טור אישי: קולנוע – זה רע ליהודים?

לאחרונה אירע מקרה מצער, מקרה שמצער אותי במיוחד, כמישהו שלומד קולנוע ומתעתד יום אחד לעשות סרט בארץ. אני מראש מזהיר שהמילים הבאות יהיו מפולפלות בניסוחים פוליטיים לא ברורים, שכן אני לא מחשיב את עצמי כשמאלני, ולא כימני. אם הייתה מפלגה לאנשים עם כרס בירה שלא אכפת להם מכלום, הייתי מצביע עבורה. בינתיים, אני נהנה לשבת על הגדר ולראות את המדינה שלי מתפוררת. ומה הקשר למטאל, אתם שואלים? ובכן, התשובה – בהמשך.

הבמאי אייל סיון, המתגורר בצרפת, הגיש הצעה לסרט דוקומנטארי בשם Jaffa לקרן יהושע רבינוביץ', אשר בראשה עומד מר נחמן אינגבר, אחד מבכירי העוסקים בקולנוע בארץ. מר אינגבר (שמאלני ידוע) היה מבקר סרטים בכל מדיה אפשרית, ועומד בראש כמה קרנות במשך שנים רבות. בין לבין, הוא הספיק להקים את מגמת הקולנוע באוניברסיטת ת"א, ובין שאר עיסוקיו, הוא גם מלמד שם. כולל את עבדיכם הנאמן. אני מראש מזהיר – איני שייך למועדון המעריצים של מר אינגבר, אך אני בהחלט חולק לו את הכבוד מהגיע לו, כאחד האנשים הבכירים העוסקים בתחום הקולנוע בארץ.

בכל מקרה, אייל סיון הגיש את הצעת הסרט, ומייד החל מסע שכנוע תקשורתי כנגד אישור הסרט שלו. למה? מכיוון שהסרט עוסק במטעי התפוזים שהיו בשטחי הרשות הפלסטינאית, ועם הזמן עברו לרשות ישראל. היו שקישרו את נושא הסרט להתבטאויות עבר של סיון (שהכריז כי הקמת המדינה הייתה טעות, וכי ישראל מבצעת פשעים לא אנושיים כנגד הפלסטינים) ומייד דרשו לא לאשר את הפקת הסרט, ביום שלישי יצאה הודעה לעיתונות כי הנהלת קרן רבינוביץ' החליטה שלא לאשר את הפקת הסרט, למרות המלצות הועדה המקצועית שלה, בראשה עומד מר אינגבר, שמייד הודיע כי הוא מתפטר מניהול הקרן. במילים פשוטות – הקרן צינזרה את הסרט של אייל סיון.

ועכשיו מגיע הזמן להסבר קצר – במדינת ישראל אין כמעט אפשרות להפיק סרט קולנוע באורך מלא (ובר צפייה) באופן עצמאי. הניסיונות המעטים לא תמיד עולים בטוב – ראו מקרה "ימים של אהבה" ו-"ריקוד מסוכן" בהפקת מנחם גולן, ללא תמיכה כלשהי. נכון להיום, ישנם שני אנשים שיש להם את היכולת להפיק סרט באופן עצמאי ואלו האחים אדרי, בעלי "סינמה סיטי", אך גם הם צריכים את עזרת הקרנות לקולנוע על מנת להשלים את תקציב ההפצה והשיווק של הסרטים שלהם (הכוללים בין היתר את "ללכת על המים" ו-"סוף העולם שמאלה").

לצורך כך, יש חוק במדינת ישראל הנקרא "חוק הקולנוע". החוק אומר (בגדול) שהמדינה צריכה להפריש סכום מסוים בכל שנה מסך התקציב שלה לצורך עידוד הפקות קולנוע ישראליות. את הסכום הזה המדינה מפרישה לקרנות השונות (בראשן קרן רבינוביץ' וקרן הקולנוע הישראלי). הקרנות מקבלות לידיהן תסריטים והצעות הפקה במשך השנה, וממיינת אותם ללקטורים – אנשים שהתפקיד שלהם זה לשבת ולקרוא תסריטים, ולהביע דעה.

התהליך ארוך, לפעמים עוברות כמה שנים עד שתקבל תשובה חיובית, אבל זוהי הדרך היחידה כיום לעשות סרט בארץ. אלא אם כן בא לך להתפלש בחובות במשך כמה שנים טובות (מה שגם ככה יקרה, שהרי בקולנוע אין כסף באמת), לארגן ימי צילום בצורה מחתרתית, ולקוות לטוב. או אם קוראים לך ימין מסיקה, ואז אתה עושה סרטים שמתאימים לערוצים קהילתיים, בכיכובם של תמיר גל ואבי ביטר, ומוכר אותם בתחנה המרכזית. אבל רוב האנשים העוסקים בקולנוע מקווים לעשות משהו קצת יותר "איכותי" מזה. ביניהם – אני.

ואיך זה קשור למטאל? תיכף, תיכף. למה זה מרגיז אותי? ובכן, מעבר לעובדה שאני, כקולנוען לעתיד, מתעצבן שיושבים כמה סתומים איפשהו ומחליטים החלטות חסרות בסיס בנוגע לסרטים שמגישים להן, אני מתעצבן כי זוהי עוד דוגמא לתהליך התפוררות המדינה שלנו, תהליך שמזכיר הדים לא נעימים מימים עברו, במדינה אחרת, שבה הרוב מדברים גרמנית. "רגע?!?! הוא השווה אותנו לנאצים??!" אתם מזדעקים, ובצדק. סיבה אחת להשוואה הזו היא להעיר אתכם, למקרה שהתחלתם לנקר.

הסיבה השנייה היא כי זה פשוט נכון – צנזורה היא שיטה פאשיסטית למהדרין. "אם זה לא תואם את ערכי המדינה, זה לא יפורסם". ואת זה לא אני אמרתי, אלא מוסוליני. נכון, גם הוא היה שמן, אבל פה מסתיים הדמיון בינינו. מה שקרן רבינוביץ' עשתה לאייל סיון זה פאשיזם טהור – הסרט שלו כנראה ממשיך את הקו הלא קונפורמיסטי של דעותיו הפוליטיות, ולכן, מבחינתם, אין לו מקום במפת הקולנוע הישראלית.

אני באופן אישי, לא רואה עין בעין עם אייל סיון. אני לא חושב שמה שישראל עושה לפלסטינים בימים אלו יכול להיחשב שפשעי מלחמה לא אנושיים (למרות שאני מסכים איתו שהמדינה לא הייתה צריכה לקום דווקא פה). זה עדיין לא משנה את העובדה שאני חושב שהוא צריך לעשות את הסרט שלו. כי בסך הכל מדובר בסרט קולנוע. לא מדובר פה בתהליך היסטורי כמו חתימת הסכם שלום, או ניסוי גרעיני.

בסך הכל מדובר ביצירה בת 90 דק', דוקומנטארית, וכמו שכל בנאדם בר דעת יאמר לכם – קולנוע דוקומנטארי מזמן לא משקף מציאות, אלא משקף את תפיסת המציאות של היוצר שלה, לכן, מי שיושב לו שם בקרן רבינוביץ' ופוסל את הסרטים השמאלניים הללו כי הם משקפים את המציאות המעוותת, הוא לא רק עיוור, הוא גם אידיוט.

המקרה הזה מהדהד למקרים דומים – איסור הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי, לפני כמה שנים. יש דמיון בין המקרים, ויש גם שוני גדול – כי הסרט בכרי התיימר להציג אמת מוחלטת, ובאמת הציג את ישראל באופן רע במיוחד. לא ראיתי את הסרט שלו (כי בהקרנות המועטות שלו היו מכות, ואני לא רואה שום סיבה ללכת מכות בשביל סרט שמישהו חוץ משפילברג ביים), אבל אני מאמין שלא היה מקום להפגנות השנאה המטופשות שרצו בתקשורת כנגד סרטו של בכרי.

אתם לא רוצים לראות את הסרט? אל תראו. אתם חושבים שהוא לא טוב? תביעו דעה. אבל מפה ועד לצנזר אותו? בחייאת רבאק. דבר דומה קרה עם הסרט "הפסיון של ישו", של מל גיבסון. בתור אחד שראה את הסרט (כמה פעמים) ומכיר קצת היסטוריה של קולנוע, אני יוכל לומר בלב שלם שמדובר בסרט אנטישמי. מאד. אבל מפה ועד לא להקרין אותו בארץ? הרי אם יש מקום שראוי להקרין סרט כזה בעייתי, זו מדינת ישראל. שהרי, מי יכול לטעון כנגד הסרט יותר טוב מישראלים? כרגיל, המוח היהודי (שמשום מה נחשב למפותח מאד) פועל בניגוד להגיון האנושי.

נקודה נוספת למחשבה היא זו – יוצרי הקולנוע בארץ מתלוננים על חוק הקולנוע. הם טוענים שיש לבטל אותו ולהפקיד את התעשייה בידיהם של בעלי הון פרטיים. אז דבר ראשון – זו שטות גמורה. המצב הזה לא יכול לקרות בעשר השנים הקרובות, כי למי ששכח – אנחנו מדינת עולם שלישי. לא פחות, ולא יותר. אין לישראל כסף, ואין בישראל מספיק אנשים עשירים שאוהבים קולנוע.

מה שכן יש בישראל, זה המון יוצרי קולנוע שאוהבים לבקר את המדינה. והסרטים שלהם יוצאים לאירופה, זוכים בפרסים, וכתוצאה מכך, המון חברות הפקה אירופאיות משקיעות כסף בהפקות ישראליות – מה שנקרא "קופרודוקציה". בגלל אותן קופרודוקציות, לקרנות יש יותר כסף, כי הן מחלקות פחות לכל הפקה, מה שאומר – ככל שיהיו יותר סרטים שיגיעו לאירופה (ועם קצת מזל – לשוק האמריקאי) וימשכו לכאן מפיקים לא ישראליים, תעשיית הקולנוע הישראלית תגדל.

ואולי, עם קצת מזל, בעוד 10 – 15 שנה, לא נצטרך את חוק הקולנוע. כמובן, כל זה בתנאי שלא תפרוץ בגללנו מלחמת עולם שלישית ונמצא את עצמנו גרים מתחת לאדמה וניזונים מפטריות עבשות. מרות שאני מאלה שגורסים שקולנוע הוא קודם כל בידור, ואח"כ אמנות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שקולנוע נתפס כאמנות. ואמנות מצונזרת זה מושג שלומדים בשיעורי היסטוריה, בהקשר לשנים האפלות של גרמניה, ואיטליה הפאשיסטית. ומה הקשר למטאל, קיבינימאט?

מי מכם שזוכר את השיר "Hook In Mouth" של Megadeth, מהאלבום השלישי שלהם So Far, So Good…So What! בוודאי זוכר את הפזמון שנפלא של השיר, שמפרק המילה "Freedom" לכמה מושגים ומטאפורות, כולן בנוגע לארגון בשם ה-PMRC. הארגון הזה הונהג בראשותה של טיפר גור (אשתו של אל גור), והוא שם למטרה למגר את ההשפעות הלא חינוכיות של מדיה מוזיקלית על הצעירים האמריקאים. במילים אחרות – הם רצו לצנזר היפ-הופ ומטאל, בגלל שאיזה אידיוט ממרכז אמריקה החליט שהילד שלו התאבד כי הוא הקשיב לשיר של אוזי אוסבורן, שיר המגנה התאבדות.

דייב מסטיין, המנהיג של Megadeth, ידוע בתור בחור עצבני במיוחד, עם המון דעות שהוא לא מסוגל לשמור לעצמו, והוא יצא בגלוי כנגד אותו ארגון מטומטם, שהחל לצלוב כל מיני הרכבים שביניהם ובין השפעות מורבידיות אין שום קשר (Twisted Sister ואפילו פרנק זאפה). המאבק של המוזיקאים ב-PMRC לא נשא פירות, והסימן המטומטם שמופיע על דיסקים "Parental Advisory: Explicit Lyrics" הוא התוצאה של אותו מאבק – חברת תקליטים שלא רוצה להפסיד מכירות ולעצבן אף אחד, תשים את הלוגו האדיוטי הזה על דיסקים, ובכך "יזהירו" את ההורים המודאגים (שחס חלילה הילדים שלהם לא יתמכרו לסמים כי הם שמעו את אקסל רוז אומר "פאק").

אז מה קורה היום? להקות מטאל שחברות התקליטים שלהן רואות בהן פוטנציאל עסקי, נאלצות לצנזר לעצמן את השירים – ראו מקרה Disturbed שהאלבום השני שלהם יצא משלוש מהדורות שונות: אחת, עם קללות (והסימן המטומטם על העטיפה) ושתי מהדורות נוספות, בהן המילה "פאק", הפכה ל-"פאחלךיגכלחכחלחל". פחות או יותר. מגוחך? נכון. מטופש? נכון עוד יותר. עצוב? בהחלט.

אז מה הצעד הבא בישראל? תווית אזהרה על עטיפות DVD – "זהירות! הסרט מכיל רעיונות רדיקליים!"? דיילת חביבה עם חזה גדול שתעמוד בכניסה לקולנוע ותזהיר אותנו שבסרט שאנו הולכים לראות יש סצנות לא חינוכיות כי רואים בהן את אקי אבני אומר "מדינה מטומטמת"? או אולי חרם כלל ארצי על רמי קליינשטיין, כי הוא אמר שהארץ מתפתחת כמו הזין שלו? כל העניין עצוב במיוחד לאור העובדה שאנו מדינת היהודים, מדינה שקמה על חורבות של אי סובלנות, גזענות ורדיפה. מתוך השורשים הללו צמחנו להיות עם ציני, עם שיכול להביט על עצמו ולצחוק בקול רם. רק תחשבו – "גבעת חלפון", "תעלת בלאומליך", "סלאח שבתי", "החמישייה הקאמרית". אנחנו אוהבים לעשות סאטירה, זה בריא לנו. זה בריא בכלל.

ומצד שני – לאיפה נעלמה הסאטירה בשנים האחרונות? "ארץ נהדרת" זה לא סאטירה, זה תכנית עם הומור של מסיבת סיום של תיכון, במקרה הטוב. "הישראלים" זה לא סאטירה, זו טרגדיה טלוויזיונית. שי ודרור זה לא סאטירה, זה הומור פיפי קקי, שלעיתים רחוקות מגיע לרמות של סאטירה שמכבדת את עצמה. אז אם צנזרנו את הסאטירה, ועכשיו אנחנו מתחילים לצנזר סרטים כי הם מציגים את ישראל באור לא כל כך חיובי, השלב הבא הוא להתחיל להצדיע לדגל בכל בוקר בכיתות, לעשות מסדרים כל שעה עגולה, ואם אפשר – להתחיל להתלבש באותו אופן בדיוק, שהרי אין כמו סדר בשביל להראות מי הגזע העליון. סליחה – הנבחר. העם הנבחר.

וכמה מילים לסיום: לכל מי שמתכוון לשלוף את הטיעון המנצח "אבל סרט תעודה ישראלי שמוקרן בחו"ל ומראה אותנו בצורה לא טובה, משפיע על דעת הקהל, שגם ככה נגדינו", יש לי רק דבר אחד להגיד – הלוואי וזה היה נכון. אחרי הכל, מדובר בקולנוע. מדיה שלפני שהיא אמנות, היא בידור. ובידור שמבטא אסקפיזם. המרחק בין לשבת באולם חשוך ולראות סרט לבין לחשוב שישראל רוצחת תינוקות פלסטינים רחוק במיוחד. באמצע יש דעות קדומות, ממשלות לא אוהדות, פוקס ניוז ואל ג'זירה, אהוד אולמרט ועמיר פרץ.

הבעיות שגורמות לנו להיראות רע מתחילות הרבה לפני שאנחנו מגיעים להתעסק בקולנוע ובאמנות בכלל. אני מציע שננסה לפתור אותן קודם. אפשר להתחיל בשביתת הסטודנטים, או אולי בקיצוץ בביטוח לאומי, או בתאונות הדרכים, או בעובדה שראש הממשלה שלנו מושחת, או בעובדה שהנשיא וכמה חברי כנסת מטרידים מינית ואונסים את המזכירות שלהן. ואם כבר לצנזר משהו, אז בואו נצנזר את ערוץ הילדים. כי זו באמת שטיפת מוח חולנית.