לא טסתי לגרמניה לקנות דיסקים וחולצות

כאשר יקיר שוחט השתחרר מהצבא, הוא עבד בשוק וסידר ירקות. אם הייתם שואלים אותו אז לאן הוא רוצה להגיע, כמובן שהיה משיב שהוא תמיד שואף ליותר, ושיש לו עוד המון לאן להתקדם. כיום, לאחר לא מעט שנים, יקיר בעל תפקיד בכיר בחברת היי-טק, חי באושר ועושר עם בת זוגתו בדירה בגבעתיים, ובחודש שעבר הוא ניצח בפסטיבל Wacken בגרמניה מול עשרים ושמונה להקות, עם להקת המטאל אותה הוא מוביל. אך אם תשאלו אותו כיום, את אותה שאלה בדיוק שנשאל אז לאחר הצבא, הייתם מקבלים את אותה תשובה בדיוק. למה? גם אני בהתחלה לא הבנתי, עד שהבנתי. מבולבלים? בואו נתחיל את המסע שלנו מההתחלה, וכשאני אומר התחלה אני מדבר על ההתחלה.

יקיר התוודע לראשונה למטאל בגיל ארבע-עשרה, כאשר וידאו קליפ של Iron Maiden ששודר בטלוויזיה הלהיב אותו ומשך את עיניו. הוא החל להתעניין יותר ויותר במוזיקה הקיצונית הזו, ואם לפני זה היה אוהב לשמוע להקות פאנק-רוק מתונות יחסית, כשהשכן של יקיר הביא לו לראשונה לשמוע את Master of Puppets האגדי של מטאליקה, זה העיף לגמרי את כל מה ששמע בעבר. לא עבר יותר מדי זמן ויקיר הפך לחסיד המטאל של האייטיז, הפלייליסט שלו הורכב מלהקות אגדיות של אותה תקופה, הוא היה קם בבוקר עם Manowar, אוכל צהריים עם Judas Priest, ונשכב לישון עם Bathory.

"היינו להקה שלא באמת ידעה לנגן, באנו להרוס דברים."

כמו הרבה מטאליסטים בגילו, כבר בתקופת הצבא מצא את עצמו יקיר עם להקה. את Hangman מתאר יקיר כ"להקה של מטאליסטים", במובן המופשט ביותר של המונח. "היינו מטאליסטים בדם," מספר יקיר, "כאלו שחיים את הסטיגמה, עם קעקועים של להקות וכל הדברים שמסביב… הלך רוח שאי אפשר לשחזר אותו". יקיר מספר כי באותה תקופה הייתה בעולם סצנת אנדרגראונד מאוד רצינית שכללה ברנז'ה של להקות. להקות קיצוניות מכל העולם (בעיקר ת'ראש / בלאק) היו מתכתבות בניהן ועוזרות אחת לשנייה, הייתה תמיכה כללית ונוצרה קהילה. "ואז הכל קרה מהר מאוד," הוא ממשיך לתאר, "מטאליסטים מכל העולם היו נכנסים לפורומים וכותבים עלינו, קיבלנו הזמנה להופיע בפסטיבל, בין לבין הוצאנו תקליט, הופענו בטריביוט ל-Venum של לייבל מחתרתי בפולין… מהר מאוד התפרסמנו וזכינו להצלחה." במבט לאחור יספר יקיר שהיה זה "הרבה מידי מהר מידי".

"האם אני עדיין מתגעגע ללבוש את חגורת הכדורים, לעלות על הבמה, ולשבור מה שעומד מולי? בהחלט כן."

האלבום של Hangman היה אמור לצאת בפברואר 2006, תחת הלייבל Witches Brew, בסטנדרטים גבוהים מאוד. למעשה, חוזה התקליטים בחברה הנ"ל לא מומש עד היום, וכל עוד זה תלוי ביקיר הוא גם לא ימומש. עד לא מזמן המשיך לקבל יקיר פניות שונות מחברות תקליטים בעולם להוציא את האלבום שעוד נמצא במגירה בביתו של יקיר, אך ככל הנראה שם הוא יישאר. "אני מעדיף למות מאשר לתת לאנשים לקנות חומר של להקה מתה", הוא טוען. Hangman התפרקו מסיבה אחת ברורה, מרוב שאפתנות נעלמה החברות. ריבים התחילו להתפתח בתדירות גבוהה, וכמובן שעם הזמן גלשו הריבים לנושאים אישיים. למרות שהם ניסו לפתור את זה ואף החליפו חברי להקה, זה פשוט לא עבד יותר. מתקוות סצנת האנדרגראונד הישראלית, הפכה Hangman ללהקה חולה, חסרת כימיה, שעתידה לפירוק. לאחר זמן קצר זה גם קרה. "מה שהכי אהבתי זה שהיינו מטאליסטים שחיו את הקריקטורה," מתרפק יקיר על עברו, "וחבל לי שזה נפל בעקבות משחקי אגו שגם אני הייתי חלק מהם, זה דבר שלא ישוחזר, אך זהו זיכרון מתוק לתמיד".

"נכנסתי לדיכאון, לא יצאתי מהבית, נותקתי מהסצנה בישראל."

הפירוק של Hangman היה ללא ספק טלטלה רצינית בחייו של יקיר. בהתחלה הוא ניסה להיאבק במצב, להקים את ההרכב מחדש. כבר אז למשל הוא פנה לאלעד מנור אבל זה אפילו לא הגיע לשלב של חזרה. "מסתבר שהקרקע לעבודה שלי עם אלעד עוד לא הייתה מוכנה מספיק, אבל ידעתי שזה יגיע" הוא משחזר. לאחר עוד אלו ואלו ניסיונות לא מוצלחים במיוחד ההרכב דעך לגמרי, ויקיר הפך שבר כלי. הוא היה יושב לבדו בבית, מנתק את עצמו מכל מה שקשור למטאל הישראלי, וחולם על לשיר שוב בלהקה, וליצור מוזיקה עם חברים מטאליסטים, וחולם. בשלב מסוים הקים יקיר פרויקט עם טל וייסמן (הגיטריסט של Hangman). "טל התקשר והציע לקבור את העבר בעבר, והייתי כל כך רעב ליצור מוזיקה שזרמתי איתו". השניים עבדו על חומרים מקוריים שלימים הפכו לחומרים של Hammercult, בסטודיו קטן שטל הקים בקדימה. "היינו יושבים לילות בקדימה וכותבים מוזיקה," מתאר יקיר בנוסטלגיה, "אני זוכר את הפסטורליות מסביב, זה נתן המון השראה לכתיבה". כך התחילו השניים ליצור שירים, בהתחלה לא היה להם מתופף, אז הם הקליטו דמואים עם מכונת תופים. עד שיום אחד טל הכיר ליקיר את מעיין הניק, ילד בן שמונה עשרה שגר בקדימה, ואגדת תופים חיה. "ראיתי שהבן-אדם הזה מתופף על, יהלום שזקוק לליטוש, היה חבוי בו פוטנציאל ענק". יקיר וטל לקחו את מעיין והתחילו לעבוד איתו, אט אט התגבש הפרויקט ורקם עור וגידים בשם Rotten Angel. המטרה אז לא הייתה להופיע, לא לפרוץ, וגם לא להתפרסם. בשביל כל השלושה העבודה באותו סטודיו בקדימה הייתה מעין תרפיה גופנית, משהו שבא למלא את החלל שנוצר אצלם בלב, כל אחד מסיבותיו שלו.

"ברגע שהרשיתי לעצמי לחשוב על פריצה עם הלהקה, עברתי ניתוח בעין שריסק לי את התוכניות."

ב-2008 החליטו Rotten Angel לתת טעימה לקהל המטאל הישראלי, והקליטו את השיר Diabolic Overkill (כיום להיט של Hammercult). השיר זכה מיד לתגובות נלהבות ברשת, אך דווקא כשהגיעה ההזדמנות לפרוץ קדימה עם הפרויקט ואולי להופכו ללהקה של ממש, הידרדר מצבו הבריאותי של יקיר, והוא עבר ניתוח קשה בעין שמאל. "נאסר עליי כל פעילות מאומצת, מחשש לפיצוץ של נימי דם בעין וסכנה לעיוורון." מספר יקיר, "הייתי מושבת מלהופיע, לשיר, וכיוצא בזה. נהרסתי מבפנים". בלי יכולת לעשות חזרות או לשיר, הייתה זו מבחינת יקיר קריאת 'Game Over' לקריירה מוזיקלית כלשהי, ואם נוסיף למשוואה את העובדה שבאותה תקופה החליטו טל ומעיין לעזוב לקנדה, אנחנו מקבלים את הפרוק של Rotten Angel.

"כשאחד המתאמנים במכון דחף לי מזרק ליד, הוריד את המכנסיים, וביקש ממני להזריק לו סטרואידים לישבן, הבנתי שזה לא בשבילי."

איפשהו ב-2007 החל יקיר לעבוד בעולם ההיי-טק, כי גם צריך לחיות ממשהו. הוא נכנס לשם במקרה, אך מהר מאוד הבין כי זה התחום שלו, והחל להתקדם מהר במקצוע. תקופת ההחלמה בעין שבמהלכה נאלץ להפסיק מפעילות מאמצת, פינתה ליקיר זמן להתקדם עוד ועוד בתחום ההיי-טק, עד התפקיד המכובד אליו הגיע היום. לאחר שהעין החלימה, תר לו יקיר פעם נוספת אחר סוג של תרפיה בכדי למלא את החסך שפקד אותו מאז הפירוק של Rotten Angel, ובשלב מסוים פנה לפיתוח גוף חובבני (שעד היום רוחב הכתפיים והיקף הזרועות של יקיר מעידים על כך). כשאחד המתאמנים פנה אליו בחדר הלבשה בבקשה להזריק לו במקומות המוצנעים, הבין יקיר שהוא טעה ברמזור. "הבנתי שזה עולם של מכורים לסמים. אנשים לוקחים סטרואידים שלוש פעמים ביום, זו לא דרך חיים בשבילי, אני מחפש פריקה בצורה הטבעית".

והפריקה הטבעית גם הגיעה בסופו של דבר, בצורת שיחת טלפון מאורי, סולן וגיטריסט להקת Dark Serpent. אורי אמר ליקיר כי הוא חושב שאם אנשים יראו אותו על הבמה זה יעשה טוב להכנת הקרקע לדבר האמיתי. אחרי הופעת אורח של יקיר עם Dark Serpent, עטו כמובן על יקיר מטאליסטים רבים ששאלו אותו בדבר עתידו המוזיקלי, והאם הוא צפוי לחזור לסצנה בקרוב. בשלב זה יקיר עוד שתק, אך יריית פתיחה ססגונית נורתה בראשו. קצת לאחר מכן הגיע השלב הראשון, היה זה טלפון ממעיין הניק, "חזרתי לארץ, אם יש לך משהו מעניין, אני בפנים". השלב השני גם הוא לא בושש להגיע, "מעט לאחר מכן פנה אליי אלעד מנור," מספר יקיר, "הוא אמר לי שאם אני עדיין בקטע של לעשות מטאל, הוא מתכנן להרים משהו גדול והוא רוצה אותי בפנים. כאן היה ברור לי שזה קורה". היה ברור ליקיר שאם הפעם הוא יעשה את זה כמו שצריך, שאם הוא יתאבד על זה ויעשה הכל גם עם הלב אך גם עם הראש, זה יצליח בענק. "הפעם ידעתי להיכנס ללהקה בלי אגו, להפיק את לקחי העבר." הוא אומר. השלושה החלו לעשות אודישנים, אך אחרי לא מעט אודישנים ללא הצלחה, אלעד החליט להביא את אריה ארנוביץ' אשר מנגן איתו ב-The Fading, ואחרי ההופעה הראשונה של Hammercult הוחלט להביא את גיא בן-דוד מ-Demented Sanity.

"איזו קומבינה הייתי יכול לעשות עם הגרמנים? לתת להם חומוס מאבו-חסן?"

אחד הדברים היותר מבדרים קרו בדיוק בתקופה הזו, כשיקיר חזר להיות מעורה בסצנת המטאל הישראלית, ולמעשה קורים עד היום. כיוון שיקיר בילה תקופה ארוכה כשהוא מנותק מהסצנה המקומית, כשהוא חזר היה צורך לעדכן אותו בנפשות הפועלות ובסיפורים הנוכחיים על הסצנה. למעשה, רק לאחרונה גילה מי זה שי שליבו למשל, ועל העובדה שהיה פה פסטיבל "הללויה" שהוא היה אחראי אליו. למעלה מכך, סיפור מצחיק התרחש כאשר כמה שנים אחרי המקרה, נחשף יקיר לפוסטר של "אנת'ם פסטיבל" ושאל בתמיהה: "הדבר האדיר הזה היה בישראל?". כמה אנשים נאלצו להסביר לו את הסיפור המפורסם מאחורי הפסטיבל שנפל…

יחד עם זאת, יקיר לא בוחל בתיאור הסצנה החדשה אליה נחשף כשחזר לפעילות. "באופן כללי לא השתנה פה כלום. רק כמות אנשים קטנה יותר, ונוכחות קטנה יותר בהופעות. יש פה עדיין המון חבר'ה טובים, וגם יש פה עדיין המון צרי עין. הדבר היחיד שהופתעתי לגלות זו קבוצה ענקית של ילדים מדהימים ומפרגנים, וזה בהחלט דבר מבורך. אם אני צריך לסכם, לצערי עדיין יש את האנשים הלא טובים, ותמיד הם יהיו, אין מה לעשות. גם על Hammercult לצורך העניין, עד היום אומרים שכל הלהקה שלנו היא קומבינה, וכל ההישגים שלנו זה בזכות פרוטקציות. איזו קומבינה בדיוק הייתי יכול לעשות עם הגרמנים? להביא להם חומוס מאבו-חסן? אני יוצא לגרמניה בשביל לייצג את העם שלי, ומופיע עם דגלי ישראל, ועדיין יש את הקנאים שמלכלכים. ובנוגע אליהם? אני התייאשתי".

"לא נסעתי לגרמניה בשביל לשתות בירה, או לקנות דיסקים וחולצות, את זה אני אעשה בלי קשר."

"כבר כשסיימנו להרכיב את הליין-אפ הסופי של חברי הלהקה, הצבנו לעצמנו מטרות ברורות." מתאר יקיר, "אנחנו לא כאן בכדי להצליח בארץ, אנחנו לא רואים להקות ישראליות כאן בסצנה בתור מתחרות שלנו, ואנחנו לא כאן בכדי להילחם באף להקה ישראלית. רצינו תוך חצי שנה להגיע למקסימום האפשרי מבחינת הסצנה המקומית, לנצח במטאל-באטל הישראלי, לנצח במטאל-באטל בגרמניה, ויאאלה לעולם הגדול". וכמתוכנן, לאחר כחצי שנה מאז הופעתה הראשונה של Hammercult, ניצחה הנ"ל במטאל-באטל הישראלי מול להקות בדרגות גבוהות מאוד. חודשיים לאחר מכן, עשו את הבלתי יאומן וניצחו עשרים ושמונה להקות-על מכל העולם, בזכות ת'ראש ישראלי חי ובועט. "אני לא כאן בכדי לעשות חיקוי ללהקות אולדסקול למיניהן, ת'ראש אולדסקול כבר עשיתי בעבר. מצד שני אני גם לא כאן בכדי להמציא את הגלגל. חוקי המשחק השתנו, להקות משנות את הסאונד שלהם, ואפילו להקות אולדסקול משנות את הז'אנר שלהם. Hammercult עושה ת'ראש מהיר ועצבני, שמאוד מתחברת לצד המודרני של המפה, אבל עדיין מושפעת מלהקות עבר".

"הולכים למלחמה, ובמלחמה צריך לנצח."

כשיקיר מתבקש לשחזר בפניי את אותן התחושות שחווה בוואקן, הוא עושה זאת ברצון. "לפני ההופעה שלנו בוואקן, שכבתי באחת הפינות על הדשא וחשבתי רק על דבר אחד, 'הולכים למלחמה, ובמלחמה צריך לנצח'. אני הגעתי כנציג של ישראל, וכנציג של סצנת המטאל בישראל, ואסור לי לאכזב. כשעליתי על הבמה זו הייתה תחושה נהדרת, ראיתי אנשים מהעולם עם דגלי ישראל, נורווגים ושבדים דופקים אחד לשני עם פטישי יום העצמאות על הראש, וכולם צועקים את שם הלהקה שלנו. לפנינו הופיעו המתחרים הגרמנים, שניגנו ת'ראש מגניב שהזכיר Testament, ואז עלינו אנחנו עם משהו יותר כסחני ושברנו להם את הראש".

"ביום האחרון של הפסטיבל, נתנו לנציג המשלחת הרוסית להציג את המנצחים. ואחרי נאום ארוך ודי חופר הוא אמר 'והמנצחים הם בלהבלה'. כלומר, מלמל איזה ג'יבריש שאני ורוב הקהל לא הצלחנו להבין. ואז הוא חזר על זה שוב ואמר 'ישראל!'. לפני שאתה בכלל מתחיל להבין מה קורה, מרימים אותך על הכתפיים, תמונות יח"צ מכל הכיוונים, ראיונות בלי סוף, כולם עטים עליך מכל כיוון אפשרי".

יקיר בהחלט מתאר בחיוך את רגעי הניצחון, ואפילו כשאני שואל שאלה עוקצת בנוגע לדעתו לגביי התעלמות כלי התקשורת הישראלים מהניצחון שלהם בגרמניה, לא יורד לו החיוך. "שלחנו בקשות לכלי תקשורת שונים, חלקם התעלמו, חלקם אמרו שזה לא פיקנטי מספיק, לא עובר מסך, קיצוני מדי, ועוד תירוצים. הסטיגמות במיינסטרים עלינו נשארו ותמיד יישארו. ואת האמת שזה לא אכפת לי. אני מעדיף כתבה ב-Metal Hammer, אצל אנשים שרוצים לכתוב אליי ואל אנשים שרוצים לקרוא עליי. אנשים שמעריכים ושזה מעניין אותם. כשאני מקבל כתבה במגזין מטאל, אני מקבל תמיכה מאנשים שמעריכים ואוהבים אותי כמוזיקאי. כשאני מקבל כתבה ב'חדשות 2' לצורך העניין, אני מקבל חשיפה אל אנשים שמתייחסים אליך כנישה קיצונית. וכל אחד מעדיף שיעריכו אותו כמו שהוא רואה את עצמו. גם אם כלי התקשורת במיינסטרים הישראלי בוחרים להתעלם ממך, אני בסופו של דבר מרגיש שעשיתי היסטוריה כשניצחתי בפסטיבל שכזה על אדמת גרמניה. אחרי שירדתי מהבמה ניגש אליי מישהו ממצרים ומישהו מירדן וסיפרו לי כמה הם אוהבים אותנו, והשיא היה כשבחור מטהרן בא והציג את עצמו בפניי, הוא חיבק אותי וחיבקתי אותו חזרה".

"אחרי הניצחון שתינו כל כך הרבה שהיינו מנותקים ממה שקורה סביבנו. אתה רואה סביבך אמנים בדרגות הגבוהות ביותר, ובמקום לפתח איתם שיחה אתה צוחק על איך שהם נראים. ניגש אליי איזה עיתונאי ושאל אותי איך אני מרגיש אחרי הניצחון, ואמרתי לו ' אני הולך לראות את ג'ודאס פאקינג פריסט! ככה אני מרגיש!'. וההופעה הזו הייתה בהחלט רגע השיא האישי שלי בפסטיבל. חלום שהתגשם, התרגשתי ובכיתי בהופעה הזאת, זו הייתה הוכחה חיה לכל הדברים עליהם גדלתי."

יקיר היה לראשונה בפסטיבל וואקן בשנת 2004, לאחר שירותו הצבאי. זיכרונותיו מוואקן של אז שונים מזה של היום. "וואקן של היום גדול יותר, ממוסחר יותר, גרנדיוזי יותר. זה מדהים לראות שהמטאל תופס תאוצה במשך השנים. הישראלים שטסו לתמוך בנו היו מדהימים, הייתה תמיכה אדירה, הקהל נתן מאתיים אחוז מעצמו וגם אנחנו השתדלנו לתת חזרה, וכנראה שהצלחנו. בזמן ההופעה שלנו היה למעלה מאלפיים איש סביב הבמה, וזו הייתה תחושה מטורפת. הכרנו אנשים חדשים, מסתבר שטום 'ריפר' הוא בן אדם סחבק בטירוף וישבתי איתו על בירה, דורו הייתה מגניבה והיה נחמד לדבר איתה, ואלו דברים שאני יכול לחוות רק בוואקן. אני מחכה מאוד להופעה שלנו ב-2012, שאתה מגיע כהופעת כבוד כמנצח השנה הקודמת, אני מבטיח שגם שמה נתעלה על עצמנו".

"אם אתה ממשיך בחייך וחושב שהצלחה תיפול יום אחד עליך מהשמיים – אתה אידיוט. רוצה להצליח? תקרע את התחת."

אלפרד ויקטור דה ויניי היה משורר, סופר ומחזאי צרפתי שחי במאה ה-18. בספרו "יומנו של משורר" כתב כי "החזק יוצר את מאורעות חייו. החלש נכנע לאלה שהגורל מטיל עליו". ישנו תירוץ לבני-האדם להאשים את הגורל שלהם בכישלונם, להאשים את המזל הרע, או את הנסיבות. "נסיבות? אני יוצר נסיבות!", אמר פעם נפוליאון בונפרטה. אנשים קמים ונופלים כל הזמן. חלקם מצליחים לאחר שנפלו שוב ושוב, לקום שוב ושוב על הרגליים, וזו סוג של גדולה. אך הגדולה האמיתית היא להישאר בפסגה, לשאוף כל הזמן למעלה ולדעת שגם אם אתה חושב שאתה בפסגת העולם, אתה בסך הכל בן-אדם, ומחר הכל עלול להתהפך ותמצא את עצמך בנקודת ההתחלה, או נמוך ממנה. יקיר שוחט יוצר את מאורעות חייו, הוא ניצח בוואקן כי הוא החליט שהוא ינצח בוואקן, והוא הגיע למה שהגיע כי הוא החליט שזה רצונו. וגם ברגעי השיא, גם על הבמה כמנצח בוואקן, התהילה לא עולה לו לראש והוא זוכר שהוא רק בן-אדם, שעד לפני כמה שנים עוד סידר ירקות בשוק, ויכול לחזור לשם בכל רגע נתון.