אני יודע, דשנו וחפרנו על המעבר מדיסקים ותקליטים לקבצים ויו טיוב, אבל אותי זה לא מפסיק לאכול. אני יודע, ההוצאה הזו על דיסקים התאימה יותר לגיל צעיר יותר, גיל שבו לא היה שכר דירה, משכנתא, מיסים, תיקוני רכב, הוצאות על גנים ובתי ספר – זה התאים לתקופה שבה עבדנו בבורגר ראנץ'/מקדונלדס ושאר מנפיקי המבורגרים ומשלמי שכר מינימום, תקופה שלאחר חודש של משמרות מיוזעות וימים עיפים בבית הספר יום אחרי הצלחנו להגיע ליום הנכסף שבו קנינו 3-4 דיסקים במחיר מופרז באחד מסניפי סופר זאוס, או דיסק סנטר או האוזן השלישית או אפילו החנות הנהדרת כאוס בתחנה מרכזית ראשון לציון.

אני מניח שאני צריך לשמוח על מותו הכמעט מוחלט של הדיסק, ללא ספק בישראל. ההוצאה הזו מקלה עלי את החיים, אפשר עכשיו או להוריד אלבום באי טיונז חוקית, או להאזין לו ב Spotify חוקית ובעלות לא גבוהה, או במקרה הנפוץ יותר – למצוא איזה טורנט או איזה בלוג עם קישור חינמי להורדה שלו – ובא לציון גואל.

אבל השמחה כבר לא שם. בשלב מסויים הבנתי שגם אם היה יוצא היום אלבום ענק, טייטאן כמו האלבומים של מיידן משנות השמונים או איזה Painkiller – כנראה שהייתי מפספס אותו, ולא רק בגלל שאין לי דיסק במערכת, עם חוברת ומילים שאני אשב ואשמע שוב ושוב. וגם לא רק בגלל שפשוט אין לי זמן במהלך היום לשבת ולשמוע דיסק כמו שצריך, כבר אי אפשר להתחבא בחדרי הקטן אצל ההורים מחובר לאוזניות ומחרטט את אמא שלי שכבר עשיתי שעורים ועכשיו אפשר לשמוע דיסק.

זה בעיקר בגלל הכמות. הכמות הבלתי נתפסת של קבצים שאנחנו/אני מורידים כדי "לא לפספס", יש לי רשימה של 20 רליסים חדשים – ואני לא מאלה שנעולים על ז'אנר אחד או שניים, דת' מטאל? טוב, הבי מטאל מלודי? טוב? אלבום חדש של להקה קלאסית שאני אוהב ולא הוציאה אלבום איזה 15 שנה? מגניב, אלבום חדש של איזו להקה צעירה שעושה Retro Speed Metal?הולך.

אבל אז איך מקשיבים לכל זה? בבית אין זמן, אז רק בדרכים, בדיסק באוטו בחצי שעה שיש להגיע לעבודה? יש חצי שעה ו 20 אלבומים רק השבוע, מה עושים? מתמקדים באחד? שבוע הבא כבר יהיו 20 חדשים? אז יאללה, נותנים דקה וחצי לכל דיסק, ישיבת פלייליסט גלגל"צ סטייל – 30 שניות, אההה. הסאונד לא משהו, יאללה בי. עוד אלבום – אההה, הסולן עם מבטא קצת מטריד, סאלם אלקום.

ואז מגיע משהו טוב, מטאליקה חדש – נקדיש לו זמן, נשמע, יש מצב שאפילו נתרגש מזה שהוא מזכיר לפרקים כמה מהחומרים הקלאסים שלהם, וזה ת'כלס מרגש. אבל זה לא זה, ואני יודע שזה לא זה. כשקניתי את הדיסק של Justice For All, זה היה אחרי ששנתיים חרשתי את האמא של האמא שלו בקלטת מוקלטת שמישהו הוריד לי מהתקליט. כבר הכרתי כל ריף והצלחתי לשיר, לפחות פונטית, את כל המילים. כשסוף סוף היה לי הכסף לדיסק, חרשתי אותו מחדש, והפעם הייתה לי חוברת עם מילים והבנתי מה באמת הם אמרו בכל המילים האלה שהשלמתי כיד הדמיון הטובה עלי.
זה לא זה.

יכול להיות שת'כלס הז'אנר הגיע לסוג של מיצוי עצמי, אנחנו לא מפסיקים לדוש בזה, במיוחד אנחנו שהקדשנו לז'אנר הזה לפחות עשור מהחיים שלנו מסוף שנות השמונים ובמהלך כל תקופת התיכון.

יכול להיות שגם לא יהיה עוד Seventh Son, ולא עוד Painkiller. הרי גם נסתכל בכל רשימת "אלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים" תראו שם אולי 2-3 אלבומים מהעשור האחרון, ואולי 10 מ 2 העשורים האחרונים, אולי יזדחל לשם איזה Opeth אחד, ואם זה שהכין הרשימה הוא פתוח במיוחד וליברלי אולי הוא ידחוף שם איזה Machine Head או איזה Gojira, אבל אנחנו יודעים את האמת – רוב הרשימות האלה יכילו רק אלבומים משנות השמונים והתשעים המוקדמות.

אז אולי באמת הז'אנר הגיע לפיק שלו אז ולא הצליח לשחזר, ואולי זה אנחנו כדור פשוט לא מצילים להתחבר ברמות ובעומק שהתחברנו למוזיקה אז, כשהיינו צריכים לשלם עליה, והיינו נאלצים לבלוע אלבום אלבום, לאט לאט ובאופן רציני.

אני כן יכול להגיד כמי שמעורה בתחום ועובד בתחום המוזיקה שזה שאין מכירות דיסקים, וזה שאין חברות תקליטים כמו שהיו פעם – מוביל בהרבה מקרים למוצרים נחותים, כי כבר אין תקציבים לעטיפות מושקעות, לסאונד מלוטש של אולפן ומפיק רציני, למרות שגם פה יש יוצאי דופן.

אז נכון, יבוא לי היום איזה ילד בן כל דבר בין 16 ל 30 (מבחינתי צעיר ממני ב 12 שנה זה בהחלט דור אחר בדיוק כמו בן 16), ויגיד לי שאני פשוט לא מבין איך זה עובד היום, ושצריך להתקדם, ושאין צידוק במערכת הדיסקים, המחירים היו מרמה של חברות התקליטים, ושלהקות צריכות להתקדם. אבל לי, כמעריץ וכמאזין, ברור מה איבדתי – ואני לא חושב שיש עדיין תחליף נורמלי לכל זה. רק הרבה מאד היצע, ברובו נחות, והרבה מאד מטאליסטים מבולבלים.