טור אישי: תעודת עניות

לצערי יש משהו שכמו חיבוק דוב עוין עוצר מאיתנו להתקדם למקומות חפצנו. אנחנו, לא במובן של מאזיני מטאל, או מוזיקאים, או ישראלים ויהודים מן המניין – אלא כבני אדם. המשהו הזה הוא כמובן המזומנים אשר מי ייתן וישפכו עלינו ברמה שלא תגרום לאינפלציה אכזרית, אבל תקל על חשבון הבנק של עבדכם הנאמן ולפחות זה, כי באופן אישי – מי כמונו יודע כמה קשה יומו של מטאליסט מתוסכל, וכמה זרימת מזומנים יכולה להקל את הצורב שבפצעים.

בעקבות מסע החסכונות שלי ללימודים אקדמיים הסכמתי לעבוד במספר עבודות משונות, שהשכר בהן הוא המרה שבתרופות. מצד אחד – מי ישכור לעבודה מישהו בידיעה שהוא אוטוטו נוטש אותו לטובת הלימודים, ומצד שני – חייבים לחייך ולקבל את הטובה שבהצעות, גם אם מדובר בגרסה המודרנית של האלף השלישי למחנות העבודה לילדים סינים. כמובן שאני מדבר על ערוץ מכירה טלפוני.

מה למטאל ולכל זה? הא, הרי המטאל מקושר הוא לכל והכל מקושר לו. עבדכם הנאמן, בתור דוגמה, מנסה לתחזק אחרי שובו מדנמרק 3 להקות, וזה כולל נסיעות למרחקים, וכמו כן חדרי חזרות, הקלטות וגם קצת מזור לבטן הקוראת לי. על מנת לתת תקציב שלא בגודל של מדינה לכל אלה – אדם מן המניין צריך לעשות ויתורים. סטודנט בפוטנציה עם עבודה ברמת הככה-ככה צריך לעשות הרבה ויתורים, ואני נמצא לצערי בחלקה השני של השוואה זו, ועל כן ויתוריי הם כואבים, צורמים וחורקים כפי שויתוריו של מוזיקאי על ארוחת הצהריים שלו לטובת מיתרים חדשים אמורים לחרוק, לצרום ולהכאיב. הויתור כמובן, לא המיתרים.

מדוע אנחנו, המטאליסטים, מתקשים למצוא עבודות מן השורה? הרי לכל היותר 10% מאיתנו, והבא נפסח על הדור שלא עבד עוד בעבודה שנועדה לקיים אותו, אלא ממש נדון באלה שחיים מהיד לפה בפאתי עיר כלשהי ומנסים להרוויח מעט פת לחם – עובדים בעבודות שמכבדות את עצמן ברמת המשכורת שאפילו ההורים יהיו גאים בהם. מרבית המטאליסטים, הפעילים בסצינה המוזיקלית של המטאל מכל מקום, מתקשים באופן גורף להוציא מעט יחידי סגולה, להביא את עצמם לפרנסה מכובדת. מן הסתם שיש להשקעה שבמוזיקה יד בדבר, אך האם יד זו כה גדולה וחזקה שהיא מכסה את כל חלונות ההזדמנויות של מטאליסט פלוני להתקדם לכיוון משרה טובה יותר?

לאחר שסיימתי את עבודתי בבית החולים בנהריה, כדי לטוס לדנמרק ולהקליט אלבום, חזרתי ובמהרה נאספתי לכוחות ערוץ מכירה טלפוני, במחשבה שמדובר במושב זמני עד לבוא הלימודים עלי. נזדעזעתי לדעת בסוף החודש השני, אחרי חודש ההתנסות – שהמשכורת קטנה פי 2.5 מהמשכורת שהצלחתי לגרד כעובד מדינה בבית החולים, וזה אחרי הבונוסים!

אין ספק שמדובר ברגל ארוכה שמושמת לכל בני הנוער והצעירים המחפשים מקום עבודה יציב עם שכר הולם, אך כמטאליסט – ותסלחו לי על הקריאה-לנשק המעט טיפשית הזאת – אני מרגיש מחויב יותר ללהקה (להקות) שלי מאשר לעבודה, ועל כן אני נמנע מלעשות שעות נוספות (כי יש לי חזרות), נמנע מלנהל חיי חברה תקינים בערבי צוות (כי יש לי הופעה בדיוק באותו היום) ובכך בעצם בונה לעצמי את הקירות להתקדמותי בקריירה לעמדת מנהל משמרת או משהו דומה.

אני רק דוגמה אחת כמובן, ודווקא לי אני פחות דואג. כפי שאמרתי – אני משריין לעצמי מקום באוקטובר באוניברסיטת חיפה ונושא תפילה שעם התקבלותי לשם ותחילת שנת הלימודים, אני ואורי (סולן וגיטריסט Dark Serpent – למי שלא מכיר, מחמיץ את להקת המטאל הטובה ביותר שידעה ארצנו) נשב ונבלוס ספרים אודות שלבי החיביון בהתפתחות המינית על פי יונג, פרויד ואריקסון – ועם קצת מזל נמצא עבודה הולמת לסטודנטים.

עבודה תהפוך למשהו כדאי, אך רחוק מממשי עבורי. תחזוקה של בית + תחזוקה של כמה להקות + לימודים ומבלי להחזיק במשרה קבועה זה בגדר נס חנוכה נהרייני וצנוע. אין ספק שבזכות יכולתי לישון רק שעתיים וחצי בלילה אוכל אולי למרוט מקצותיו הכעורים של לוח הזמנים השבועי איזו שמינית משרה מפה ומשם – שאליהם ממש לא אתייחס בביטול, אך ממש לפרנס את עצמי, אני מפחד שלא אצליח בשנית, לא בזמן הקרוב.

אני לא פעם ולא פעמיים יושב וחושב – האם זה בגלל שאני משקיע במוזיקה (הרבה) יותר מאחרים? הרי לפי תיאוריה התפתחותית זו או אחרת – לא משנה של מי – בסופו של דבר בן אדם בגיר יעדיף להשקיע בתחביבי הפנאי שלו -יותר- מהפרנסה שלו, לא כולל חולי-עבודה יוצאים מן הכלל. זה משנה אם אני מקיז זמן בחזרות או אם אני מתקין כל שבוע ספוילר חדש לפונטו מלכותית? כך או כך הכסף נשפך לכאן או לכאן – ועובדה שלא כולנו חיים מחשבון אחד למשנהו.

אני באופן אישי מוצף באופטימיות. גם אם לא אצליח להסתדר כלכלית בעבודה ריאלית ואוהדת סטודנטים בזמן שנת הלימודים הקשה והראשונה – יש בחיפה שלושה בתי חולים, חלקם ממשלתיים וחלקם פרטיים. לי יש ניסיון בחדר מתים, וזה משהו שאף פעם לא חסר ממנו. ממה שלמדתי להבין – למתים לא אכפת אם אני שומע Hypocrisy ו-Soilwork, ולמעסיקים לא אכפת אם אני בונה טיסנים, שחקן בתאטרון נודד או סולן להקת דת' מטאל. איפשהו, כולנו נשמח להרוויח את לחמנו.

מצטער שלא היו לי תובנות רבות הפעם – אבל הנה תובנה קטנה לדרך, במיוחד אלו שעדיין לא מפרנסים את עצמם. אם יש משהו שלמדתי ממצב השוק המעט-רעוע של ארץ זבת חלב ודבש אהובתנו, הוא שאם יש בידיכם עבודה – אל תתעצלו ושמרו עליה בידיים. לכו תדעו מי הבא בתור שיעסיק חובב מטאל עם לוח זמנים שמפוצץ בחזרות. אחרי הכול, האיבנז הזאת לא תקנה את עצמה.