כשלמטאליסטים נמאס לעשות מטאל

אל תיבהלו מהכותרת המפוצצת. היא אולי נשמעת קצת נחרצת מדי, אבל פשוט לא מצאתי דרך אחרת לנסח את זה – איך לעזאזל אתה אמור לתמצת, אל תוך משפט אחד, תופעה נרחבת ומתפתחת? אבל בכל זאת, הכתבה הזאת מתעסקת בנושא שאולי ייראה מוזר, או אפילו יכעיס, חלק מכם, נגנים ואמני מטאל אשר בחרו להשקיע את הכשרון המוזיקלי שלהם בתחומים מוזיקליים אחרים, מחוץ למחוזות הדיסטורשן והגראולים. כמובן שיש הרבה מאוד להקות ואמנים אשר מהלכים על הגבול הדק בין מטאל וסגנונות רוק אחרים, אך לא זאת כוונת המשורר, אני מחפש דווקא את הניגודיות, ואני מיד אסביר למה.

נקודת ההנחה המקובלת היא שמטאל, על רוב נגזרותיו, הוא ז'אנר מוזיקלי הדורש יכולת נגינה גבוהה מאוד, אפילו בתוך הז'אנרים הפרימיטיביים יותר שלו, וכמובן, רמה לא מבוטלת של כישרון ויכולות כתיבה והלחנה. רוב האוכלוסייה תתייחס למטאל בביטול ותקטלג אותו כרעש צעקני ומיותר, אבל אנחנו – יחידי הסגולה אם תרצו – אשר אימצנו את המטאל לליבנו, יודעים למצוא את הייחודיות המוזיקלית בז'אנר שאין בשום מקום אחר. אצל כל מטאליסט זה משהו אחר, אצל אחד הכעס והפורקן במוזיקה, אצל השני, הדרייב והאנרגיה, ואצל השלישי זה אולי המורכבות המוזיקלית. כך או כך, זהו אחד הסגנונות המוזיקליים המורכבים שיש למוזיקה המודרנית להציע כיום, ומתוך כך, אמני מטאל נוטים להיות סופר-מוכשרים ומוזיקאים מחוננים על כליהם. העובדה הזאת, אותה הבנתי כבר לפני מספר שנים, הביאה אותי לשאול את עצמי – מה קורה כשמטאליסט, נגן מטאל, אמן מטאל או איך שלא תקראו לזה, ישתמש בכישרון, בידע ובנסיון המוזיקלי שלו, וישקיע אותו בתוך סגנון אחר?

המפץ הגדול הגיע, כמו הרבה דברים, אחרי ששמעתי לראשונה את האלבום The Hummer של הגאון שליט"א Devin Townsend. דווין הוא אולי האמן הכי מוכר בסצינת המטאל שגם עשה את המעבר והצליח למכר את המטאליסטים לסגנונות טיפה אחרים… ולמען האמת, כבר די התרגלנו שבמקביל לפרצי הפסיכוזה הכבדים-עד-מאוד של להקתו, Strapping Young Lad, לדווין יש גם צד טיפה יותר רך, עם אלבומי פרוגרסיב מטאל על גבול הרוק כגון Infinity, ו-Terria. אבל את שנת 2006 של דווין באמת שהיה קשה לי לעכל – הוא התחיל אותה עם Synchestra, אלבום פרוגרסיב נסיוני ומוזר, המשיך אותה עם The New Black, האלבום החמישי והאחרון של SYL שהיה כבד ועצבני, כמו תמיד, וסיים אותה עם The Hummer, אלבום אמביינט-חלילים-וסימפולים. אין ספק שזה היה Devin Townsend, אין ספק שזה היה טוב, אבל זה היה ממש לא צפוי. אחר-כך בא גם האלבום Ki אשר יצא בשנה שעברה, והיה איפשהו בין בלוז, אמביינט ומטאל. ומה מצפה לנו העתיד מהגאון הקנדי? בשנה הקרובה הוא מתכנן להנחית עלינו את Deconstruction שאמור להיות כבד מעבר לכל דמיון, ואת Ghost, שצפוי להמשיך את הקו שהתחיל עם Ki ואולי אף לפני זה, ולשלב שוב אלמנטים אמביינטים במוזיקה. מה תהיה התוצאה? רק אלוהי, כלומר, דווין, יודע.

עוד להקה ידועה יותר אשר עשתה את המעבר ממטאל לסגנונות אחרים, היא כמובן Ulver. כל מי שמכיר קצת את סצינת הבלאק מטאל הנורבגית ומכיר את הלהקה (שהתחילה את דרכה כחלק מהגל השני של הבלאק מטאל במדינה,) יעיד שהיא תמיד הייתה קצת עוף מוזר בסצינה. כבר ב-1994, שנה שבה יצאו קלאסיקות בלאק מטאל כמו De Mysteriis Dom Sathanas, Transilvanian Hunger ו-In the Nightside Eclipse, הזאבים הוציאו את Bergtatt, ששילב אלמנטים של פולק נורבגי עם פרצי בלאק מטאל מהירים וחזקים. האלבום הבא, Kveldssanger, היה אלבום פולק אקוסטי מזוכך, ללא זכר לאגרסיביות המנסרת של האלבום הקודם, ואילו השלישי, Nattens Madrigal, הוא תמצית הבלאק מטאל הנקייה ביותר – אווירה קודרת, ליריקה שטניסטית, גיטרות מנסרות ומהירות והפקה כל כך Lo-Fi שאפילו הופצה בעבר שמועה שהאלבום הוקלט באמצע יער נורווגי קודר, באמצעות טייפ מקליט ישן. לאחר האלבום הזה, כשהלהקה הרגישה שהיא מיצתה את כל הכיוונים האפשריים בבלאק מטאל – ולמען האמת, גם קצת את הקהילה וכל הקשור בה – Ulver נכנסה לתוך מסע ארוך שנמשך כבר למעלה מעשור, של התנסות מוזיקלית גרידא. זה התחיל עם Themes From William Blake's The Marriage of Heaven and Hell, אלבום שהיה כל כך הרבה דברים שקשה להגדיר אותו (אבל בלאק מטאל הוא בהחלט לא), המשיך עם Perdition City, שהיה ממש אלבום טריפ-הופ לכל דבר, והגיע לאחרונה לשיא עם הנסיונות האלקטרוניים Blood Inside ו-Shadows of the Sun, שני אלבומי אלקטרוניקה המשלבים אלמנטים שונים – בעיקר מוזיקה קלאסית, אבל לא רק. מי ששומע את אחת היצירות האחרונות של הלהקה, יתקשה לנחש שפעם אותם אנשים עשו בלאק מטאל מחתרתי ואפל. אלבום חדש בדרך, וכמו עם המוזכר הקודם בכתבה, ממש אין לדעת איך זה יישמע.

בניגוד ל-Devin ול-Ulver, שתי אושיות מטאל וותיקות בביצה המתכתית, האומן הבא שאני הולך להציג הוא יחסית אנונימי, לפחות לקהילת המטאל הישראלית. מדובר ב-Dallas Green, הגיטריסט המוביל בלהקת Alexisonfire, אחת מלהקות ההארדקור \ סקרימו המובילות בקנדה ובעולם בכלל, שהחל בשנת 2005 להקליט מוזיקה תחת המוניקר City And Colour (לכל נפגעי מערכת החינוך הישראלית – דאלאס זו עיר, גרין הוא צבע). בניגוד למוזיקה הפאנקיסטית הצווחנית ומלאת מרד הנעורים של אלכסיס העולה באש, גרין מפגין בפרוייקט הסולו שלו צד רגיש ואישי, כשלצידו גיטרה אקוסטית, מעט קלידים ומפעם לפעם המפוחית הדילנית האהובה על כולם. המוזיקה היא מוזיקת פולק אמריקאית אקוסטית, והשירים ממכרים עד כאב. הטקסטים של גרין אישיים וחודרים, וסובבים רעיונות מוכרים כמו אהבה, אובדן, אכזבה ומוות – אך בזווית מעניינת ולא קיטצ'ית מדי. שני האלבומים שלו, Sometimes מ-2005 (שאת מרבית השירים שבו כתב והלחין גרין כשעוד היה מתבגר בתיכון) ו-Bring Me Your Love מ-2008, נחטפים כמו לחמניות חמות בקנדה וארה"ב, ושניהם זכו למועמדויות ופרסים בטקס הגראמי הקנדי. אישית, אני מעריץ ומעריך את גרין בעבודת הסולו שלו, על הפגיעות והפתיחות המצמררת בליריקה, ועל הביצוע המושלם והמרגש של השירים עצמם. גרין מייצג פה בדיוק את מה שאני מחפש – מוזיקאי מחונן מסצינת המטאל וההארדקור שמסוגל לקחת את הכישרון הרב שלו ולתעל אותו לכיוון אחר לגמרי, והוא עושה את זה לא פחות טוב מאשר הלהקה שבה גדל והתפתח.

עוד פרוייקט מעניין מאוד מהצד היותר הארדקורי של הסצינה המטאליסטית, הוא Tangents, של מתופף המטאל Derek Kerswill, המוכר בעיקר מלהקת Unearth בה הוא מתופף בשלוש השנים האחרונות, וממספר להקות אחרות בהן "חילטר", כמו Shadows Fall, Icepick ו-Kingdom of Sorrow המצויינת. הפרוייקט כולו הוא די חדש, וקיים בסך הכל מ-2009, אך ממשיך רעיונות מלהקה אחרת של קרסוויל, Seemless, שהתפרקה בשנה שעברה והכילה שני חברים לשעבר מלהקת העל Killswitch Engage. המוזיקה, כפי שהיא מופיעה באלבום הראשון של הלהקה שיצא ממש בחודש שעבר, One Little Light Year, מסווגת כפופ-רוק עם הרבה מלודיה וטאצ' מעט אלטרנטיבי, מה שאולי יפחיד את המטאליסטים הכבדים שבינינו אבל ממש שווה לתת להם ניסיון. Kerswill אחראי על כל הכלים, מהתופים (כמובן) דרך גיטרה, באס, קלידים וסינת'ים למיניהם, ו-Dave Witham, סולן עלום שם יחסית, אחראי על הקולות. המוזיקה עצמה מזכירה מאוד את Radiohead בהרבה מובנים, אך בגישה קצת יותר פופיסטית מהלהקה הבריטית. הקיטלוג כפופ אולי קצת מסנוור את העיניים, אבל מי שיקשיב למוזיקה ברצינות יגלה לחנים מצויינים וביצוע מושלם של קרסוויל, שמגלה כישרון כמולטי-אינסטרומנטליסט מן המניין, וקולו של ווית'אם מנצח על הכל ביד רמה. אם הייתי צריך לתאר את האלבום במשפט אחד, הייתי אומר שהוא ממש כמו העטיפה שלו: צבעוני ומרשים מאוד, אבל קודר ואפל בשכבות עמוקות.

ולסיום, איך אפשר בלי נגיעה ישראלית? אולי רובכם לא שמעתם עליו, אבל אסף בורגר הוא אמן ענק בארצות הברית, אנגליה ובלגיה. אם לא שמעתם את השם הזה, אולי יצא לכם להתקל בשם Borgore, הכינוי תחתיו הוא מופיע במועדונים ופסטיבלי דאבסטפ מאז השתחרר מצה"ל. השנה הוא אפילו הופיע ב-SXSW, אחד מפסטיבלי המוזיקה הגדולים בארצות הברית. אבל איך כל זה קשור למטאל? בורגר מתופף בלהקת הדת' מטאל הישראלית Shabira (שעתידה בימים אלו לא כל כך ברור), יחד עם הגיטריסט טום מלול, שהוא גם מפיק דאבסטפ מחונן תחת האליאס Tomba. השניים מפרקים רחבות בישראל ועושים חיל בחו"ל, בעזרת הסגנון הייחודי להם ונחשב ל"הדבר הבא בדאבסטפ", מה שהם קוראים לו Gorestep. תחשבו על דאבסטפ מושפע מסרטי אימה, מטאל ופורנוגרפיה. בהרבה מובנים, מה שבורגור וטומבה עושים לא שונה מאוד ממטאל – מוזיקה קיצונית, אלימה ורועשת לא פחות מהרבה להקות דת' מטאל, ואולי אף יותר. ואפילו יש גם סוג של פוגו. שווה בדיקה.