לא תמיד אפור – 10 אירועים ששינו את חייו של דורי בר אור, מנהיג להקת Eternal Gray
להקת המטאל הישראלית Eternal Gray היא תופעה מסקרנת. הלהקה הוציאה לפני עשור את Kindless, אלבום הבכורה שנחשב עד היום לאחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מישראל בז'אנר. מאז הלהקה ידעה חילופי הרכב וכמה שנים של חוסר פעילות, כשבשנה שעברה הוציאה סוף סוף את אלבומה השני – Your Gods, My Enemies, שיצא בחברת התקליטים Season Of Mist ולקח את הדת' הטכני שלה צעד אחד רחוק יותר. בתקופה האחרונה ידעה הלהקה עוד תנודות, האחרונה בהן היא השינוי בהרכב במסגרתו הוחלפו הסולן אורן בלבוס והבסיסט גיל בן יעקב במוזיקאים אחרים, אך נראה שכל עוד גיטריסט ומנהיג הלהקה דורי בר אור ממשיך להוביל את ההרכב, הם ימשיכו בדרך שלהם למרות כל הקשיים. בעוד כחודש תחגוג הלהקה עשור להוצאת אלבום הבכורה שלה, ובמקום ראיון סטנדרטי מצאנו לנכון לשבת עם דורי, מוותיקי המטאל בארץ ומוזיקאי שבע קרבות וחוויות, כדי שידבר איתנו על 10 אירועים שונים מחיים שהשפיעו עליו כאדם, וכמוזיקאי שעושה מטאל, החל מלימודי כינור – ועד החוויה הטראומטית של הפיגוע בבית ליד, דברים שמשנים אדם, וגם מוזיקאי:
אני בן 8 – רוצה לנגן בכינור וכך מתחיל עם המוזיקה.
נחשפתי למוזיקה קלאסית מגיל מאוד צעיר והצליל הספציפי של הכינור תמיד הקסים אותי, השאיר בי רצון לעוד. כבר בגיל שש רציתי לנגן בכינור וכשההורים שלי שאלו "מביני דבר", נאמר להם שאני צעיר מידי. לא נורא, התחלתי בגיל שמונה שלוש שנים נפלאות של חשיפה למוזיקה, לדיוק והעדינות שבכינור, לטכניקה ויצירת הצליל המדהים ממנו תמיד הוקסמתי.
אני בן 11 – מתמקד בספורט.
ככל שעבר הזמן גיליתי שהכושר שלי טוב באופן יחסי ושמשום מה שיעורי התעמלות וספורט היו האהובים עלי ביותר. זה התחיל בתחרויות ביה"ס ונגמר באליפות הארץ באתלטיקה קלה. הפוקוס וההצלחה בענף הסיטו את תשומת ליבי מהכינור והמוזיקה.
אני בן 14 – חוזר למוזיקה, הפעם עם גיטרה ולהקת בלאק מטאל.
האימונים האינטנסיביים הסבו לי סיפוק נפשי, אבל תמיד היה משהו "חסר". משהו שלא ידעתי להגדיר ולמרות זאת הצלחתי להתגעגע אליו. יום אחד דוד שלי הגיע לביקור והביא איתו גיטרה חשמלית חצי נפח והתחיל לנגן בסלון, בעודנו מחכים לאמא שתגיע. הצלילים קסמו לי. נשאבתי פנימה בצורה מוחלטת ואז נפל לי האסימון – לזה התגעגעתי כ"כ. הספורט והאימונים, הקפות המגרש והמתיחות – שום דבר מאלה לא חדר ללב. היתה חסרה לי נשמה בדברים שאני עושה. וכששמוליק ניגן הבנתי את זה. מייד ביקשתי ממנו ללמד אותי משהו וכמובן, כמו בערך 90% מהאנשים שמתחילים לנגן זה היה – Stairway to Heaven. אני זוכר את התחושה והעדינות של הכינור, את הצוואר הקטן ואיך כל מילימטר של תזוזה משפיע על הצליל. פתאום אני מחזיק גיטרה ביד והכל נראה ומרגיש פשוט ענק. אבל אהבתי, רציתי רוק'נ'רול! הצטרפתי ללהקת בלאק מטאל בשם Impurity בערך ב 91', איתה כתבתי את השירים הראשונים שלי והוצאנו דמו (מאוד נדיר) על קסטה וגם הופענו מספר פעמים בת"א ובבת ים.
אני בן 17 ושמונה חודשים – מתגייס לצנחנים.
נקדים ונאמר שבכלל לא רציתי להתגייס. הייתי בראש של הלהקה, המטאל, היה לי טוב.
עזבתי את בית הספר והתחלתי לעבוד כדי לממן לעצמי את המוזיקה – דבר שקורה עד היום 🙂
ככל שהתבגרתי והגעתי לגיל 17, התגבר בי הרצון להתגייס, אפילו רק מטעמי איתגור עצמי ובדיקת גבולות יכולת אישיים. עניין אותי לגלות מה נמצא שם, בעולם הלוחמים שבעיני נחשבים לגיבורים. רציתי להיות גיבור. הגיע צו ראשון, שואלים אותי בראיון לאן אני רוצה להתגייס ואמרתי "צנחנים". הראיון היה מאוד נעים וחיובי, חזרתי הביתה וסיפרתי להורים. “בטוח התקבלתי!”.כעבור כמה ימים מגיע מכתב מהצבא. בהתרגשות וצפייה פתחתי אותו כדי להבין מתי רוצים שאתייצב להתחיל את השירות בצנחנים. זאת הייתה הזמנה לראיון נוסף, אצל קב"ן. מיותר לציין שמעבר לאכזבה, זו היתה גם הפתעה גמורה. אז נכון, לא הייתי חנון ולקרוא לי "נורמטיבי" היה קצת מוגזם. אבל בכל זאת לא עשיתי שום דבר שהצדיק הזמנה לקב"ן, לא בעיני ולא בעיני הסובבים אותי.
הלכתי. אני זוכר שבזמן ההמתנה היו לידי כל מיני יצורים מוזרים שנראים ומתנהגים באופן יוצא דופן, אנשים שבאו לצאת מהצבא בכל מחיר. מה אני עושה פה לעזאזל?? נכנסתי לראיון. נגיע לסוף – הקב"ן אמר לי שהוא לא מבין למה בכלל שלחו אותי והוציא אותי עם מכתב המלצה – להתגייס לצנחנים.אחרי שלושה ימי גיבוש ובחינות, ארזתי את הקיטבג, אמרתי יפה שלום להורים ולחיים שהיכרתי עד אותו היום.
אני בן 17 ועשרה חודשים – הפיגוע בבית ליד.
זה לא נושא שאי פעם הרחבתי עליו וכנראה שגם לעולם לא אוכל, כי אף פעם לא מצאתי את המילים. כאילו הן מסרבות להגיע מהמוח לפה ולצאת החוצה.הפיגוע התרחש כשכבר הייתי חייל. נשארנו שבת וביום ראשון לפנות בוקר במסדר, המפקדים אמרו לנו ש 8 אנשים מהפלוגה יזכו בצ'ופר היום ויצאו לאבטח בצומת בית ליד.
לצומת הזו היו מגיעים המון חיילים בכל יום ראשון, בעיקר צנחנים, ומשם מתפזרים לבסיסיהם. זה באמת צ'ופר לצאת מהבסיס האפור באמצע הטירונות, לראות קצת ציוויליזציה.
הייתי אחד מהשמונה. “קחו ארנקים" אמר לנו אחד המפקדים עם חיוך חבוי. במילים אחרות – הולכים לעשות חיים! כמה חיכינו לזה.. להגיע לשק"ם ולקנות ממתקים. קיבלנו תדרוך קצר במקום והתחלנו את שיגרת האבטחה שהיתה אמורה להמשך שעתיים שלוש, בהן נוכל בתורות ללכת לשק"ם וקצת לשכוח מהשיגרה האינטנסיבית של הטירונות.
חלום.
היו המון אנשים באותו יום ראשון. היה פיצוץ אדיר, ממש במרכז התחנה היכן שכולם מתאספים, כמות המחשבות שרצות במוח באותה חצי השניה, עד שקולטים מה קורה – אינה נתפסת. ספקולציות לגבי מה זה היה, מה גרם, איפה, מי נפגע, איך יכול להיות… כל זה בכמה שניות בודדות. הבנתי מה קרה ורצתי אחוז אמוק פנימה, לעזור למי שאפשר. ואז היה עוד פיצוץ. מחבל מתאבד שני שחיכה, חיכה שיגיעו כולם לעזור כדי שיוכל לפוצץ את עצמו. האירוע שינה לי את החיים בצורה משמעותית. איבדתי חברים, איבדתי גם מעצמי. ממשיכים הלאה למרות הכל כי יצר ההשרדות חזק ובסופו של דבר, הבחירה נמצאת בידיים שלי אם להישבר או לא.
השתחררתי מהצבא במצב לא מעולה. מאז הפיגוע היו עוד מספר אירועים טראומטיים בלבנון, בשטחים… התחלתי ללמוד ברימון עוד בחופשת השחרור שלי. סירבתי לנוח כי ידעתי שזה יהרוג אותי אם אעצור עכשיו. אסור לשבת, חייבים להמשיך ולהכנס לשיגרה אזרחית כמה שיותר מהר למרות הקושי. הצטרפתי ללהקת Betrayer לתקופה של כמה שנים, בהן הופענו וכתבנו לא מעט חומר. בסופו של דבר הקמתי את Eternal Gray כדי לממש חזון אישי, משהו אנוכי במידה מסויימת אבל הגיע הזמן מבחינתי לעשות את הצעד ולהיות עצמאי. נסענו להקליט אלבום ראשון בשבדיה באולפני Abyss, איפה שהקליטו להקות על כמו Hypocrisy ו Destruction. זאת היתה אחת החוויות היותר טובות שעברתי, לדעתי גם בגלל שזה היה החופש הראשון שלי מהמציאות בה חייתי אחרי הצבא. עבדנו מאוד קשה על כתיבת האלבום ועשינו צעד שבזמנו לא היה מקובל ונראה אפילו קצת הזוי. מבחינתי זאת הדרך של איטרנל מאותו היום. תמיד מנסה לגוון ולשבור שיגרה, לא מנסה לענג עור תוף של אף אחד ועל דבר אחד לא מתפשר – איכות וטכניקה. תמיד יהיו כאלה שיאהבו את המוזיקה ותמיד יהיו את אלה שלא. תמיד מישהו לא יאהב את הפרסונות בלהקה ותמיד יהיו את אלה שכן. אבל טכניקה זה קונצנזוס, אין לזה תחום אפור. זה או שאתה טוב, או שלא. ועל זה לעולם לא התפשרתי וכנראה שגם לא אתפשר.
אני בן 28 – עובר לגור בגרמניה ומקליט אלבום שני, שוב בשבדיה.
לא באמת הצלחתי לחזור לעצמי מאז השחרור וההתעסקות במוזיקה, בכתיבה ובהופעות הרימה אותי למעלה, זאת היתה הדרך שלי לא לוותר ולשמור על אופטימיות כמה שרק אפשר. ההצלחה של איטרנל בארץ והביקורות המעולות בחו"ל דירבנו מאוד להמשיך אך חילוקי דעות טבעיים בתוך ההרכב בשנת 2003 גרמו לשינוי בסדר הכוחות. לקח לי זמן למצוא את האנשים הנכונים לעבוד איתם מאחר ולא וויתרתי על הקונצנזוס – רמה טכנית גבוהה. בסופו של דבר זכיתי להעביר תקופה מאוד יפה עם נגנים מוכשרים, איתם הקלטתי את האלבום המלא השני של איטרנל Your Gods, My Enemies שיצא בלייבל הצרפתי Season of Mist. לגרמניה עברתי בעקבות הלב וגם כי הייתי צריך קצת חופש מהכל, מהמדינה ומקצב החיים כאן. שלושה שירים לאלבום החדש הספקנו לכתוב עוד לפני שטסתי ואת כל השאר השלמתי שם, באווירה שהיתה לי. מדינה קרה, מאוד מסודרת ושקטה. יחסית לישראל – כמעט גופה. וזה בדיוק מה שרציתי. שקט.החבר'ה הגיעו אלי לגרמניה שבוע לפני הטיסה לאולפן בשבדיה כדי לעשות חזרות אחרונות ולשייף את החומר. נסענו ביחד ל Underground Studios, שם הקלטנו את האלבום השני. חוויה מאוד טובה גם כי נולד ילד חדש (אלבום) וגם כי קיבלתי מנה טובה של כיף מהחברים והקולגות שלי.
אני בן 30 – מפסיק לעשן.
תכלס אני מעשן מגיל 12, ולפני כן עוד הייתי מרים בדלים מהריצפה מנסה לחקות את המבוגרים. זה היה חלק בלתי נפרד ממני ומהדמות שלי, ממש כמו המוזיקה. ובגיל 30 הבנתי שאני טיפש. האקסית המליצה לי לקרוא ספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר."בחייך… את לא רצינית, אה? ספר?? נראה לך באמת שספר יגרום לי להפסיק?”. טוב אתם כבר יודעים את ההמשך אבל בכ"ז – זה היה כמעט בסוף החורף בגרמניה ותפסתי קירור רציני, זה עם הליחה והנשימות הכבדות, זה שאי אפשר לעשן ובכ"ז מדליקים סיגריה – נחנקים ומבינים שאי אפשר לעשן. ואז מדליקים עוד אחת. היה לי משעמם כי לא יצאתי מהמיטה. אז הורדתי PDF של הספר והתחלתי לקרוא. הפסקתי לעשן. לא אני, לא המשפחה ולא החברים האמין שהפסקתי. אני שמעודד חופש ו"עזבו אותי בשקט, אני נהנה מזה"..התברר לי שהייתי טיפש, מכור ועבד לסיגריות. מי מכם שמעשן – יש מצב שאם תקראו את הספר, לא תעשנו יותר. מדהים וכדאי. אם אנסה לתאר את התחושה זה יהיה כאילו המוח נפתח, פתאום. יש חופש נפשי ופיזי שגורם בצורה ישירה לחדות מחשבה, פוקוס. עישנתי לפחות קופסא ביום במשך כמעט 20 שנה ופתאום זהו. לא היתה לי בעיה ולא היה לי קשה כי הבנתי, פתאום. זאת תחושת הישג אדירה. מומלץ.
אני חושב שאחרי תקופה בגרמניה בה ניהלתי אולפן הקלטות, הפסקתי לעשן ומיציתי את הקשר הרומנטי, ניטע בי החשק לחזור לשיגעון, לקצף, לריחות ולכל דבר שנראה ומרגיש הפוך מהגופה.
התגעגעתי. ללהקה, לחברים, למשפחה. החלטתי להחזיר את איטרנל לפרונט ולהחתים את האלבום החדש. לקחתי שנה בה הופענו, גם עם להקת Meshuggah, חלום של כולנו שהתגשם ובגדול.בזמן הזה התחיל לבצבץ בי הרעיון לעשות טיול של אחרי צבא, כי עוד לא ממש יצא לי ואני לא נהיה צעיר יותר.התכנון היה לעשות מונגוליה וטיבט, משהו כמו כמה חודשים של טרק ארוך. התחלתי לרכוש ציוד מתאים וכשהגעתי למטרה רציתי לוודא שהכל עובד כמו שצריך ושאני מסתדר. אז מה יותר טוב מלקחת כמה ימים, כאן בישראל ולבדוק את הציוד תוך כדי?חיפשתי מסלולים של כמה ימים ואז ראיתי מקטע משביל ישראל שמאוד מצא חן בעיני. זה היה קטע שהר ארבל היה חלק ממנו, אותו ההר שטיפסתי מספר פעמים במהלך השירות הצבאי עם אפוד כבד ובלילה.אני חייב לעצמי את השיחרור הזה, לעשות את אותו המסלול אבל באור יום, לעצור מתי שבא לי ולשתות קפה בכיף. ואז התחיל לצוץ הרעיון שאם כבר אני עושה מקטע, אולי לעשות את כל השביל. הולך את כל הארץ. היה טיול אדיר ויש לנו ארץ פשוט נהדרת. משהו אחד שננטע בי חזק בטיול הזה מעבר להכל זה שהנוף האנושי עולה על כל הנופים, פגשתי אנשים מדהימים בדרך שישארו אצלי תמיד.
מונגוליה וטיבט עדיין מחכות לי…
אני בן 35 – הופך את תחביב הבישול למקצוע ועובד כשף בביסטרו\קפה "בטי ווייט" בת"א.
חזרתי משביל ישראל. הלהקה חתומה והתחלנו לעבוד על אלבום חדש. הופענו עם Meshuggah.
מבחינתי השנה שלקחתי השיגה את כל המטרות שלה ואפילו נשאר לי קצת עודף. מה הלאה? אז תמיד אהבתי לבשל. התאמנתי המון בגרמניה, קראתי ולמדתי בלי סוף, שיפרתי יכולות וקניתי ציוד מתאים.אני אוהב את זה כי זה שילוב מושלם של יצירה ועשייה. יש הרמוניה שחייבת להתקיים בין שני הדברים, אחרת האוכל לא יצא טעים. גם כאן, על הטכניקה אין פשרות וזה מדבר אלי. רמות העידון והטקט בשילוב בין המרכיבים וההגשה שלהם מזכיר לי באופן ישיר את האופן בו אני כותב מוזיקה, יוצר מנה חדשה. זה לא משנה אם זה אוכל או צלילים, הגישה היא אותה הגישה.
במהלך השנים למדתי המון, הפנמתי, כאבתי, שמחתי. טוב לי בעולם הזה למרות הכל. החיים טובים וזה נחמד לכוון לטוב, ליצירה ופיתוח.כל אלה השפיעו עלי ועזרו לעצב את מי שאני היום, גם החוויות הקשות. אם לא הייתי עובר אותן, לא הייתי מי שאני היום ואני מחכה בקוצר רוח לשנים הבאות.