טיבו של הרטרו
יש רק להקת מטאל אחת בעולם שאפשר לומר שהיא שברה את כל השיאים וזו Metallica. נכון, Iron Maiden, Black Sabbath ו-Judas Priest לא כל כך רחוקים ממעמד זה, מי יותר ומי פחות, וישנן להקות רוק כבד כמו Deep Purple ובמיוחד AC/DC שקרובות לשם מאד, אבל בגדול – רק Metallica שינתה את פני המטאל. אני לא רוצה לדבר יותר על Metallica בדבריי כי אני חושב שאמרתי את כל מה שהיה אפשר להגיד ב-14 השנים האחרונות, אבל אני כן רוצה לחדד את הקונספט הזה.
רק Metallica הגיעה למעמד הזה, במרוצת אוטוטו 50 שנה של הז'אנר. רק אחת הפכה להיות תופעת טבע ששגורה בפיו של כל ילד. כמו שיש רק Pink Floyd אחת או רק Depeche Mode אחת או רק Beatles אחת. לא תהיה עוד Metallica, ולכן ז'אנר המטאל – כפי שהוא היה בשיאה של הלהקה, דהינו בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז, לא יחזור לגדולתו המסחרית כפועל יוצא.
אנחנו, המוסיקאים או מאזיני המוסיקה העקביים, צריכים להתמודד כיום עם עולם שהשתנה. אפשר להתייחס לזה כנקודת מבט פסימית. מכאן הכול בדרך למטה. השיא היה ב-80 עד 92 כאשר יצאו האלבומים המצליחים ביותר בז'אנר וסביבו. האלבום השחור, Fear Of The Dark, Painkiller, Vulgar Display Of Power ובמקביל אלבומי המופת של הז'אנרים הקיצוניים שימשיכו את הדרך לעשור וקצת, כמו ה-Black Metal, ה-Doom Metal וכמובן ה-Death Metal. במשך שנים עולם המטאל התעסק הרבה באלה, וכאשר בא הגראנג' ומחץ את הז'אנרים האלה החוצה מתשומת הלב המרכזית של המדיה העולמית, התחושה העצומה של תבוסה הייתה זו שחלחלה לכולם לכל מקום בכל איבר בגוף. משם נולדו לנו ה-Nu Metal באמצע שנות ה-90 ששרד כעשור, וגרם ככל הנראה לאחד מהפיצולים הגדולים ביותר בתעשיית המוסיקה בתחום המדובר. מעולם לא היה משבר כה חמור בין אלה אשר מעדיפים להאזין למוסיקה ה"אמיתית", של מטאליסטים אמיתיים, לבין אלה שכביכול סרחו, או במקרים סלחניים יותר "לא הבשילו עדיין" להאזין לאלבומי מטאל ענייניים ונשארו במה שהמדיה המרכזית, לרבות MTV ודומיו, השליכו לעברם – כמו Korn, Limp Bizkit ו-Slipknot. כמובן שהחלוקה לא הייתה חד משמעית, אבל ההשלכות שלה עדיין ניכרות בכל עבר.
ישנם מגזינים ואתרי אינטרנט שעדיין מתעקשים להבדיל את הלהקות הללו משאר להקות המטאל בעולם, ולסרב להתייחס להם כאל להקות מטאל משום שהן "מסחריות מדי ונשענות על טרנדים כמו ראפ או פאנק". בכך כמובן הם שוללים את העובדה שמחצית מלהקות ה-Glam או ה-Thrash שקדמו להן בעשור נשענו על אותו הטרנד, אבל לא בזה רציתי לדבר.
המטאל השתנה מאז ללא היכר, עם גלים של תרבות חדשה ותרבות נגד כל הזמן. ואז מישהי החליט שהמטאל המסורתי, שהתעקש לשמר את החוקים המוסיקליים של ימי עבר, הוא ז'אנר בפני עצמו, לרבות אם להקות חדשות קמות בו. קראו לזה Old School וללהקות החדשות קראו פשוט "להקות רטרו". בשנת 2010, לפני חצי עשור אני מזכיר לכם, זה כבר היה ברור שזה ממש אג'נדה, אבל גם הרבה לפני כן זה קדם והיה ברור שהולכת ומתגבשת תופעה תמהונית של שימור מסורת בתוך המוסיקה שכל משמעותה היה לא להיות מסורתי.
כאשר להקות Thrash Metal חזרו לשחק את המשחק באמצע העשור הקודם והרכבים כמו Exodus, Forbidden ו-Heathen חזרו לזירה, ומצד שני להקות כמו Kreator או Overkill חזרו לנגן את המוסיקה המסורתית שלהם גם באלבומים חדשים – היה ברור איפשהו שיש כאן רוח גבית מסוימת מצד התעשייה.
אומנים חדשים רבים צצו שניגנו מוסיקה לפי חוקים שנכתבו מראש. Evile, Warbringer, Hexen, Gama Bomb ו-Lost Society – כל אלה בערך נולדו כאשר ה-Thrash Metal כבר מזמן אמר את מילתו הרלוונטית האחרונה, ועדיין המשיכו לנגן את אותו הז'אנר שאבותיהם הרוחנים ניגנו, כי זה מה שהם אוהבים. מוסיקה כמובן צריך לעשות מאהבה, ולא חייבים להיות מקוריים כדי להיות טובים – אבל זה החל לעורר גל עצום של תקווה שאיפשהו המצב יחזור לקדמותו. ולא כך היה.
כיום, במבט לאחור, אנחנו מבינים שהתופעה הזו לא תחלוף. להקות רטרו תמיד ירצו לנגן מה שנוגן כבר בעבר, כי זה מה שהם אוהבים. אין בזה שום דבר רע, כמובן, חוץ מהבשורה המאיימת על כלל הז'אנרים באשר הם. כאשר הבשורה ניתנה דור לפניך, ואלבומי המופת עליהם גדלת עיצבו גם את הלהקות שהמשיכו הלאה, מה הסיכוי שלך, כאומן, להצליח ולשחזר את ההצלחה שלהם?
אני לא מדבר מסחרית, עזבו רגע מסחרית, בואו נדבר דוגרי – בואו נדבר על המוסיקה. מה הסיכוי ש-Evile יוציאו אי פעם משהו שיתקרב ל-Master Of Puppets או ל-Reign In Blood? כאילו, מבחינת איכות ייתכן שמתישהו יהיה להם אלבום באמת באמת טוב, ממש טוב, אולי ברמה הבאמת טובה של יצירות המופת של ה-Thrash, אבל האם הוא באמת יזכר לטובה בצורה הזו? הוא לנצח ישאר כאלבום של להקה שמנסה לעשות כמו הדור שקדם לה, כמו מחווה מגניבה, אולי אפילו מעולה, אבל מתעקשת להשאר במסגרת מוקדמת ולכן לעולם לא תצא ממנה.
כזכור, הצלחה אומנותית לרוב מזוהה עם הצלחה מסחרית. זה לא תמיד המקרה כמובן, Symbolic של Death איננו האלבום המצליח ביותר של הלהקה למרות שהוא מזוהה בדיעבד כפסגה האומנותית שלה, ו-Sepultura ו-Metallica בהחלט מחזיקים בקהל המתחלק לאלה שאוהבים את החומר המוקדם שלהם ואלה שאוהבים את האלבום המצליח ביותר שלהם ולא הרבה מעבר לזה.
אז מה מחזק את להקות הרטרו האלה כיום? אולי לפני עשר שנים, שלהקה יכלה למכור חולצות ולהתגאות בגל של נוסטלגיה כמו עיצובים בסגנון צבי הנינג'ה או התעקשות על התעלמות מוחלטת מכל מה שבא אחרי 1993 מבחינה ארטיסטית, האם יש להם משמעות מעבר לקריצה נוסטלגית? להקות כאלה, כמו סרט האינטרנט הקצרצר והמעולה Kong Fury, נידונות להיות לא יותר מגחמה, בלי הרבה אומנות או מסר או אמירה.
כמובן שהכל קשור להיותנו מטאליסטים עקשנים. אנחנו מתלבשים לרוב בשחור, בין אם אנחנו חובבים של Blue Cheer או Escape The Fate, לעתים קרובות אנחנו נהיה האוכלוסיה אשר יותר מקבלת קעקועים ופירסינגס, ויש לנו סוג של תרבות כלל עולמית. אנחנו נאמנים הרבה פעמים לקונספציות שמקומן בעולם חלף ובלעדנו, המאזינים, הן היו מפסיקות להתקיים כמו הדודו.
נשאלת השאלה, כמובן, למה אנחנו עושים את זה? ברור, אנחנו אוהבים את האלבומים שעליהם גדלנו, וכעת, שגלים של להקות רטרו – מכאלה שרוצות להיות Slayer וכאלה שרוצות להיות Iron Maiden – נוקשים על דלתות ביתנו המוסיקלים בתור האלטרנטיבה היחידה למוסיקה שאהבנו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הקיפאון המוסיקלי שאליו הכנסנו את עצמנו באמת רלוונטי כיום? מה מונע מאיתנו לשמוע את Reign In Blood בפעם החמשת אלפים ואחת במקום עוד אלבום של Lost Society? למה לנסות בכלל לשמוע להקות שכל מטרתן היא לא להיות טובות כמו האבות הרוחניים שלהם אלא רק "טובות כמו"?
יש משהו מזוכיסטי בדבקות כזו במטרה, כאילו אנחנו מייחלים, כקהילה, כקבוצה שלמה שאוהדת ז'אנר מסוים ומתעקשת שלא ישתנה לנו בידיים, ובכך אנחנו חונקים אותו וכך הוא עלול למות. אני רק מזכיר שלא היה צריך הרבה כדי להרוג את רוב תרבות המטאל ב-1993, כל מה שהיינו צריכים זה לנגן פחות מהר, פחות כבד, לחייך יותר, לעשן חשיש וללבוש פלאנל. כיום, המטאל לא בדיוק פורח אבל הוא מצליח להלחם על מקומו המכובד בגלל ששאר הז'אנרים באשר הם גוועו עד למדרגה שלו. כאילו הז'אנר האלמותי הזה חיכה לכולם שיגיעו לרמה הנמוכה, לשוליים אליו נדחק, כאילו כדי לבוא ולומר "הו, לפחות אני לא לבד כאן בשוליים, ברוכים הבאים, הולך להיות כאן גיהנום, ואני היחיד שהתרגל לזה כבר."
אבל מצד שני, לא נראית ישועה באופק. יש להקות ענק בפוטנציה שעושות מטאל שלוקח אותנו למחוזות חדשים. לא צריך להמשיך להסתכל אך ורק על Meshuggah כמו שעשינו לפני 20 שנה, הלהקה הזו התבגרה והביאה איתה משפחה מאד גדולה של ילדים שובבים ומשוגעים כמותם, עם הרבה תפוחים שנפלו מאד רחוק מהעץ וכמה תפוחים שהם דווקא סבבה. Mastodon גם בועטת יפה בתור מי שנועדת לרשת את מקומה בתור המלכה הבאה של הז'אנר לאחר שכל שאר אבות המזון יגוועו וימותו מזקנה. ויש אין ספור הרכבים שמבחינה אומנותית יש להם עוד הרבה מה לומר, באמת הרבה, ועם קצת מזל הם גם יגיעו לסוג מסוים של הצלחה מסחרית בתעשייה המתה שיש לנו כיום.
אבל בדוגרי, לא תהיה עוד Metallica. לא תהיה עוד AC/DC. ולמעשה, בעידן האינטרנט הפושה בכול, סיכוי סביר שלא נראה עוד Machine Head או Arch Enemy, כי אין יותר רשת מדיה מספיק יציבה ומספיק אמינה כדי לגרום לאמנים להצליח מסחרית על מנת להגיע למעמד שכל מי שבאמת צריך להטות להם אוזן יקשיב וייפול בקסמיהם. להקות הרטרו רק משמרות על הגחלת עד אשר אנחנו נצא מכור המצרף הנחמד הזה שבו לא ברור לנו למה Lamb Of God עדיין נחשבים "להקה צעירה" ולמה להקות כמו Accuser עדיין מקבלות במה או לייבל מוציא להם אלבום רק בגלל שהם היו אחת מהחבר'ה שהספיקה להוציא אלבום ב-1990 ומשהו לפני שכל הז'אנר קרס לתוך עצמו.
לכן נותר ללהקות מטאל חדשות שקמות היום או מחר שתי סיבות להמשיך ולנגן את המוסיקה הזו, ובכך להשאיר את המוסיקה חיה בתקווה לעוד דור שלם. הסיבות הן אומנות וכיף. אז הרטרו מכסה לנו את הקטגוריה של הכיף, כי הרבה אומנות אין ב-Municipal Waste או ב-Airborne, שתי הרטרו הגדולות ביותר שיש לנו שם בחוץ. מבחינה אומנותית, נותר לנו עדיין להחזיק אצבעות שלא רק שנזכה לשמוע את הלהקה הגדולה הבאה בז'אנר עוד בגיל שאכפת לנו מדברים כאלה (אצלי זה כנראה ימשיך לעוד הרבה זמן, מקווה שגם אצלכם), אלא גם לקוות שנזכה לראות אותה גדלה להיות להקה שהרבה אנשים אוהבים. שהם יקבעו את הסטטוס קוו. שלהקות יקחו מהם השראה ואומץ לנגן את מה שהם רוצים לנגן – ועם קצת מזל – אולי בעוד 25 שנה, גם להם יהיו להקות רטרו שירצו להשמע כמו שהלהקות ההן נשמעו בזמנו. כי לדעתי, אין דבר יותר מתגמל מלהבין שאתה לא לבד באהבתך למוסיקה הספציפית של להקה מסוימת. כמו הורה שזוכה לראות את הילד שלו הולך לבית ספר וחוזר עם חיוך על הפנים כי הילד מרגיש שייך לעולם ולא רק לבית, להקה שמצליחה להגיע לכמה שיותר אנשים חשה את הסיפוק הזה, והמאזינים מקבלים מכך תגמול מיידי באותה הצורה. כמאזין מטאל זו התחושה שאני יכול לאחל לכל מטאליסט אחר. כי לרצות להיות היחידי שמכיר להקה מסוימת זו תחושה ילדותית ומאוסה שמקומה חלף מן העולם, ולרצות לראות את הלהקה שאותה אתה אוהב פורחת ומגיעה הרחק, לא בקטע מסחרי, אלא בגלל שמגיע לה להחשף לכמה שיותר אנשים – זו התחושה האולטימיבית של אהבה למוסיקה. וזו הדרך היחידה שלנו כיום לברוח מהמוסכמות בהן אנחנו כלואים כבר מאז שקורט קוביין ירה לעצמו בראש במה שבתור מטאליסט אוכל רק לפרש כאמירה שניסוחה הוא "הגראנג' ביחד איתי, בהצלחה לכם, מטאליסטים, לשחזר את מה שהיה לכם לפני".