טור אישי: שתי אצבעות מצידון

החיילים ישבו בתוך הנגמ"ש הצפוף, מזיעים ונחבטים אחד בשני כאשר הזחלים עולים על מכשול טבעי כזה או אחר. חלקם מנסים לשוא להירדם אבל לא מצליחים, מוחם לא נותן להם מנוח, הם טרודים לגבי מה יהיה הלאה, מה יהיה ברגע שהם ישמעו את הפקודה הגורלית לפרוק החוצה אל תוך שדה הקרב והקטל רווי הפגזים והמוות. נשמע כמו קונספט טוב לאיזה סרט כשברקע מתנגן לו איזה שיר מטאל שובר או איזה מארש צבאי, לא חושבים? כי זה מה שזה, פחות או יותר.

כחובב מטאל גאה וכחייל שמשרת ביחידה קרבית מסוימת, היו לי מספיק רגעים שבזמן תרגיל מסוים, מה שעבר לי בראש הייתה כמה ז'אנר המטאל, ולא חשוב כרגע איזה תת-ז'אנר אותו אנחנו נושמים ואוכלים, בעצם מאוד מתחבר למצב בישראל, שהיא מדינה בעייתית לכל הדעות. אגרסיבית, צועקת ושואגת, רועשת ולפעמים גם נוגה, הולכת עם הראש בקיר – בדיוק כמו המוזיקה שאנחנו כולנו אוהבים.

כשאתה מסתער קדימה, גם אם זה על מטרות קרטון ברוב הפעמים, הרבה פעמים תוכל למצוא את עצמך עם מוח שתוך כדי הסתערות מנגן לעצמו איזה שיר של Bolt Thrower, כי זה מה שבדיוק מתאים באותן דקות, בדיוק כשהציוד מעיק והפק"ל שלך כבד והכל מרגיש כמו מעמסה, הדבר היחיד שנשאר לך בראש זה אותו שיר (וחבורת הבריטים הייתה סתם דוגמא אחת מני רבות), ואת המחשבה שאתה צריך להוציא מעצמך את המקסימום, איך לא להפסיק לשעוט קדימה, כי זאת המשימה שלך כרגע והיא חייבת להתבצע.

אי אפשר לשקר, חובבי מטאל בכל מקום בעולם, לעד יהיו מיעוט בקרב האוכלוסיה. בצה"ל הדבר אינו שונה, מהסיבה הפשוטה שאותו גוף צבאי, בגלל חוק גיוס חובה שתקוע לו לעיתים כמו עצם בגרון, (אבל לא אקח את הטור לכיוון הזה..) עוד משנת 48, ובגלל מספר דברים אחרים, הוא מהווה מעין מראה של החברה בה אנו חיים. באופן אוטומטי כמעט, אתם תמצאו עצמכם שומעים (גם אם זה ברקע) יותר את שריף ואינפקד מאשרום (לא שיש משהו רע בצמד) של החבר'ה שאיתכם שיהוו את הרוב, מאשר לבאת'ורי ולדיסקשן שבאמתחתכם.

זה קורה כך לפחות במערכת קרבית, כשאנחנו תקועים אחד בתחת של השני במשך הרבה זמן. בתפקידים עורפיים, אני מניח שהמצב שונה כי יש לך זמן ויש לך כמעט את כל המקורות שתרצה על מנת שתוכל לשמוע את המוזיקה שאתה אוהב, בלי הפרעות ובלי מושיק עפיה שיבקע מהרמקולים לפתע, אבל אני לא אדע לקבוע את זה באופן עובדתי.

זאת אחד הסיבות, בין השאר, שחובבי מטאל רבים "יוצאים" מהז'אנר ברגע שהם מגיעים לצבא. משפטים כמו "אתה עדיין שומע את השטויות האלה? כבר עברת את התיכון…" מופיעים פתאום אצל חבר'ה ש-"עזבו", ובדיוק הם מדברים עם מישהו שלא קרוב אפילו "לעזוב". בצבא, שלא כמו באזרחות, אין הרבה זמן לשמוע את המוזיקה שאתה אוהב, וגם ממש לא תמיד (ומרפי צוחק לו אי שם) היציאות שלך יהיו חופפות עם התאריכים של אותה הופעה או מסיבה שתכננת עליה, ואז אתה יכול למצוא את עצמך מחוץ לסצינה במשך הרבה זמן.

ואילו בצד השני של הסקאלה, מסיבות ומועדונים של מוזיקה פופולרית קיימים בכל חור ובכל חריץ, וחבריך לנשק כמובן מעדיפים ללכת לאותן מסיבות ואז האופציות שנשארו לך ביד הן לא רבות – לצאת (גם) לשם ואז לקחת את הסיכון שאולי לא תהנה כמו שהיית נהנה במקום עם מוזיקה שאתה מעדיף, או לחכות עד שאחד מהאירועים שאתה מעדיף יפול לך בדיוק על יציאה הביתה.

מה שעוד תורם לשינוי הזה זאת העובדה שאת רוב זמנך אתה מבלה, ובכן כמה מפתיע, בצבא, והזמן שלך לעצמך נהיה קטן בצורה מחרידה וכשבממוצע אתה רואה בית פעם בשבועיים-שלושה, אין לך זמן ממש להתעדכן באופן שוטף בכל מה שקורה בעולם המטאל, והזמן של בבית גם ככה טס כמו סקאד בדרך לת"א. לי, למשל, קשה לשמור על קצב אחיד של סקירות כמו שהיה באזרחות, ומתי שאני מצליח להשחיל עוד אחת אז אני מתפלא כמה זמן (יחסית לכמות הזמן החופשי המועט) הייתי צריך להשקיע בשבילה.

את הטור הזה שאתם קוראים כרגע, אני כותב על פנקס קטן באחת השבתות שסגרתי אי שם בצפון. למעשה, גם כמות הזמן הפנוי הקטנה שיש בשירות קרבי, במיוחד בתקופות אימונים ו\או שלבי הכשרה, מוקדשת בחלק מהפעמים לדברים אחרים שמצריכים זמן פנוי, ולכן גם מבחינת כמות האזנה, בלתי אפשרי כמעט להשוות את השירות הצבאי לאזרחות, גם מכיוון שבשירות הצבאי אתה תמצא את עצמך מחובר לאוזניות שלך כמעט ורק בזמני נסיעות ארוכות.