או אחרת (אפילו אם זו להקת צחוקים של "אנחנו אנטיקרייסטים בני 15 ומנגנים בלאק מערות מסופוטמי") ולעומת זאת אני לא חושבת שהכרתי בכל שנות מעורבותי במטאל יותר בנות מוזיקאיות משאוכל לספור על כף ידי, ובנות אשר רוצות בכך כקריירה אף פחות, ואולי בכלל לא.

על שאלה זו קשה לי לענות, אולם יש לי הרגשה שמקור העניין הזה הוא במין קונצנזוס משונה שאומר שבנות אינן יודעות לנגן. קשה לי מאוד להאמין שזה נכון, אך הזמן יגיד ואולי בעוד 20 שנה תהיה חלוקה יותר שווה באשר למוזיקאיות בנות. דווקא נשמע מעניין. עד אז, המצב הוא כזה שבו כף המאזניים על סף קריסה לטובת המטאליסטים המוזיקאים, וכנראה שבפרט בגלל זה אתם הגברים אינכם זוכים לשיחות הרות גורל על טכניקות מוזיקליות שונות ומשונות.

ולאחר שסיימתי עם נושא זה, אפנה חזרה ואתייחס לכתבתו של יותם שפנה לנקודה בה אם מישהי אינה מתעניינת במטאל היא כנראה אינה אוהבת את הסגנון. הו, אני חייבת לציין כי פגשתי הרבה, בחורות בעיקר, ששומעות מטאל ולא באמת אוהבות מטאל. נקודה די מעצבנת, אותי לפחות, שלמען האמת לעולם לא הבנתי את תכליתה, וכנראה שגם לא אתחיל עכשיו… וכנראה שזה גם לא כל כך מעניין. בכל מקרה, אם מישהי, או מישהו לצורך העניין, לא מתעניינים בסגנון, סביר להניח שהם גם לא מבלים מרבית זמנם בהאזנה למוזיקה (שכן אם כן אז אותה אבחנה לא מסובכת בין שירי Death מScream Bloody Gore לעומת מSound of Perseverance הייתה נעשית ללא קושי) כך שלא בהכרח מדובר בהתעניינות אקטיבית, העניין הוא שאם היית אוהב מטאל ומקדיש לו מזמנך היקר היית מכיר את הדקויות שבו (ובפרט את השטחיות שבהן) רק מהאזנה שהיא אפילו לא מרוכזת מדי. אבל זה כבר לדיון אחר.

באשר אליי… אין לי סיפור הירואי במיוחד על איך התחברתי דווקא לז'אנרים הקיצוניים של המטאל ה"גברי" או למה יותר נחמד לי להגיע לדאנג'ן דווקא בחולצה של מורביד איינג'ל מאשר במחוך סגול, או למה לעזאזל המטאל הפך אצלי לסגנון חיים ולא לאיזה מצברוח כאוטי פעם ב- שגורם לי לשמוע להקה קיצונית זו או אחרת, או בכלל למה לכל הרוחות אני כותבת במגזין מטאל וחופרת בבשרן של יצירות מוזיקליות שכוחות-אל… מה שכן זה שנחמד דווקא להיות נון-קונפורמיסט בקבוצה של נון-קונפורמיסטים, הא!.

ולסיכום, אין לי יותר מדי מה לסכם, אז אחזור לגמוע לי מבקבוק הבירה ואחכה שיסתיים כבר השיר הארור של Therion. הו, לעזאזל עם זה, אני אלך הבייתה לשמוע קצת Belphegor….