יומן מסע של שנה וחצי– Prey For Nothing

צילום: רקפת בן שבתאי

מטאליסט / זמר מטאל דרגה 6

יש משהו מאד לא צודק בלהיות משני צידי המטבע. גם סולן של להקת מטאל לקראת אירוע חשוב אשר בזכות חברת התקליטים החדשה שלנו, Massacre Records, מקבל את עבודת היח"צ הראויה לו בקרב ציבור המטאליסטים המקומי – אבל מצד שני להיות גם הכתב שעושה את הראיונות לשאר הלהקות עבור מגזין מטאליסט. לא משנה איך אסובב את זה – אביא לכתב קולגה לראיין את אחד מחברי הלהקה האחרים – יהיה בזה משהו קצת פסול. גם אם לא יהיה לי קשר לנעשה, אני ארגיש כאילו אני בעצמי שותל את התשובות והשאלות שם, רק בגלל היכרותי האישית עם שאר אנשי הצוות משני צידי המתרס. להבדיל מלראיין להקות מטאל של חברים, מ-Whorecore ועד The Fading בארצנו, וכלה בלהקות שגדלתי עליהם כמו Forbidden או Testament – אני מרגיש שבאופן אישי אוכל לנתק את עצמי מהאינטרס הנוסף שיש לי, בתור חבר להקת מטאל פעילה. גם Sam Dunn – יוצר סדרות סרטי התעודה על המטאל, מ-Headbanger's Journey ו-Global Metal ועד ל-Flight 666 לכבודה של Iron Maiden – גם הוא יכול היה לנתק עצמו מהעובדה שהוא שירת כבסיסט להקת Burn To Black אותה ייסד עם חבריו. אבל האם הוא יכול היה בכנות להתייחס באופן אובייקטיבי כחוקר או עיתונאי בתחום גם אל להקתו שלו ? אני מטיל בכך ספק גדול.

אז במקום לנסות להיות הכי אובייקטיבי שאפשר לגבי הלהקה שלי – החלטתי לשתף אתכם בסיפור. אתם יכולים להתייחס לזה כאל כתבה, או כהמשך בלתי נמנע של עמוד הטורים הידוע לשמצה שלי בו חפרתי עד לכדי אסון הנפט במפרץ מקסיקו – אבל אני ברשותכם אתייחס לזה כאל יומן מסע. מהיומן הזה אני מקווה שאוכל ללמוד כשאתסכל עליו בעוד כמה שנים ולהסיק ממנו מסקנות, כמו שאני מקווה שאולי הוא יפקח עיניים בנוגע לאיך דברים עובדים בתעשייה, מהחוויות הקטנות והמינוריות אותן לי אישית יצא לחוות. אני לא אתיימר לקרוא לזה "מדריך למשתמש עבור חבר להקת המטאל במעבר ממעמד קטן למעמד בינוני" – כי אני לא מאמין באמת שלהקתי, Prey For Nothing יכולה להרשות לעצמה לנוח על זרי הדפנה במה שנקרא במלחמות האגו הבלתי פוסקת של עולם המטאל כולו "להקה בסדר גודל בינוני" – כמו שאני לא באמת חושב שיש לי תובנות שהם נכונות באופן חד משמעי. אבל אני כן מקווה שממה שאני למדתי על בשרי – אחרים יוכלו להשכיל גם כן.

"…זה לא תמיד הייתי ככה…"

אז אמשיך את הסיפור – כי זהו בעצם אלבום שני – ובעל כורחו החלק השני בסיפורה של Prey For Nothing עם הצטרפותו של טל בכר ללהקתנו בתחילת שנת 2009. מבחינת רבים מהקוראים, Prey For Nothing היא הרכב סולידי שלא ידע הרבה תחלופות, אבל זה משום שרבים זכו להכיר אותנו רק בגלגול הנוכחי שלנו – ולא זכו לראות חברים טובים ואחרים כמו שיאון שלום (Masteriff), יובל קרמר (Amaseffer וכעת גם Reign Of The Architect) וכמובן אייל גלוטמן האגדי (Eternal Gray) שתרם ללהקה הזו כה רבות שקצרה היריעה מלהכיל.

אחרי צאת אלבומנו הראשון Violence Divine הבנו שהמקסימום שנוכל להנפיק ממנו הוא כניסה לתודעתם של אניני הטעם במטאל העולמי, וגם זאת רק בתחומנו שלנו. לא השלנו את עצמנו שהאלבום הולך להיות הצלחה אדירה מבחינה מסחרית, ולא חשבנו שהוא יקנה לנו סיבוב הופעות בעמדת החימום ל-Megadeth, ויחסית להשקעה שלנו – חברת התקליטים הקטנה שלנו דאז, Rusty Cage Records – עשו כמיטב יכולתם על מנת להפיץ אותנו איפה שהם רק יכלו. אבל מה – שוק האלבומים לא בדיוק בפריחה בשנים האחרונות, ואלבומים של להקות ענק כמו Overkill או Danzing החלו להראות סימני חולשה מדאיגים במכירות – עד כדי כך שלהקות כמו Dismember מכרו קצת פחות מ-Prey For Nothing, שבמילא יצאו בהפצה קטנטונת. זה היה סוג של סימן עבור כולם שספינת המטאל שוקעת אלא אם ימצא פתרון – וחברות התקליטים הקטנות היו הראשונות לספוג את זה על הראש.

שני החבר'ה ההולנדים שניהלו את Rusty Cage Records מסרו לנו שיש עוד כמה אמצעים שאנחנו יכולים לנסות ולמנף, כמו לקנות את מקומנו במגזין, במידה ונתחלק עם עוד 2 להקות נוספות על העמוד, בסכומים שרובנו היינו מתחלקים איתם עם שותפים על דירה בת"א לחודש-חודשיים. פרסום עולה כסף, אין ספק, אבל משהו התחיל לקרטע.

בסוף 2009 או יותר נכון הידיעה שיצאה החוצה רק ב-2010 הודיעה כי הם החליטו לסגור את הבאסטה. שני החבר'ה, שבמקור היו נגני להקות מטאל משנות ה-80, כבר איבדו את כל הקשרים שלהם לאנשי עסקים חדשים וממולחים שחשבו שאפשר לעשות קופה על הסגנון במקום להפיץ אותו באהבה, ונכנעו. Prey For Nothing חזרה מבחינה זו לנקודת ההתחלה. ההרכב היה יציב, טל בכר הביא איתו המון אנרגיות והמון ביטחון – אבל כבר אז התחלנו להרגיש סוג של דעיכה גם בארץ. ביום שמפיק מטאל מקומי בא ואמר לי "Prey For Nothing כבר איבדה את זה בקרב הקהל הצעיר. אתם לא מביאים קהל כמו להקות אחרות באותו סדר גודל" הבנתי שהישועה לא יכולה להגיע מבחוץ. לא מפיקים מקומיים ולא חברות תקליטים הולכים להביא את הלהקה שלי לאיזו עמדת מפתח. אם אין אני לי מי לי.

סינדרום האלבום השני

ההחלטה להקליט אלבום שני היא בין ההחלטות הכי קשות בחייה של להקה. סוון דה-קאלווי ידידינו מ-Aborted קורא לזה, ובצדק – "Sophomore Album Syndrome", משבר אלבום ההמשך בעצם. הרי כשלהקה קמה – כל חברי הלהקה יודעים טוב מאד מה הם רוצים שיקרה ללהקה. שהיא תהיה גדולה יותר, תופיע מול המון אנשים, ומתישהו גם תוציא אלבום שאנשים יקשיבו לו בבית וחלק מהם גם ימנו את אלבומה בין האלבומים שהם הכי אוהבים, או לפחות אוהבים לאחרונה. אבל אחרי שלהקה מוציאה אלבום – מגיע המשבר האמיתי. זה בולט מאד אצל להקות מטאל מקומיות בישראל, כמו בהרבה מדינות פריפריאליות. להוציא אלבום ראשון, אומרים בתעשייה, זה לא אתגר. אוסף של מוסיקאים שכותב שירים יחד או בנפרד ומקליט אותם וזה מהווה בעצם כרטיס הביקור שלהם מעתה ועד ליצירה הבאה. אבל מה יהיה ביצירה הבאה – זו כבר שאלה אחרת.

רק אחרי חווית האולפן הראשונית בעצם מבינים חברי להקה שאולי לא הכול קסום ומתוק. כשהביקורת מתחילות להגיע, ולמזלנו הביקורות שלנו מאד החמיאו לנו, הלהקה מבינה בעצם במה מדובר. אוי ואבוי ללהקה שהקליטה ברעל אלבום ראשון – הוציאה אותו באופן עצמאי או דומה לכך – ואז הבינה בעל כורחה שכולם מלבד חברי הלהקה חושבים שמדובר במוסיקה מעפנה עד מחורבנת. לא משנה באיזה ז'אנר, אבל במיוחד במטאל, שלהיות מעפן או מחורבן לפעמים זה חלק מהמשחק אצל כמה מהז'אנרים.

שימו לב שאצל Prey For Nothing – כל תחלופת הנגנים בעצם הייתה אחרי הקלטת האלבום הראשון. את האלבום הראשון הקליטה הלהקה כרביעייה, כשיניב עבודי הגיטריסט שלנו הקליט את כל תפקידי הגיטרות. כשחזרנו מדנמרק ב-2007 חיפשנו גיטריסט נוסף במשך 4-5 חודשים והתאמנו איתו על חומר, ולאחר מכן התחלנו להופיע. אחרי שנה של הופעות (מאוקטובר 2007 עד בעצם הופעת ההשקה של האלבום הראשון שלנו, בינואר 2009) התרחבה משפחתו של אייל גלוטמן שליווה אותנו בשנה האחרונה – וטל בכר נבחר למלא את מקומו כחבר מלא מן המניין. התרומה המוסיקלית של טל הייתה מאד אנרגטית, השירים שהוא כתב היו כבדים והרסניים הרבה יותר – ופחות משכו לצדדים טכניים – אך כל שאר המוסיקאים הביאו על הבשר הנא והבוער הזה גם את הקורטוב האלגנטי של המטאל המתקדם – ובכך נוצרו חומרים חדשים שהיו שונים, מבחינתי בכל אופן, בתכלית מהאלבום הראשון.

אבל מה הלאה ? ישר להקליט אלבום ? הרי האלבום רק יצא ! נכון, עוברות להן שנה-שנתיים, אבל מה על כל התוכניות שבנינו סביב האלבום הזה ? סיבוב הופעות בחו"ל ? אולי פסטיבל או שניים ? אולי דריסת רגל עם להקה גדולה יותר ? משהו ? אי אפשר לומר ששום דבר מההזדמנויות האלה לא התממש – אבל כל מה שקרה ל-Prey For Nothing עם Violence Divine – קרה בתור שטחי הקו הירוק. וזה מסמן איקס אדום כועס על מטרתי האישית להביא את הלהקה לציבור המטאליסטים הנוכרי. זה לא כישלון – אבל זה שינוי בתוכנית או בפרספקטיבה שהייתי צריך להפנים.

לאחר שהאלבום הראשון של להקה יצא – חברי הלהקה צריכים להחליט בגדול על יחסינו לאן. לא לחינם תראו מוסיקאים עוזבים הרכבים שמטפטפים פוטנציאל (גם מסחרי!) ישר אחרי ההקלטה הראשונה או סיבוב ההופעות הראשון – בארץ ובעולם. יש משהו בהתגשמות החלום הזה של הוצאת אלבום הבכורה – וההבנה שהדברים לא מתנהלים לפי איך שתכננת. אין קליפים ב-MTV, אין הופעות אורח בטלוויזיה, אין הזמנות בלתי פוסקות לסיבובי הופעות. למעשה, הלהקה היא עדיין אותו הדבר. ערימה של חבר'ה צעירים שאוהבים לנגן ביחד, רק שהפעם יש להם את המוסיקה שלהם מסודרת על עותק קשיח (וגם זה כבר מתחיל לאבד משמעות).

בגדול – כל אלה שרוצים להישאר בלהקה – ולא הבינו שבעצם כל הסיפור לא מתגמל אותם מספיק מבחינה רגשית – ימשכו לשני כיוונים עיקריים : נתיב היצירה ונתיב ההופעה. אפשר להתייחס לזה גם כשני נתיבים שהיעדים שלהם בהתאמה הם אלבום שני או סיבוב הופעות. כי עד האלבום הראשון ההשקעה של קופת הלהקה או כספי הנגנים הייתה ברורה – להוציא את האלבום. המטרה הייתה מול העיניים. כעת לא בטוח שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים בכלל. עם Prey For Nothing החלטנו אחרי לבטים קשים מאד שלקחו את מרבית זמננו שאנחנו מעדיפים להיות להקה של אלבומים, ולהשאיר מורשת מוסיקלית ענפה. אם נוכל לתגמל אותה בהפצת המוסיקה בהופעות חיות – מעולה – אבל בגדול, המוסיקה תמיד שיחקה את התפקיד העיקרי והמרכזי שלנו, וכל עוד ניתן לרקוד על שתי החתונות האלה – של "או לכתוב אלבום או לצאת לטור" – ננצל את מה שאפשר.

כשהגהנום קפא

ההחלטה לצאת להקליט אלבום שני בחו"ל עמדה באופן סותר להחלטה שקיבלנו בסלון של Jacob Hansen בדנמרק. שם, באביב של 2007 אמרתי ליפתח לוי, המתופף שלנו, שאנחנו ודאי נהיה אחת הלהקות האחרונות שיצטרכו לצאת לחו"ל להקליט אלבום – וזה יחשב בעתיד כתופעה נדירה. עד שנחזור הביתה ונצטרך להקליט אלבום נוסף ב-2009 או 2010 – אז כל אולפן ביתי יוכל להפיק לנו בדיוק את אותו הדבר כמו Hansen עצמו. שקר גס, כפי שהתברר לנו. למרות שהאולפנים הביתיים השתפרו עשרות מונים, השוונו אלבומים של להקות שהוקלטו בישראל ופשוט לא יכולנו לשבת ולהיות מרוצים מהתוצאה.

לבסוף החלטנו לעשות את זה שוב. לקחת את מטלטלנו – בלי גיבוי של חברת תקליטים מאחורינו – ולהקליט אלבום שני מכספנו. למזלנו – Prey For Nothing כבר פתחה פער יפה באמצעות ההופעות והחולצות שמכרנו – דבר שמעמיד את המשוואה באופן סופי שחולצות שנמכרות באופן כמעט בלתי אמצעי מהוות את התקציב של האלבום הבא של הלהקה – ולפחות 50% מהקלטות האלבום והטיסות – כבר מומנו. את האולפן בחרנו כאשר אני עשיתי פרצוף חמוץ. Hertz Studios הם אולפנים מאד מרשימים בפולין – שהקליטו מספר אמני מטאל ענקיים כמו Behemoth ו-Vader ולמעשה גידלו את Decapitated על הברכיים, וגם להקות מארצות אחרות הגיעו להפציץ אצלהם – ביניהן Arafel שבעצמה כבר בקושי מקומית.

לאחר שנועצתי עם נאשה, כנרת הלהקה והמנוע הרועם של Arafel, אודות האולפן – היא מנתה את הפלוסים והמינוסים ואיחלה לחייל בהצלחה. איזה מזל שבזכותה ידעתי למה אני נכנס, אחרת מבחינתי הדבר היה כמו לנסוע חזיתית אל תוך קיר מוסיקלי במהירות של 110 קמ"ש.

עכשיו תבינו אותי, Prey For Nothing לא להקה חובבנית. הקלטנו כבר אלבום עם אחד המפיקים האדירים ביותר באירופה בתחום, וגם לפני כן כולנו התנסינו בהקלטות ישראליות לאלבומים בהוצאה עצמית או EP או משהו כזה. כלום לא הכין אותנו לזיעה שנטפטף ב-Hertz. האחים Wojtek ו-Slawek (עזבו אתכם משם משפחה, זה כל כך קשה להגות או לכתוב אותו, אני אשבור את האצבעות אם אנסה, ואתם את השיניים) גרמו לנו לעבוד קשה. בחמסין הפולני של נובמבר – שהגיע ל-5 מעליות צלזיוס, כול הפולנים כבר כמעט והתלוננו על החום, ורק חמשת הישראלים המעוכים לא מבינים למה מחשיך כבר ב-14:00 וב-16:00 זה חושך מוחלט כמו חצות הליל, ואיך מתמודדים עם האוויר שהוא קר יותר מהפריזר בבית ההורים.

החוויה בפולין הייתה קפואה אך מחשלת. בין דברים שלא ניתן לברוח מהם באולפן וחדרון שינה קטן (מהנחירות, אוי ואבוי הנחירות, אמיר סלומון היקר ! תעשה עם זה משהו ! לאישתך מגיע פרס נובל לשלום ! עד למצב שהשירותים כמעט תמיד תפוסים כי האוכל הפולני הוא… וובכן…) חברי להקתי היקרה גם התמידו לשתות הרבה וודקה מקומית, עד כדי כך שטל זוכר את עצמו מקליט גיטרות בלבד. יש לו מזל שגם צילמנו את זה בוידאו.

את האלבום הקלטנו עם הלשון בחוץ בדיוק 17 ימים. אפשר לתאר את תהליך ההקלטה, אבל האמת שאני לא מבין בזה יותר מדי. אני יכול להגיד שלהבדיל מ-Hansen – האחים הפולניים משתמשים בשיטת ה-Re-amping – משמע מקליטים את הגיטרה על Clean ואז בוחרים איזה מגבר יפלוט את הדיסטורשן החוצה – ושהם פדננטים אחושרמוטה. את כל Violence Divine לקח לי להקליט 6 שעות וחצי סה"כ. ב-Against All Good And Evil זה הזמן שבזבזתי בערך על שני שירים – גג שלושה. היחס עמד באופן דומה גם אצל שאר הנגנים, חוץ מיפתח שתקתק את העבודה כדרכו בקודש.

על השחיטה

עוד במטוס חזור מפולין התלבטנו איך למנף את האלבום השני הזה קדימה. האם נוציא אותו עצמאית ? האם נחפש חברת תקליטים נוספת ? האם בכלל יש טעם לחפש חברת תקליטים נוספת או שפשוט כדאי לחתוך לחברת בוקינג (החברות שאחריות על סיבובי הופעות). שאלה מעולה. החלטנו לעשות מעשה שלא נעשה עד כה ולהוציא סינגל, מה שלא עשו במטאל הישראלי כבר שנים. ממש סינגל – מודפס והכול – עם שירי בונוס שלא נכללים באלבום – כמתאבן לקראת מה שהולך לקרות. זה היה משתלם בתור רעיון חד פעמי (עכשיו פשוט לא נשארו לנו שירי בונוס) – אבל זה נתן לנו להתמודד עם השאלה הישנה של מה עכשיו.

לאחר שפנינו למשהו כמו 80 חברות תקליטים שתפסתי אותן בתור חברות הגדולות יותר ממה ש-Rusty Cage Records הייתה – במשך 4-5 חודשים לא קיבלנו אף תשובה חיובית. חלק מהחברות הראו התעניינות, ואף שאלו כמה פרטי טריוויה כמו איך הלך עם האלבום הקודם וכיוצא בכך – אבל הדיאלוג הזה תמיד עצר שם. הם תמיד עשו רושם של "אנחנו נתקשר אליך" מחויכים והכול – ואז נעלמו. ביולי 2011 – חצי שנה אחרי הקלטת האלבום ואף יותר, הבנו שאנחנו צריכים לעשות ישיבת צוות ולהבין איך אנחנו הולכים לשחרר את האלבום הזה באופן עצמאי. גדולים וטובים מאיתנו עשו זאת, ואין בכך בושה – אבל אין מה לעשות – כנראה שהשוק כל כך קשה, או לחלופין שהאלבום שלנו כל כך משעמם – שזה פשוט לא מעניין את הקאליברים הגדולים.

ואז, במקרה התבטלה לנו הפגישה בגלל שיפתח היה חולה, וטל היה צריך להיות באירוע לאחר מכן, ומצאתי את עצמי יושב ברוק-באר בת"א, שוקל את צעדיי על כוס מיס תפוזים יחד עם גברת עדי כהן כתבת מטאליסט וגברת טל צבר צלמת המגזין המוכשרת, עד שקיבלתי טלפון מיניב. "זה דחוף ? אני ברוק-באר ויש את Inner Self של Sepultura." עניתי לו. "כן, זה דחוף." הוא אמר ודרש ממני לצאת החוצה.

האמת הייתי בטוח שהוא הולך להרים ידיים, שזו שיחת הפרידה שלו, שנשבר לו מהחיפושים האלה ומההשקעה הזו, ושזה הכול סתם בשביל כמה חבר'ה טובים שאוהבים את המוסיקה – אבל זה הרבה יותר מדי ממה שאפשר להשקיע – מה לא הרצתי בראש.
ואז הוא אמר ההפך. "אחי, אתה אמן חתום. Massacre Records שלחו לנו דיל."
צעקתי כמו אידיוט, רצתי כמו טמבל סביב השומר של הרוקבאר עד שרוני חברתי באה לגרור אותי פנימה, ואז הסברתי לכנופיה במה מדובר.

Massacre Records היא לא חברת התקליטים הגדולה בעולם, ממש לא. אבל היא אחת מחברות המטאל הותיקות, המקצועיות והאיכותיות יותר שישנן. ממוקמת בגרמניה ועם הפצה רחבה בכל אירופה וארה"ב – החברה הזו אחראית על רוב הדברים שאתם מכירים מ-King Diamond או Theater Of Tragedy – אבל להבדיל מרוב הלייבלים הגדולים, החברה הזו יודעת לשים לב גם ללהקות קטנות שערות בשטח ופועלות בעוצמה. אנחנו עלינו להם על הראדאר – הם הקשיבו לשירים שלנו, אהבו והציעו דיל. זה נשמע אולדסקול בטירוף – ככה להקות פעלו בשנות ה-90 וה-80. במקום דיסקים זה היה קלטות – אבל זה ממש עבד ככה. כמו חלום כזה קטן שמתגשם. בבת אחת משבר האלבום השני היה מאחורינו.
אז מה יוצא לך מזה ?

מה תפקידה של חברת תקליטים בעולם בו דיסקים מוכרים פחות ופחות ? קודם כל להבין מי הקהל שלה ומה הוא רוצה לקנות ממנה. ישנו עדיין קהל בלתי מבוטל באירופה בעיקר שקונה דיסקים לא רק כי ככה הוא צורך מוסיקה, אלא מבחינתם דיסקים של חברה כמו Massacre זה מותג כמו חולצות שנמכרות ב-Zara. יש פאלטות בשני המקרים – אבל הבנתם את זה. זה קפיטליסטי ומסריח למכור אומנות בכל מקרה, יאמרו המהפכנים, אבל היי – זה עדיין חלום שמתגשם.

אבל גם אם יקרסו כל עיניות הלייזר של כל קוראי הדיסקים בכל העולם גם יחד – חברת תקליטים משווקת אותך. בתור להקה ישראלית – הדבר הכי קשה לעשות זה להגיע מחוץ לישראל. ברור – אפשר לעלות על טיסה ולחלק פלאיירים כשאתה לבוש כתרנגול להופעות בפאב השכונתי בבוקרשט שמסכים לנגן מטאל, אבל בגדול – אם אתה רוצה שידעו עליך – אתה צריך להפיץ את השם שלך, ואת השם שלך מפיצים אנשי מקצוע. סקירות באינטרנט ובמגזינים מודפסים הם תו התקן – אבל גם ראיונות וסקרים הם חלק בלתי מבוטל. העובדה שהלייבל אהב את הרעיון שלנו לעבוד באופן ויראלי (עאלק) עם קליפים – כמו שלהקות היו עושות פעם – כנראה גם שיחקה לטובתנו. פתאום הקליפ הוא לא סתם איזה תוצר לוואי, הוא חלק מהמוסיקה – חלק מהסיפור.

את הקליפ הראשון שלנו צילמנו ל-My Final Relapse שיחפוף לצאת הסינגל הראשון שלנו – שנמכר כולו עד ללא השאר עותק לעבדכם הנאמן. על הקליפ של Chekhov's Gun – האמת, חשבתי במהלך הצילומים ל-My Final Relapse. הוא התגלגל בראשי עוד כמה חודשים עד שאני ואחי נדב (כתב מטאליסט לשעבר) שכעת עובד בחברת Photoshock אותה הקים עם חבריו ליצירת קליפים – ממש יזמנו את היצירה הזו. היא הכתה גלים, אולי בגלל הנושא הרגיש שלה ואולי בגלל הביצוע המוצלח – אבל אנשים הבינו ש-Prey For Nothing חזרה לשים את המוסיקה בחזית. או לפחות בסטטוס בפייסבוק.

אך גם אחרי מציאת חברת תקליטים שמנה שתסבסד ותפמפם את תודעת הלהקה לציבור המטאליסטים העולמי – המסע לא נגמר. חיש מהר אחרי הוצאת האלבום החלטנו לחפש חברת בוקינג, ששם כאמור מגיעה המלאכה הקשה, וזהו האתגר הגדול לרוב אומני המטאל. למרות שלהוציא אלבום הפך לעניין שבשגרה בגלל הקלות של ההקלטה הביתית שהולכת ומשתפרת – לצאת לסיבוב הופעות הלך ונהיה פשוט רק בקצת. כן, את הקשר הראשוני עם מועדונים או מארגני הופעות אפשר לעשות בדואר אלקטרוני ולא בשיחות חוץ סופר-יקרות או מכתבים בדואר – אבל את הבאת הלהקה למקום ההופעה – לזה בינתיים לא מצאו פטנט שיתקן. ובשלב זה חברות הבוקינג הפכו למרכז הכוח החדש בתעשייה, ואני שמח לבשר לכם שברגע זה ממש אני מדפיס את חוזה הבוקינג שלנו עם חברת הבוקינג הראשונה של Prey For Nothing – ומתרגש מאד לספר לכם על כך. אני מניח שהודעה מסודרת תצא במהלך השבועיים הקרובים – אולי ממש עוד כמה ימים, אבל זה כנראה יקרה עוד רגע. תחזיקו לנו אצבעות.

סבבה לך, מה הלאה ?

בראיונות אני אוהב לחתום עם אקטואליה מוסיקלית. או בקצרה, על ההופעה המתקרבת הרלוונטית. מן הסתם – ההופעה המתקרבת הרלוונטית היא סוג של מבחן מעשה קטן בשביל עצמנו. מעולם לא ראינו את עצמנו כמובילי דעת קהל בציבור המטאליסטי האינטימי והמפוזר של סצינת המטאל המקומית, אבל אני כן יכול לומר שאני גאה ושמח להיות אח וחבר של כל מי שמפרגן לנו בחזרה על מה שאנחנו עושים מבחינה מוסיקלית. אין ספק שהפרגון הגדול ביותר הוא להתפקד להופעה. 'הקהל תמיד מצביע ברגליים', אנחנו אומרים – ואנחנו מקווים שלמרות עומס האירועים הצפויים לנו אל תוך הקיץ – אלה שלמדו להכיר ולהעריך או אפילו לאהוב את המוסיקה שלנו יבינו שמדובר בהזדמנות יחידה לעשות איתנו חגיגה מטאלית אמיתית כמו שהתכוונו שהיא תכתב בדפי ההיסטוריה כהופעת ההשקה של האלבום הזה.

אבל איפה ההישגים מתבטאים מחוץ לספקטרום הישראלי ? זו שאלה מצוינת. אפשר להשוויץ בכתבות או בסקירות מחמיאות ממגזיני ענק כמו Rock Hard או Metal Hammer – אבל אני חושב שהדבר שהכי תפס אותי, ודגדג לי לטובה בנקודת האגו השברירית שלי בלב שנקראת "הרצון להצלחה" היא שמצאתי סקירה על להקת Melodic Death Metal בינונית למדי – ואחת הקובלנות שם היו שבעידן בו Prey For Nothing הוכיחו שאפשר לעשות מה-Melodic Death Metal גם מוסיקת מטאל מקורית ומוצלחת עד מאד – אין שום לגיטימציה להמשיך להיצמד לנוסחאות צ'יזיות. זה אולי אלמנט קטן, אבל ברגע שהשתמשו בשם שלך כ-Name-dropping אצל מגזין שמעולם לא סיקר את האלבום שלך או הראה עד כה עדות לכך שהוא מכיר בקיומך – זה ממש מחמיא. וזו המחמאה הטובה ביותר שמוסיקלי מטאל יכול לקבל לדעתי, בעצם. להצטרף לשורות של הטיטאנים.