לורדס אוף כאוס – הגיע הזמן להתמודד עם זה

בשורה התחתונה: לורדס אוף כאוס הוא סרט חשוב, הוא חשוב כי הוא משקף 80% של תיעוד אמיתי ומאד קרוב לרוח ההתנהלות של הדברים כפי שבאמת קרו, וסרט כי כדרכם של סרטים יש בו 20% של דברים שלא קרו מעולם ונוצרו כדי להתאים לעלילת הסרט או פשוט פרטים שלא צוינו.

אגיד מראש כי מי שפסל את הסרט כי חבורת הבלאקרים האפלים מאוסלו תועדה שם כשהיא יושבת בשווארמיה ואוכלת קבב וזה פגע לו בדימוי: לא יודע דבר על מה שהיה שם, זו היתה רוח הדברים והסצנה הזו חזרה כל יום יומיים מחוץ ובתוך Helvete.

אני יוצא מנקודת הנחה שכל מי שקורא את הכתבה הזו ראה את הסרט, אז אני מרשה לעצמי להכנס ישר לעובי הקורה ולא להתחיל לספר מי זה Euronymous ומי זה Bard Faust, למעשה עדיף שתצפו בסרט ואז תקראו את הכתבה, אני כאן כדי לשפוך אור על מה שמתועד שם.

הימים היו ימי סוף האייטיז בישראל ולהקת Salem בהנהגתו של זאב טננבוים מגבעתיים עשתה את צעדיה הראשונים בעולם ה Underground העולמי, שנת 1987 הוציאה את קלטת הדמו Destruction Till Death, בזמן סמוך הוציאה Sarcofago הברזילאית את אלבומה הראשון Inri, בשבדיה הוציאה Bathory את שני אלבומיה הראשונים, ביוון Rotting Christ הוציאו קלטת דמו ומעל לכל שתי הענקיות Celtic Frost ו Venom שידרו השפעת ענק על כל חלוצי המוזיקה הקיצונית בעולם שהחלו להתכתב ביניהם במכתבים ארוכים באמצעות הדואר, כך נוצר הקשר הישראלי עם Mayhem

מהר מאד נוצר קשר חברי וחזק בין זאב של Salem ו Euronymous, תחלופת המכתבים היתה שבועית וכל מכתב היה ארוך מאד ומפורט, כך פעלה רשת ה Underground של הימים ההם, במכתבים ההם מ 1989-1993 סיפר Euronymous על הלייבל Deathlike Silence שהוא מקים, על חנות תקליטים שהוא הולך לפתוח ("התאורה תהיה רק נרות בכל החנות ונמכור של רק את המוזיקה שלנו") כבר אז היה ברור לנו כי האיש הוא אידיאולוג מטאל דתי אבל לא בדיוק חושב עסקית, בהדרגה החל להרקם קשר חזק כאשר כל צד נותן לחברו עוד ועוד כתובות ברחבי העולם, כך צורפתי גם אני ללופ בין Salem ל Euronymous וכך שלחנו זה לזה כתובות של להקות חדשות כגון Sigh היפנית או Marduk השבדית או Mystifier מברזיל ו Masacre מקולומביה, רוח הקשר היתה חברית, תומכת, מפרגנת ומלאת אהבה לעניין, לא היה שמץ של תחרות, כל צד נתן לצד השני את כל הכלים שברשותו כדי שיצליח ויתקדם, קיבלתי ושלחתי עשרות כתובות של מגזינים, אנשי קשר, חברות תקליטים ומה לא, ומעל הכל ריחפה רוח החלוציות של סגנון מוזיקה שמתפוצץ בזמן אמת בעולם – המטאל, אך מה שניסינו לקדם ולדחוף היתה האג`נדה של מטאל קיצוני וחסר פשרות.

אתם מבינים, שנת 1990-1991 המטאל והרוק הכבד היו מיינסטרים בעולם, התרבות השולטת היתה גיטרה עם דיסטורשן, הדי הגסיסה של הגלאם מטאל מהאייטיז עדיין שלטו באוויר, ה Thrash הגיע לשיא ההצלחה שלו עם מטאליקה שהכניסו את המטאל לכל בית, ואת מה שלא עשו מטאליקה עשו Guns N Roses, לאף אחד לא היה מוזר שיש לך שיער ארוך, ג`ינס צמוד וקרוע ואיזו חולצת מטאל, זה היה הסטנדרט.

ומהמקום הזה באו להקות שדחפו קדימה לקיצוניות אך באו הרבה יותר להקות שלקחו את הקטע לרמת קומוניקטיביות גבוהה על מנת להגיע למכנה המשותף הריב ביותר ולמכור מיליוני תקליטים, זה גרם לנו רק לדחוף לכיוון ההפוך, זה ממש הרגיש את אוסטין (Euronymos אבל מעכשיו נקרא לו פשוט אוסטין) והאמת שזה ממש הרגיז גם אותנו אם כי פחות, ראיתי גם את הצד הטוב בזה שכל בחורה שנייה מסתובבת עם חולצה של מטאליקה, אבל יותר מעניין מטאליקה שאותם הוא ממש אהב – עצבן אותו עניין ה Death Metal.

והאמת היה בזה משהו
כמי שראה להקות Death Metal מגיעות גם לארץ בתחילת שנות התשעים שמתי לב מהר מאד שיותר מחצי מחברי הלהקה לא באמת בקטע, מתנהגים כמו נערים חסרי עומק, ומבחינתם לנגן Death Metal או לנגן קאברים ל U2 זה היינו הך, זה עצבן אותי אבל זה עצבן אותו הרבה יותר, האמת שזה עצבן גם את זאב "ראית את המתייפיף הזה מ ___________ (להקה שהגיעה אז לארץ) יושב מול המראה 50 דקות ולא מוכן לצאת מהחדר לפאב עד שיסדר לעצמו את הזקו והפן", זה היה נראה לנו לא שייך, זה התאים לבון ג`ובי, לא התאים ל Extreme Death Metal From…..

אוסטין קרא לזה Life Metal בלגלוג, הוא התייחס למה שהוא עושה בפנאטיות דתית, טקסית, כאילו גם אם יש 100 אנשים שמקשיבים ל Mayhem בעולם, אז המאה האלו יקבלו את ההרגשה שזה הדבר האמיתי עד הסוף, בלי פשרות.

ומשם החלה המיסיונריות, כשאני אומר מיסיונריות אני מתכוון ללקחת חבורת ילדודס כמו Immortal שניגנו אז דת` מטאל שמנסה לחקות את הלהקות מפלורידה, להשמיע להם Bathory ו Sarcofago ולשנות להם לא רק את התפיסה המוזיקלית אלא גם את התפיסה האסתטית והתדמיתית, להחליף את הלוק, להראות קודר, אפל, מעולם אחר, שונה, אקסטרימי, לקחת אלמנטים מתחילת הדרך של Destruction ו Sodom (חגורות כדורים, מעילי עור) במקום אלמנטים של Obituary (מכנסי טרנינג וחולצות של חברות גלישה) ועל זה לשזור את הרוח הצפונית, את הקור ואת האוונגרדיות.

כי המקומות מהם ינק אוסטין את המורשת שלו לא היו רק מתוך המטאל, חשוב לספר על הצד התעשייתי ניסיוני בו התעניין כבר אז, את Deathcrush של Mayhem פתח אינטרו של להקת "טאנג`רין דרים", להקת אקספרימנל ייחודית ואקלקטית, אוסטין ינק המון מלהקות כמו "איינשטרוצן נויבאוטן" "קראפטוורק" "לייבאך" וראה בהן כמקיימות קו אומנותי מקביל לזה שהאמין בו וניסה לפתח.

לי זה התאים בול בגיל 17 כי גם אני צללתי עמוק לעולמות של Bauhaus, Joy Division וכמובן כל הלהקות שהוא אהב והזכרתי כאן, היה לנו עניין משותף בחיבור הזה לעולם המטאל, ואז באו מלחמת המפרץ ו Darkthrone – "שמרו על עצמכם שם בישראל, יש לנו עוד דברים לעשות" כתב במכתבים וביקש שישלחו לו מדים של צה"ל בדואר.

הן Fenriz והן טד היו ילדים שאוסטין הכיר, ילדים שהוחתמו ב Peaceville הבריטית וכבר הוציאו את האלבום הראשון Soulside Journey שהיה דת`מטאל והלך לא רע, אבל אוסטין חשב שאפשר אחרת.

באותם ימים הגיע מכתב לישראל: "עברנו לגור בבית ישן ביער ליד אוסלו, אני חושב שזה רעיון טוב שתגיעו לכאן גם", הימים היו הימים שלאחר מלחמת המפרץ וליער לא הגענו, מה שכן הגיע זה עוד מכתב בו אוסטין רוצה להחתים את Salem ב Deathlike Silence ומתחיל לתכנן את הוצאת האלבום הראשון.

ואז פלה (Dead) ירה לעצמו בראש.
פלה היה מעריץ של Salem בין היתר, תיעוד שלו מצולם עם חולצת הדמו Destruction Till Death מ 1987 מוכר כמעט לכל מעריצי Mayhem, הוא ירה לעצמו בראש והשאיר מכתב "מצטער על הדם" ואז אוסטין התחרפן והקצין.

המכתב שהגיע וסיפר את השתלשלות העניינים היה כתוב בטון הרבה יותר מלחמתי "אני הולך לפתוח חנות תקליטים באוסלו באזור פשע של העיר כי הכסף שקיבלתי מסבא וסבתא בשביל הפרוייקט מספיק רק לשכירות שם, באזור של המהגרים, ושם נמכור רק את המוזיקה שלנו ומשם תצא המהפכה"

אוסטין היה מהפכן חדור אידיאולוגיה, בנקודה הזו חבריו התחלקו לשתי קבוצות: אלו שחשבו (כמו יורן Necrobutcher) שהוא החליק על השכל והתכסחו איתו, ואלו שהבינו שקורה לו משהו אבל זכרו וראו גם המון צדדים טובים ומרתקים בו (כמונו, או כמו Bard Faust או החבר`ה מ Darkthrone או Morgan מלהקת Marduk השבדית שאכן קיבל שבר עצם מהגולגולת של Dead ששמור אצלו עד היום בבית).

סצנת ההתאבדות שלו מצולמת באופן חובבני בסרט וכמו כן ישנו דיס אינפורמציה לגבי מה שקדם לה, פלה לא עבר התעללות כילד, הסיפור מופרך לחלוטין, הוא הגיע משבדיה כסולן של להקת Morbid שהוציאה דמו שנחשב קאלט באותן שנים, הוא כן היה נער עם דכאון קליני קשה ולא מטופל ואישיות גבולית, כזה שהלך והקצין, הסצנה בה פלה ואוסטין יוצאים החוצה ויורים בחתול לא קרתה מעולם במציאות, גם לא הסצנה הבאה בה Dead מבקש מאוסטין שירה לו בראש ברובה אוויר, לא קרה מעולם. וגם לא הסצנה בה הוא חותך עצמו לפני ההתאבדות, כל אלו לא קרו.

מה שכן קרה אלו "מסיבות" המטאל/ברביקיו/בירה שנערכו במקלטים, חוויה שאני זוכר גם מכאן בארץ והאקטים בהם הוא חותך עצמו בהופעות בבקבוק קוקה קולה שבור, דבר שהביא אותו פעמיים לבית החולים דאז.

גם הדיון חסר ההכרות עם המציאות כאילו אוסטין "עשה מהתמונה של ההתאבדות עטיפת אלבום" לא יכול להיות דבילי יותר, התמונה (שלא בוימה על ידי אוסטין בניגוד למה שראיתם בסרט) נשלחה במכתב לבסיסט להקת Masacre מקולומביה, בחור שהיינו עמו בקשר דאז וקרא לעצמו Bull Metal והיה בעל הלייבל Warmaster Records, אותו בחור לאחר שאוסטין נרצח הוציא בוטלג (הוצאה לא חוקית) של גרסאות דמו של Mayhem עם Dead ושם על דעת עצמו את התמונה כעטיפה, זו כמובן הוצאה לא רשמית שאין לה קשר ללהקה, אותו Bull Metal נפטר לפני כמה שנים

חנות התקליטים Helvete נפתחה מכסף של סבתא של אוסטין ולא כמו שמתואר בסרט, מה שמתואר נכון בסרט הם היחסים הטובים של אוסטין עם הוריו (הסבא והסבתא אינם מוזכרים בסרט) עליהם סיפר לי לא פעם חבר משותף בשם קטיל Manheim שהיה חבר של אוסטין מגיל 13 והיה המתופף הראשון של Mayhem ובילה מאות שעות בבית הוריו של אוסטין וניהל שיחות רבות עימם.

חנות התקליטים הזו היתה קסם, קסם שלא פג עד היום, במרתף נערכו צילומים לתמונות פרומו של רוב הלהקות שהחלו לפקוד את החנות, Darkthrone, Immortal וכמובן להקת דת` מטאל נוספת של בני 15 מאוסלו בשם Thou Shall Suffer שסולנה הגיע לחנות בג`ינס תכלת, נעלי התעמלות וחולצת פסים, לימים בהשפעת אוסטין הוחלף שם הלהקה ל Emperor ומה שקרה למוזיקה ולתדמית שלהם מאותו רגע כולכם יודעים.

דברים אלו נעלמו לחלוטין בסרט שהעדיף להתרכז ב Varg Vikernes ולא בהשפעה העצומה שהנחיל אוסטין למוזיקה בעולם, השפעה שבלעדיה Immortal היתה ממשיכה להיות חיקוי סוג ג ל Cannibal Corpse וסביר שהיתה נעלמת, Emperor לא היתה קיימת, Darkthrone היתה מתפיידת בין שלל הרכבי הדת` מטאל של התקופה ועוד.

ההשפעה העצומה הזו שלימים עיצבה מחדש את המוזיקה הקיצונית בעולם כולו נעלמה לחלוטין בסרט ועל כך ממש חבל לי, לא רואים כלל את העניין החברתי שגרם ללהקות הענק האלו למצוא את דרכן בעולם המטאל, לא רואים את הניסיון של אוסטין לשבת איתם ולהשמיע להם מוזיקה מאינדסטריאל אוונגרדי ועד ל Vulcano הברזילאים,

כי בנקודה הזו הרגשתי "בשבילכם זה Euronymous – בישבילנו זה אוסטין" בצורה הכי חזקה, לא שלא היו לבחור צדדים לא טובים, היו לו, ואני מודע להם, אבל הצד שמי שעמד איתו בקשר אז בישראל חווה היה צד של דיונים עמוקים על מוזיקה, על תרבות, על פוליטיקה בשלב מסויים, האדם שהכרנו היה אחר מהדימוי, אחר עד מאד.

החנות נפתחה, ומשלוחים של האלבום של Merciless שיצא אצלו עשו דרכם לישראל בדואר, משלוחים של הדמו השלישי של Salem עשו דרכם לנורבגיה, פליירים של להקות עברו הלוך ושוב והמון כתובות ואנשי קשר, הסצנות בהן נראה אוסטין יושב מעשן ושולח מכתבים היו חצאי אמת, אוסטין לא עישן מעולם ולא היה בענייני סמים, מה שכן אמיתי זו הסצנה בה Dead קובר את בגדיו באדמה לפני ההופעה על מנת "לספוג את רוח המוות" , וזה קרה לא פעם.

שתי דמויות מפתח שראוי להזכיר כאן, האחת היא ג`ון "מטאליאן" הבעלים של Slayer Magazine שמתועד בסרט אחד לאחד כמו שהיה במציאות ועל כך מגיע לבימאים שאפו גדול, השנייה היא ג`ון אחר, מ Dissection שמתועד כאן כנער משתולל לשתי שניות בהופעה של Mayhem, מה שכן אין התייחסות ל Morgan ו Marduk שהיו בקשר מעולה עם אוסטין ולא ל It מ Abruptum שלא רק שהיה בקשר מעולה איתו אלא היה גם בקשר עסקי עמו סביב הלייבל.

ככלל פעילות הלייבל מאד דחוקה הצידה בסרט עד כי כמעט שאינה מוזכרת פרט לסצנה המאד כנה בה Varg נכנס ל"משרד" של אוסטין שהיה נראה בדיוק כמתואר בסרט כולל המפות על הקיר ומתחילה שיחה על Burzum שמתגלגלת לסצנה הזויה שלא היתה מעולם במציאות בה אוסטין יוצא מהחנות בתחתוניו בלבד בזמן ש Varg מחכה ברכב לילה שלם, הזוי ולא ברור למה נכנס לסרט כלל .

אחת הסצנות ההזויות על גבול הטיפשיות נמצאת לאחר 47 דקות בה נראה אוסטין פוסע ברחוב אל תוך החנות שלו Helvete אך הצילום מראה לנו את החנות העכשווית Nesebled Records שעברה רשמית למקום הזה ב 2016, רק חדי העין יבחינו בזה כי מדובר בפריים של שנייה וחצי אבל למי שמכיר ויודע זה מאד צורם בעין, מאד.

והיתה דמותו של יאן Hellhammer שהיתה נאמנה למציאות, בחור שמעוניין להיות שם רק בגלל המוזיקה וממלט את עצמו מספר פעמים במהלך הסרט משיחות ומעשים "לא מוזיקלים" אם נקרא להם כך בעדינות, גם במכתבים שקיבלנו אנחנו היו לא מעט משפטים כגון "כל מה שמעניין אותו זה להיות עם החברה שלו" – מה שמוביל לעוד אקט שנראה בסרט ולא קרה במציאות: אוסטין לא שרף ולו כנסייה אחת, ובטח לא יחד עם Varg – הסצנה הזו היא פרי דמיונו של הבימאי, מעולם גם לא פוצצו כנסיות על ידי מטען דינמיט אלא שרפו בלבד, גם זו פיקציה, גם הסצנה בה הם נכנסים לכנסיה על מנת לשרוף אותה ובסצנה המסיימת את הקטע עומדים מחוץ לכנסייה הנשרפת שהיא למעשה בניין אחר לחלוטין זו בעיה אם לומר בעדינות.. גם Varg עצמו לא הכיר את החבורה בשווארמה לאחר הופעה, וכל הקטע עם הפאץ` של הסקורפיונס לא היה מעולם, הוא הכיר אותם כעוד אחד מהמתכתבים של אוסטין.

והיה הקבב והקוקה קולה
ליד החנות היתה שווארמיה של מהגרים מסעודיה, אוסטין סיפר כמעט בכל מכתב בצורה כזו או אחרת על כך שזה היה הבית השני שלהם, על הדלפק בחנות, במרתף למטה, התיעוד הזה בסרט אמיתי לחלוטין.

והיתה אן מארין
אן מארין היא דמות לא אמיתית לחלוטין, מי שצילם את התמונות של אוסטין היה Varg ולא היא כמו שמתואר בסרט, שורש המריבה בין אוסטין ל Varg, הרבה יותר עמוק מהעימות העסקי, היו מקרים של תחרות על בנות שהיו קרובות אליהם מה שהטיס את ההורמונים הנעריים למעלה וכתוצאה בזה הקצין את העימות זה העניין הזה, על זה הגיע הכסף שאמו של Varg שילמה כדי שהאלבום הראשון של Burzum יצא, כסף שאוסטין גילגל וביזבז על לשלוח קלטות דמו ודואר לכל העולם.

כי שוב: המחשבה העסקית היתה רק משנית למחשבה האידיאולוגית.
ומה שהוביל לסגירת החנות היו שני דברים, האחד מתואר בסרט: הפחד שהמשטרה "עלתה עליהם" והחשש להסתבך, ומצד שני החובות והמאזנים הכלכליים השליליים של החנות.
העימות בין אוסטין ל Varg על רקע האם ללכת לתקשורת היה באמת, The Next Level is Jail אמר לו אוסטין וגם זה אמיתי, Varg התאהב בתקשורת והיה מספיק טיפש כדי להשאיר עקבות.

דור של ילדים נורווגים שכולנו מכירים מלהקות רבות התפקד בשערי החנות, ביניהם היו שני בני 15, האחד מוזר ואפל בשם קטיל והשני חוצפן לא קטן בשם סיגורד, לימים Satyr ו Frost מ Satyricon, כך גם Ivar מ Enslaved שהוחתמו על ידי אוסטין לאלבום הראשון, דבר שלא מסופר בסרט כלל.

והיה Bard Faust, דמות חשובה בסרט ובבלאק מטאל הנורבגי, וגם כאן הצגת דמותו בסרט בעייתית למדי.
בכתב ההגנה שלו לרשויות בנורבגיה טען Faust להגנה עצמית ולטענתו דקר מפני שהותקף מינית, רצח לא מתוכנן בניגוד למה שמוצג בסרט, זו סצנה שניה מתוך שלושת סצנות המפתח בסרט (התאבדותו של Dead, הרצח של אוסטין והסצנה המדוברת כעת) שבה ישנן טעויות מהותיות בשיחזור העניינים, טעויות המשנות את הדעה והמחשבה על האנשים שמאחורי המעשים, אסור היה לבימאי הסרט לטעות בשלושת סצנות המפתח.

אני כבר לא מלין על סצנות שלא היו כמו זו בה אוסטין הסתפר (לא קרה מעולם) מפני שאני מבין מה הבימאי רצה להראות שם: את הרצון שלו להפרד מהעבר (גם לא נכון עובדתית, הבנאדם היה בקטע עד יום הרצחו)

סצנת הסיום, הרצח עצמו, מוצגת בצורה רחוקה מהמציאות על מנת למתוח את העלילה, הדיאלוג מהרגע ש Varg תקף לא היה ארוך וכמעט לא היה קיים, הדלת לא היתה נעולה מעולם והכנת קפה לאחר מעשה ברור שלא היתה שם, גם סצנה זו מצטרפת לשתי הסצנות המרכזיות של הסרט בהן נעשו טעויות באופן הצגת הדברים.

למרות כל האמור לעיל לורדס אוף כאוס הוא סרט חשוב וטוב, הוא סרט שמנציח לא מעט רגעים חשובים ובתוליים בסצנת המוזיקה האקסטרימית, ועיקר תפארתו בכל מה שקורה בסרט עד הרגע בו מתחיל להקונפליקט בין אוסטין ל Varg, עד לאותו רגע הסרט הוא שיקוף די מדוייק של הלך הדברים ב 1989-1992 כולל שיחזור יפה ומדוייק של האווירה עד לרמת הסטיקרים על דלפק החנות.

אני מאמין שלורדס אוף כאוס יעורר אנטגוניזם אצל שני סוגי אנשים: הראשון זה קהל שלא מכיר את הבלאק מטאל ויזדעזע מהעלילה והשני הוא קהל שמכיר ממש מעט והסרט מנפץ לו דעות שהיה לו נוח לחשוב ולהחזיק בהן, באשר אלי כמי שמכיר את רוב דמויות הסרט המרכזיות לאורך שנים פרט ל Varg – הסרט הוא תיעוד חשוב אם כי לא תמיד מדוייק של הדברים, כן הוא חואט בלהיות הוליוודי יתר על המידה אבל בסוף היום אני רואה בו סרט טוב בעיקר הודות לחלקו הראשון שממש משקף תקופה שהיתה חלק חזק בשנות ההתבגרות שלי, ומעל לכל אני מתגעגע לאיש עצמו (אוסטין) וחושב שעולם המטאל חייב לו המון.