כשהמתים הולכים – על סדרת הטלויזיה The Walking Dead

בשנת 2010, נערך מתחת לאף של כולנו ניסוי חד פעמי בקנה מידה עולמי. לא מדובר במאיץ החלקיקים המהפכני או בכליאת מספר רב של אנשים בבית עם אח גדול ומצלמות.לקחו ועירבבו את במאי "Shawshank Redemption", "Green Mile" ו"The Mist" ועוד יחד עם מפיקת Terminator"", " "Aliens, "Armageddon" ו"Hulk", ולקינוח יוסיפו יוצר קומיקס מוכשר וסדרת קומיקס נושאת פרסים התוצאה לפניכם – מועמדת לפרס גלובוס הזהב: THE WALKING DEAD.

זה החל ב- 2003 בבית קטן במדינת Kentucky, ארה"ב. שם ישב יוצר קומיקס בשם Robert Kirkman שכבר היה כותב ידוע בתעשיית קומיקס עקב העבודה שלו על הסדרה Invincible תחת Image Comics שכבר זכתה לשבחים רבים ורצה עד היום. סדרת הקומיקס נעשתה מתוך דחף עז של Kirkman להחיות מחדש את המתים/חיים, ולהפיץ אותם לקוראיו. מבלי לדעת, הוא זימן את גל הזומבים. הוא לא המציא ולא שידרג אותם, אך מה שKirkman הצליח לעשות – הוא להסתכל על פאן אחר בסיפורי הזומבים, פאן שזכה תמיד לתשומת לב שולית ולא בצדק – והוא הפן האנושי. הזומבים בסיפור של Kirkman ממש לא היו העיקר – הם לא היו מפחידים יותר, חכמים יותר, מדממים יותר או רשעים יותר הם היו חלק מהאקספוזיציה והרקע לסיפור שהעיקר בו היו בני האדם שלכודים בעולם איתם. אותם בני אדם היו הגיבורים וגם הנבלים והעלילה כולה סבבה סביב האינטרקציה בין הדמויות, ההשפעה של העולם החדש עליהם פסיכולוגית וההתנהלות שלהם בינם לבין עצמם.
בנוסף, על מנת להוסיף מימד נוסף של דרמה לסיפור – הקומיקס היה והינו כולו בצבעי שחור לבן, מה שרק הוסיף למתח ולאימה של הסיפור. יכולת הכתיבה של Kirkman בשילוב הזוית החכמה שבה בחר לספר את הסיפור הביאו לו את ההצלחה האדירה שלה שלה זכה הקומיקס, שרץ עד היום וזכה בפרסים רבים.

אך למרות ההצלחה של הקומיקס, העיבוד הטלויזיוני לא מיהר להגיע. מהיום שהחליט Kirkman להעביר את הקומיקס למסך הקטן, ועד שידור הפרק הראשון של הסדרה, חלפו כ-5 שנים הוא המשיך ב לכתוב ולהתפרנס מהקומיקס ובמקביל לנסות ולקדם את הסדרה שחלם עליה. ההצעות הגיעו אך לקח לו זמן רב למצוא את האדם שעליו יוכל לסמוך כדי שיוביל את הסדרה למקום שבו עליה להיות – לא עוד B-Movie דל אמצעים ועתיר קטשופ, אלא סיפור איכותי, מבלי לחסוך בדבר. למזלו מצא רוברט מעריץ זומבים מושבע, ומועמד אוסקר עם 30 שנות ניסיון בתעשייה – Frank Darabont. החיבור היה מיידי, אך כעת נותר לצוות המצומצם לאתר חברת הפקה שתעניק בית חם ליצורים אלה. הסדרה הופקה ע"י AMC – רשת הטלוויזיה הגדולה ביותר כיום בארה"ב (MAD MEN, BREAKING BAD) שלקחה על עצמה סיכון ענק והחליטה בעיצומה של תקופה רווית סדרות דרמה איכותיות וכבדות, ובזמן מיתון כלכלי כבד, לזמן למסך ז'אנר פוסט אפוקליפטי בסדרה שלא חוסכת באמצעים, ובעיקר בדם. רשת AMC בצעד אמיץ מלמדת על גוף האדם ומראה לצופה כל חלק וכל איבר רקוב, מקרוב. אם אי פעם חלמתם לעסוק בחקר המוח או גוף האדם, צפייה של מספר דקות בפרק הראשון תשנה את דעתכם ותספק לכם הסבה מקצועית ומהירה לתחום אחר. הסדרה עונה לשם "המתים המהלכים", אבל הם ממש לא הסיפור המרכזי כאן. הסדרה מתרכזת באנשים – קבוצת שורדים, שרויים בפחד, במרדף אחר המשפחות האבודות, אחר אוכל ושתייה, ואחר הלבטים והמריבות בינם לבין עצמם. הזומבים הם סיפור הרקע, רגעי הטראש בתוך האיכות. מילת המפתח היא הישרדות. בלי VIP, בלי מעורבות הפקה וללא בגדי ים. אין כאן הדחות, חסינות, מזימות או אי מתים. יש כאן מתים, אך גם הם הופכים לחיים, בערך.

הכתיבה שנונה, הצילום לא פחות ממושלם, ההפקה עולה על כל מה ש Kirkman יכול היה לדמיין לעצמו בזמן שכתב את הקומיקס. הבימוי מדויק ורגיש, האיפור והאפקטים המיוחדים לא נופלים מכל שובר קופות הוליוודי, והשחקנים – נטולי כוכבים ושמות גדולים, אלא כישרונות צעירים ומבטיחים. הסדרה צמודה באופן מדויק לקומיקס ולתיאור הדמויות שנמצאות בו. במאי הסדרה, Darabont, לא פגם באף פרט מסדרת הקומיקס, בניגוד למה שאנחנו רגילים לראות על המסך בשנים האחרונות. שיתוף הפעולה בינו לבין Kirkman עבד מצוין. עבודת צוות שפועלת לטובת הסיפור, אחד לא פגע ביצירה של השני. אבל, מספיק להרעיף מחמאות. הגיע הזמן להתלכלך קצת להתעסק בבשר הסדרה ובסיבה שלשמה התכנסו – הזומבים. השימוש במסך ירוק והשלמות דיגיטליות בסדרה הינו מועט וכמעט שלא קיים. הניצבים אמיתיים. כאשר כל אחד מהם עבר הכשרה מיוחדת ומקצועית ב"בית-הספר לזומבים". הרחובות הריקים אמיתיים לגמרי (ההפקה הפכה את מרכז אטלנטה לעיר בהסגר למספר ימים), הטנקים והמסוקים אמיתיים והמכוניות הנטושות על הכביש אמיתיות לחלוטין. אנשי ההפקה העדיפו לעשות הכל בעצמם, בחי. לא חשוב עד כמה מורכב זה היה, הם עשו הכל כדי להעביר לצופה מוצר אמין ואיכותי. הסדרה מוגשת לצופה על מגש דם וכסף. לא עוד מרחץ דמים חסר עומק. פוסטר הסדרה שעימו שיווקה אותה רשת AMC, היווה החלטה אמיצה. הפוסטר מציג את שריף ריק גריימס, הדמות הראשית בסדרה, רוכב על סוס בכביש מהיר ונטוש אל עבר העיר הגדולה. הנתיב המקביל, כביש היציאה מהעיר – חסום ע"י מאות מכוניות הרוסות ונטושות. אין בפוסטר זומבים, דם, או אימה. רק דמות אחת מוצגת בו – מהגב, וזה מספיק כדי למשוך את תשומת הלב. במקביל, לקראת שידור פרק הפיילוט ערכה הרשת כנס זומבים עולמי, בנוסף להשתתפות בפאנל פסטיבל Comic-Con המפורסם. באוקטובר 2012, תעלה הסדרה לעונתה השלישית. העונה הראשונה הייתה מעין ניסוי של היוצרים. הופקו 6 פרקים בלבד ולאחר סיומה חיכו לנתוני הרייטינג, הבינוניים (כך חשבו). פרק הפיילוט זכה לכ-5.3 מליון צפיות רק בארה"ב (נתון שיא לפרק בכורה ברשת AMC). לעומת זאת, הפרק האחרון בעונה השנייה זכה לכ-9 מליון צפיות. לשם השוואה – פרק הבכורה של ALCATRAZ, הסדרה החדשה של יוצר "אבודים" זכה לכ-10.5 מליון צפיות בארה"ב, אך הפרק האחרון בעונה זכה ל- 4.75 מליון בלבד, והסדרה בוטלה. מה שמוכיח ששמות גדולים הם לא המפתח, אלא סיפור טוב ואופן הביצוע. מבלי להרוס עם ספויילרים, עלילת העונה הראשונה מתמקדת בגיבור הסדרה – ריק גרימס, שריף בעיירה קטנה שמתעורר לאחר תרדמת ארוכה בבית חולים נטוש והרוס, ומגלה שהעולם כפי שהכיר – לא קיים עוד. כעת מתחיל המסע של ריק בעקבות משפחתו האבודה, הישרדותו, והצורך להבין מה מתרחש סביבו. יחד עם הצופה ריק מסתגל למצב, לזומבים ולחוקים החדשים. ישנן דמויות נוספות, אך כדי להכיר אותן תאלצו פשוט לצפות בסדרה. היוצרים לא הזניחו אף אחת מהן. אף דמות לא רדודה או משעממת. לכל אחת יש את עולמה הפנימי, הבחירות שלה והתייחסותה למצב החדש.

לאחר הצלחת העונה הראשונה, ידעו ברשת AMC שהם זכו בפיס, ומיד הודיעו על הפקת עונה נוספת, שתכלול 13 פרקים. בעונה הראשונה ריחמו מעט על הצופה התמים, יחסית. העונה השנייה כלל לא מומלצת לנשים בהריון, אוכלי קטניות, ופחדנים. העונה מגיעה לרגעי שיא מפתיעים במיוחד. פרקים מסתיימים ומותירים את הצופה פעור פה וחסר ציפייה עד לפרק הבא. אין ליוצרים כל בעיה להרוג דמויות ראשיות, או בעצם להחיות אותן מחדש, בתור זומבים כמובן. הסיבה ש"THE WALKING DEAD" מצליחה כל כך היא בזכות הסיפור של השורדים. מערכת היחסים הלא יציבה בניהם, העבר הטעון והעתיד הלא נודע, הופכת את הסדרה לכל כך אמיתית. האיפור של הזומבים, יכולות ההפקה המדהימות והבימוי המדויק משלימים את הסדרה והופכים אותה מטובה, למצוינת. ההצלחה גרפה אחריה שלל הצעות למוצרים נלווים. ההזוי ביותר היה בושם "זומבים", שהפצתו נמנעה ע"י Kirkman עצמו. כעת אף ניתן לזכות ב"שרשרת אוזני זומבים" (כשר למהדרין) באתר הסדרה. סיבה נוספת ומשוחדת לצפייה בסדרה – Scott Ian מעריץ מושבע, שאף הופיע בתפקיד זומבי אורח.
לסיום, וידוי קטן. בהשראת הסדרה המדוברת ושיעורי תסריטאות שלמדתי לאחרונה במכללה לקולנוע, כתבתי סדרת זומבים מקורית משלי. תסריט הפיילוט כבר מוכן ומזומן. נודע לי שבתקופה האחרונה ישנם מצעדי זומבים בתל-אביב ושהזכיינית קשת מחפשת תחליף לכוכב נולד. אז מה דעתכם, לצלצל מחר בבוקר למנכ"ל?