ללא רחמים – 10 הגדולים של Slayer
בעוד כחודש ינחת בארצנו הקטנה ענק של ממש. טוב, הוא לא ענק פיזי – הוא אמריקאי ממוצא קובני, שדוף למדי, אבל בכל מה שקשור לעבודתו על התופים: הוא נפיל בגובה 10 מטר.
Dave Lombardo הוא אחד מגדולי המתופפים בעולם – הוא התחיל עם Slayer בשני האלבומים הראשונים והקלאסים Show No Mercy ו Hell Awaits, אבל הוא זכה להכרה כאחד הגדולים החל מהאלבום שנחשב לאחד מה 10 החשובים ביותר בתולדות המטאל: Reign In Blood מ 1986.
Reign In Blood שינה את פני הז'אנר. ה Thrash הגיע לשיא חדש של מהירות ואגרסיביות שמגובה ביכולת טכנית מספקת והפקה מלוטשת אך נקייה מספיק כדי לגרום לכל ריף וכל מעבר תופים להתקע במוח לנצח. כל אחד זוכר את Angel Of Death אחרי ששמע אותו פעם אחת. כל אחד זוכר את Raining Blood וריף האמצע המסיבי שלו – מדובר באלבום שהוא לא פחות מאגדה.
הלהקה המשיכה עם שתי קלאסיקות נוספות: South Of Heaven שילב את Reign עם מהירות קצת יותר מאופקת ועם קצוות של מלודיה מינימאלית, ו Season In The Abyss החדיר אפילו יותר מלודיה לצד ריפים גרנדיוזים ואיכות שאיש לא ציפה לה מהלהקה כששמע חומרים מוקדמים כמו Show No Mercy.
אחרי זה? בואו נהיה ישרים עם עצמנו. הם קצת התחרבנו. הם החליפו את Lombardo במתופף חייתי אחר – Paul Bostaph, שמעולה ככל שיהיה – הוא לא התקרב למה שלומברדו ידע לעשות, ומוזיקלית? כנ"ל. הריפים המבריקים והשירים הייחודיים נעלמו, מלבד כמה הבלחות של מבריקות, נדירות מידי.
כדי לחגוג את הגעתו של Lombardo, מתופף אגדי שיעביר בארץ כיתת אמן המחוברת עם הופעה של ממש, ישבנו ובחרנו את עשרת השירים הגדולים ביותר של הלהקה. הנה הם – ללא רחמים, 10 הגדולים של Slayer:
Die By The Sword
אלבום הבכורה Show No Mercy הכיל כמה המנוני מטאל נצחיים – ו Die By The Sword הוא אחד הגדולים שבהם. השיר הרצחני זכה למצגת קטנה בגרסת ההופעה שלו באלבום ההופעה Live Undead, בו Tom Araya צעיר מציג אותו עם המילים: "אומרים שהעט חזקה יותר מהחרב – אך אני אומר – ז*ן על העט! כי ניתן To Die By The Sword!".
סנטימנט קצת ילדותי – אבל ההרכב הציג את המטאל הקיצוני לעולם לצד ההרכבים המוקדמים ביותר שיצרו אותו – ו Die By The Sword הוא אחת הדוגמאות הברבריות ביותר של הרך הילוד הנקרא Extreme Metal.
לצפייה בביצוע של השיר בהופעה מ 1985
Chemical Warfare
אלבום הבכורה Show No Mercy שיצא ב 1983 הפך במהירות לאלבום המוכר ביותר של חברת התקליטים Metal Blade בזמנו. ההצלחה שיכנעה את הבוס (יהודי טוב משלנו) Brian Slagel להוציא EP מהיר כהמשך לאלבום – וכך נוצר Chemical Warfare, שיר מהיר ואפל שהציג את כל ההשפעות של Venom ו Merciful Fate על הלהקה הצעירה.
כוח משפיע גדול על ה EP היה Gene Hoglan, מתופף להקתDark Angel דאז, שנתן לא מעט טיפים ל Dave Lombardo הצעיר, ואף החזיק את התופים במהלך חלק מההקלטות במהלך הסשנים הפרועים.
השירים עברו שיפוץ דיגיטלי וחוברו להוצאת הדיסק של Show No Mercy, ולמרות החספוס, חוסר הניסיון והגיל הצעיר: השיר הוא קלאסית מטאל נצחית שהשפיעה על הרכבים אגדיים כמו Death ו Metallica בין השאר.
לצפייה בביצוע של השיר בהופעה מ 1985
Hell Awaits
שיר הנושא של אלבומה השני של הלהקה המשיך את מה שהתחיל ההרכב עם Show No Mercy שנתיים לפני, ולמרות שהוא היה מעט מלוטש יותר מאלבום הבכורה, הוא עדיין נשמע גס ומחוספס בהרבה ממה שלהקה כמו Metallica עשתה עם Kill 'Em All שנתיים לפני.
האלבום והשיר לקחו את התדמית השטנית ש Slayer טיפחו, ושילב פתיחה שטנית ומרושעת לאוזן הקלטה הפוכה של הקול השטני האומר Join Us, מנטרה שמסתיימת עם המשפט Welcome Back. ללא ספק התייחסות ל Welcome To Hell של הלהקה המשפיעה ביותר על ההרכב – הרי היא Venom האנגלית.
אולי הסיפור הידוע ביותר הקשור בלהקות נוגע בסיבוב הופעות משותף שלהן אחרי יציאת האלבום. Lombardo סיפר אחרי כמה שנים ש Araya שיכור לחלוטין נכנס לאוטובוס ההופעות של Venom כשהוא שואל: "איפה השירותים במקום הזה??". סולן Venom מר Conrad "Cronos" Lant שהיה מפתח שרירים חובב, צעק לו בהומור: "כאן! בפה שלי!". Araya לקח את ההזמנה ברצינות, והחל להשתין לכיוון הפה הפעור, כששיערו המתולתל של Lant סופג את מרבית הזרם. זה נגמר באגרוף לפרצוף של Araya ופנס בעין לאורך כל סיבוב ההופעות.
לצפיה בשיר מתוך ה DVD של הUnholy Alliance Tour
Angel of Death
עוד להיט גדול של הלהקה ואחת השערוריות הגדולות שהיו במטאל שעד היום גוררת האשמות כלפי הלהקה בנאציזם. מוזיקלית השיר הקצין כל מה שסלייר עשו לפני כן ב Hell Awaits ו Show no Mercy והציג את הכיוון החדש שלהם – ת'ראש מטאל מהיר, רצחני כבד ואפל. זה לא היה הת'ראש הגרמני שהתפתח במקביל, זה לא היה "נחמד" כמו שאר האחיות בארה"ב: זה היה אבן פינה במטאל מרושע, קיצוני ומפחיד וקשה למצוא מטאליסט שלא מכיר את הצרחה מקפיאת הדם של Tom Araya בתחילת השיר. המפיק ריק רובין שהפיק אותם לראשונה לקח את כל האלמנטים שהיו עד אז לסלייר, הקצין אותם למקסימום אך הצליח בכשרון גם להפיק אותם שישמעו נקיים ככל האפשר. כשיצאו השיר והאלבום Reign in Blood אנשים לא ידעו איך לאכול אותם, והלהקה טרפה את כל הקלפים שהיו עד אז במטאל.
מבחינת מילים השיר עסק בפושע המלחמה יוזף מנגלה,ובזוועות שעולל, מה שגרר שערוריות רבות וקריאות בגנות הלהקה מהרבה ארגונים יהודיים בארה"ב וניצולי שואה השיר גם גרם לעיכוב ביציאת האלבום שכן חברת התקליטים Columbia Records שתחתיו ישב לייבל הלהקה Def Jam סירבה להפיץ אותו. דווקא Geffen Records בבעלות היהודי דיוויד גפן הסכימו להפיץ אותו בארה"ב(למרות שלא נכלל בהוצאות הרשמיות של החברה).
הלהקה מבחינתה הגיבה להאשמות בכך שהשיר מתאר את נקודת המבט של הקורבנות בסיפור, ובעצם מתאר את מנגלה כמפלצת, ולא מהלל את מעשיו. בכל מקרה, השערורייה עשתה רק טוב לפרסום של הלהקה והייתה ראשונה מיני רבות שיהיו בהמשך דרכה.
לצפיה בשיר מתוך הDVD Live Intrusion
Raining Blood
אולי ה- שיר של הלהקה או או הלהיט הכי גדול שלה וקלאסיקה של מטאל.
Raining Blood סוגר את האלבום בעל השם הדומה(Reign in Blood) ועד היום הוא בית ספר לשירי מטאל. השיר הוא בין השלושה שירים היחידים באלבום שהם מעל ל 3 דקות, אין שום חלק בשיר הזה שהוא לא דוגמה ומופת לאיך שיר מטאל צריך להישמע; החל מהרעמים בפתיחה וצלילי הגשם ריף הפתיחה המושלם, השירה המהירה של Araya והסיום הכאוטי שסוגר את השיר עם אותו רעם שפותח אותו בהתחלה.
להרבה אנשים שהורידו את האלבום(אם יש באמת כאלה שאין להם אותו מקורי בבית) , נדמה שהשיר מתחיל עם האמצע של השיר הקודם לו Postmortem, חיבור טבעי אך לא מדויק שכן שניהם עומדים כשירים בפני עצמם. הלהקה מצדה מודעת לחיבור ומרבה לשלב את שניהם ברצף בהופעות.
מעבר להיותו אחד השירים הכי טובים שנכתבו במטאל או בת'ראש הוא גם דוגמה מצוינת לשיר סוגר וסיומת מכובדת לאלבום האפי ביותר של הלהקה. הרבה אנשים לא יודעים זאת, אבל לפי Jeff Hanneman הוא כתב את השיר על "בחור שגורש מגן עדן, ומתכנן את הנקמה שלו ועל החזרה שלו לגן עדן והחרבת המקום". מטאל או לא?
לצפיה בשיר בהופעה מתוך ה DVD Still Reigning
South Of Heaven
כל מי שמכיר את ז'אנר ה Thrash ברמה מינימלית יודע לזהות את ריף הפתיחה של South Of Heaven, ריף שנבנה ומתקדם עם מקצב תופים כמעט שבטי של Lombardo שלא יצא מהראש של מי ששמע אותו כל עוד הוא חי.
הראיון מאחרי הורדת קצב המהירות הרצחני היה החלטה מודעת של הלהקה שלא לנסות לעקוף את Reign In Blood הקודם עם מהירות ואגרסיה, הכיוון שנבחר היה הפוך: מקצבים איטיים יותר, ריפים בנויים היטב ושירה עם קצה מלודי – משהו שלא נשמע לפני כן מההרכב.
המפיק Rick Rubin הוציא את התיפוף הלא-יאומן של Lombardo החוצה במיקס כשהוא עוקף את שאר הכלים באלבום – ושיר הנושא הוא דוגמא מושלמת ללהקה שעשתה לא צעד, אלא קפיצת ענק עם האלבום הזה.
South Of Heaven היה אלבום שחצה באמצע את מעריצי הלהקה, איך אי אפשר להתכחש לכוח של שיר הנושא – המנון מטאל זדוני להאזנה שמצליח להעביר אווירה קודרת לצד הכבדות והאגרסיה.
לצפיה בשיר מתוך ההופעה בדונינגטון בשנת 1992
War Ensemble
אם התכנסנו כאן היום לשם Dave Lombardo אי אפשר שלא להזכיר את השיר הזה. אני לא חושב בכלל שהיה אפשר לכלול War בשם של השיר לולא התיפוף הרצחני והמהיר שלו שהופך אותו להמנון מלחמה לכל דבר ועניין. בניגוד להמנון הנושא את שם האלבום שסוגר אותו, שיר הפתיחה שלו הוא ההפך המוחלט; מהיר כמכונת יריה, בעל מאסה שמשלבת את המהירות של ההארדקור והכבדות של המטאל עד כדי מיזוג מושלם כמיטב המסורת של הלהקה. השיר מושל את המלחמה לספורט ומשחק כואב ומובל לאורכו ע"י התיפוף של Lombardo, הנגינה הסופר מהירה של הצמד King את Hanneman וזעקות האימים של Tom Araya.
לא סתם השיר פותח את האלבום המצליח ביותר של הלהקה Seasons in The Abyss ולא יכל להיכתב על ידי שום להקה אחרת. הוא נחשב עד היום לאחד הלהיטים הגדולים ביותר שלהם אי פעם ובצדק, מעבר לזאת גם מדובר באחד השירי פוגו הכי אלימים אי פעם – כשבדרך כלל כשהלהקה מנגנת אותו בהופעה מעגלי הפוגו מתרחבים ומתרבים בהתאם. ועוד קיריוז מעניין על הדרך – Paul Bostaph שהחליף את Lombardo הסתבך טיפה עם המעברים בשיר והלהקה שינתה חלק באמצע השיר עבורו על מנת שיוכל לנגן את השיר בצורה חלקה בהופעות.
לקליפ הרשמי לשיר
Seasons In The Abyss
אם מעריצי Slayer חשבו שהניסיונות של הלהקה בכיוונים יותר מלודים הגיעו לשיאם ב South Of Heaven הקודם –הרי ששירים כמו שיר הנושא של האלבום המופתי Seasons In The Abyss הראו שהלהקה יכולה לקחת דברים אפילו צעד נועז אחד קדימה.
Slayer מעולם לא היו "מלודים" כל כך, והם גם לא יחזרו להיות כאלה שוב, אבל שיר הנושא הוא אולי הפסגה המוזיקלית של הלהקה, שלא נודעה מעולם בתחכום או מלודיה, והוא הצליח לשלב צדדים אלו בדיוק בשיר שהוא מגוון, אפי, מלודי ומבריק.
אם אלו הריפים הגאוניים, הפזמון המלודי ששר Araya, התיפוף הבלתי נשכח או אפילו הקליפ הקלאסי שצולם לשיר במצריים – Seasons הוא כנראה אחד משירי המטאל הקיצוני הטובים והחשובים שנכתבו מעולם, גם אם יהיו לא מעט מעריצי Slayer וותיקים שעד היום מתמלאים בשנאה כשהם רק נזכרים אחורה בשינויי שהציגה בו הלהקה לעולם.
Disciple
בשנת 2001 הלהקה שיחררה ב11 בספטמבר(עוד שערוריה על הדרך גם אם לא בכוונה) את אלבום האולפן התשיעי שלה, ונסיון נוסף עבורם לחזור לתהילת העבר שלהם. זה לא ממש היה קאמבק כי הלהקה לא נעלמה לשום מקום, אבל שנות ה-90' גררו מספר הוצאות שפחות החמיאו להם והבריחו מהם הרבה מעריצים. כמו המון להקות מטאל משנות ה-80', גם הם נאבקו כדי לשרוד וניסו להמשיך ולהתאים את עצמם לרוח התקופה – עם שני אלבומים שהיו איטיים וגרובים יותר, קריצה ברורה ללהקות כמו Machine Head ו Pantera שהובילו באותה תקופה. האלבומים הצליחו בצורה מסוימת אך עבור המעריצים הותיקים הם היו סוג של אכזבה ונפילה. תוסיפו לזה את העובדה ש Paul Bostaph שניגן עם הלהקה סיפק עבודת תופים טובה, אך לא טובה כשל Lombardo ותקבלו Slayer די עגמומיים.
God Hates Us All לא היה אלבום חזרה למקורות אך עדיין זכה להצלחה מסחררת עקב הכבדות הבלתי מתפשרת שלו. הלהקה עדיין ניסתה לנסות כיוונים חדשים ופופולריים יותר, כשהאלבום כולל שירים אגרסיביים עוד יותר מפעם. טקסטואלית הלהקה שילבה לא פעם את הפועל F**k בשירים השונים ובפעם הראשונה בקריירה השתמשה הלהקה בכיוונים נמוכים יותר ובגיטרת שבע מיתרים, גם כן בהשפעת התקופה. השיר Disciple הוא השיר שפותח את האלבום לאחר Intro מבולבל, והוא מציג את Slayer מודל 2001 כועסים מתמיד. מתוך השיר נגזר שם האלבום והוא מציג את אלוהים כישות מלאת תיעוב כלפי המין האנושי והזוועות אותן הוא מבצע בשם הדת.
לאחר הקלטות האלבום באמצע הטור פרש Bostaph עקב פציעה ו Lombardo הוחזר להחליף אותו, ומאז ועד לשנה האחרונה בה עזב עקב סכסוך כספי – המשיך וניגן עם הלהקה כשהם מאוחדים שוב בהרכב המקורי.
לצפיה בשיר בהופעה חיה בתוכניתו של Henry Rollins
Cult
השנה היא 2006, חמש שנים אחרי אלבומם הקודם Slayer משחררים אלבום חדש, הראשון מזה 16 שנה עם המתופף המקורי Dave Lombardo. האלבום החזיר את הלהקה לתקופה הקלאסית שלה אחרי האלבומים שעשתה בשנות ה-90' שבהם התנסתה בכיוונים יותר איטיים וגרוביים.
היה זה אחרי האלבום הזועם God Hates Us All מ2001 שגם כן היה קאמבק אבל עדיין לא הדבר האמיתי, האלבום הזה היה לעומת זאת חזרה למקורות עבור הלהקה והרבה ממעריציה.
השיר Cult היה הסינגל הראשון מהאלבום והצהרת כוונות כועסת ומכאיבה – בניגוד לרוב השירים באלבום שעוסקים בשלל נושאים אקטואלים – מהמלחמה בעיראק, הישרדות הלהקה עצמה והג'יהאד העולמי.
השיר הזה מתעסק בנושא קרוב ללב הלהקה – השנאה לדת ולהיותה הסיבה לרוב המלחמות והרעות בעולם לדבריה. אז לא היה פה שום דבר חדש, אבל זה היה עבור הרבה אנשים תזכורת שהם עדיין פה, כועסים מתמיד וכש Tom Araya צועק: "I Made My Choice 666" אי אפשר שלא להיזכר מה עשה את הלהקה הזאת כל כך ענקית מלכתחילה ולמה מטאל זה Slayer ו Slayer זה מטאל.