כתב אורח : אלירן בללי
צלם : גיא פירסט

כתבתו של ירון הורינג אודות הסצנה הישראלית שעלתה בשבוע שעבר עוררה תגובות רבות. הכתבה, שניסתה לסכם בעיניו של הכותב את המצב הנוכחי של המטאל הישראלי נתקלה בשלל תגובות לטוב ולרע. אחד המגיבים היה אלירן בללי, סולנה של להקת Black Sachbak המקומית שישב וניסח לנו מאמר תגובה משלו שמכיל את האמת שלו והראיה שלו על הנושא. אז בלי הקדמות נוספות, קבלו את ה"אני מאשים" ל"אני מאשים":

הסצינה

הסצינה היא מושג נכלולי, בעבר הייתה סצינה אחת, וכיום לא ניתן לזהותה. אנשים הולכים להופעות שמעניינות אותם ולא באים "לתמוך". הם אף פעם לא באו, פשוט פעם כל הופעה הייתה מעניינת. בוא נקרא לזה פשוט "אנשים שקשורים בהופעות מטאל ישראליות".

הלהקות

חוץ מאורפנד לנד אין בארץ להקה "גדולה". יש להקות שהגיעו לאיזושהי הצלחה בחו"ל, וכיום אין ביניהן מדרג ממשי, ויש להקות שעוד נמצאות בשלב הלנגן עם חברים קצת. חלק גדול מכלל הלהקות האלה צריך להפסיק לנגן או לחשוב טוב על איך להפוך את החומר שלהם ליותר מקורי ומעניין, שכן חלק מהן ניסו להוציא אלבום וכו' והגיעו לסה"כ אפס התעניינות מעבר לחברים שלהם שלא נעים להם מהם. הלהקות בכלל ("גדולה" או "קטנה" בעיני עצמן), עדיף שיופיעו רק עם אנשים שמעריכים את המוזיקה שלהם וחושבים שזה משהו שהם היו הולכים אליו בתור קהל. ניתן והגיוני לשתף פעולה בין להקות שעלולות למשוך אותו קהל, גם אם אתה לא אוהב אותן, אבל חבל (לקהל) שזו תהיה האקסיומה. צריך להבין שאין איזושהי "התאמה" בין כל המאזינים השונים, והיום ההצע גדול עד כדי כך שאנשים כבר בד"כ נדבקים לדברים מאוד מסוימים שהם "נדחפים" אליהם ברוב המקרים.

הפקות גדולות

המפיקים של הופעות ה"חו"ל" מנסים לעשות כסף. אין בכך שום דבר רע, הם לא צוות חינוך וזו העבודה שלהם. הבעיה מגיעה לזה שאותם מפיקים כ"כ לא מעורים בסצינה המקומית, שאין להם מושג את מי "לשלב" בחימומים, או שהם או "הולכים על בטוח" או מביאים להקות שמעניינות מס' מאוד מועט של אנשים. חלק מההגעה המועטת היא לפעמים תוצר של תת-פרסום (כך גם בהופעות המקומיות). ב"הולכים על בטוח" יש מעין בעיית ביצה ותרנגולת. וכך נתחיל את הסעיף הבא שלנו.

הקהל

לא הייתה בארץ מעולם "סצינה" אחת, אך ההבדל כיום הוא ההיצע שהוא לכאורה אינסופי שמתרכז בפועל ב"בחירות" מאוד מוגבלות. זה כמו שת'ראשר (להגדרתו) צעיר אחד סיפר לי שהוא הכיר בהתחלה רק את אבנג'ד סבנפולד (עד שהוא מצא במחשב של אחותו קצת מגהדת'). האשליה של הצע גורמת לאנשים לבחור שלא לשמוע דברים שאולי יותר יעניינו אותם. התוצאה של זה היא מעין "מיינסטרים" במטאל, שמתבטא בין השאר בהופעות פופ-מטאל למיניהן כמו אלווטי. זו פשוט לא מוזיקה שיכולה לפתוח למאזין הצעיר את הראש ולהתפתח. בעבר היה נפוץ ש"מתחילים במטאל" ממטאליקה ובסופו של דבר היית רואה אנשים הולכים בכל מיני כיוונים והעדפות. אם יש משהו שהקהל יכול וכדאי לו לעשות, זה לנסות לשמוע יותר אולדסקול, ובכלל, לנסות לשמוע קצת יותר להקות לאורך יותר "תקופות". הוא לא צריך לתמוך בלהקות שהוא לא מכיר, הוא אולי צריך קודם לנסות ולהכיר דברים שמעבר לאף שלו.

מגזין מטאליסט

מטאליסט משרת את הרדידות של הסצינה. חלק מהכתבים נדמה שאינם מתמצאים במוזיקה לעומק, חלקם פשוט מנסחים גרוע, ורובם מתנהלים כמעין מילייה סגורה. שמענו בעבר הרבה אנשים שטענו שמדובר בקומבינה לקידום אמנים מסוימים. זה לא מה שאני מנסה לומר פה. נוצר מעין מועדון חברים במגזין (כך זה נדמה) שגורר תחושה שלא קיימת בקרב מאזיני המטאל בארץ, מה שגורר את זה שהם מסתכלים על המגזין בצורה "סחית" ולא ריאלית. המגזין לא נושך מספיק, ונדמה שהוא לא מייצג נכונה את מה שקורה בפועל מבחינת גלי פופולריות. מצד אחד הוא מנסה להכיל את כלל הסגנונות ולתת מקום שווה, ומצד שני הוא מבכר מטאל מודרני על אולדסקול, או מנסה ליצור רושם של להקה "גדולה" ללהקות שאינן כ"כ פופולריות. אני יכול להעיד מהחוויה האישית שלי, שהלהקות שמביאות הרבה אנשים להופעות אינן נתפסות בכתיבה במגזין כלהקות ה"גדולות" בסצינה, אלא להקות שעשו חיל בחו"ל (וכן, זה משתנה יותר חשוב. אבל הקהל המקומי מן הסתם לא חש את זה) או שנדמה שהכותבים אוהבים (מבלי שזכו להתייחסות כלשהי בנכר, ומבלי שהם מצליחים להפגין את אותה הצלחה בפנייה לקהל המקומי).

"גדולות" מול "קטנות"

זו סוגיה שכבר חזרה פה. לא רק שאין להקות קטנות וגדולות מעבר לאורפנד לנד, חלק מהכתיבה במגזין ומהרושם המדומה הזה גורר אנשים להסתכל על עצמם בצורה שגויה. זה מן הסתם מאפשר פחות הופעות "פרגון" כמו שירון הציג את זה במאמר שלו, כי מבחינת הלהקה ה"גדולה", הלהקה ה"קטנה" צריכה לחמם אותם וזה לא שווים בין שווים. אני לא יודע מה אתכם, אבל לי למשל ממש לא היה נעים להשתתף בהפקה כזאת. מעבר לזה שמעולם לא התייחסתי ללהקה שלי כ"קטנה", יש כאלה שעוד תופסים אותה ככזאת, למרות שהיא "הצליחה מסחרית" יותר ממרבית הלהקות האחרות שפעילות בתקופת הזמן שהיא פעילה. תחשבו שאתם למשל הייתם מריצים להקה, מגיעים איתה להשגים בארץ ובחו"ל, ואז איזה בר-סמכא מטעם עצמו היה מקטלג אתכם כפחות טובים מאחרים.

הפקות "קטנות"

סעיף שלא כ"כ תפסתי אצל ירון. בסופו של דבר אין שום דבר בלשדר בטחון במוצר שאתה מוכר, ואם אתה חושב שיש צורך שיווקי לקרוא להופעה שאתה מארגן "הפקה", אין עם זה שום בעייה. יכול להיות דווקא שהבעייה היא שוב באיך שהכותב רואה את זה, או "מטאליסט". אולי בהעדפה של הופעות "גדולות" מבחינת שיווק יש מעין חזרה לעניין של התפיסה הלא-ריאלית של המגזין אצל המאזינים.