למה מי מת?

מוות – האור בקצה המנהרה של התקופה הבלתי ברורה ההיא הנקראת חיים. מה אורב לנו בהמשך? לא נדע עד שלא נגיע לשם. המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא מקיף אותנו בכל דבר למעשה, אם נחשוב בקונוטציות הנכונות. למה אני מתכוון, אתם שואלים? ובכן, אם לכל דבר יש סוף, הרי המוות הוא בעצם המטרה המוחלטת. ואם יש קבוצה הקשורה למוות בקונוטציות רבות יותר מכל קבוצה אחרת, הרי זו להקת מטאל.

עוד משחר הימים בלאק סאבאת' ואליס קופר הביאו שירים הדנים בחיים ומוות, תוך כדי תהייה במה שאורב לנו מעבר לשביל בו אנו צועדים. הם, שלא כמו אומנים אחרים אשר נגעו בנושא (כמו בוב מארלי או בוב דילן, או כל בוב אחר שתרצו) אף הטיבו לעשות זאת עם קורטוב של אפלה ומסתורין. אך בעוד שבלאק סאבאת' גם מצאו נושאי מלל במשברים רומנטיים, תעוות בשרים וסתם לעשות חיים, ממשיכי דרכם, הלהקות הידועות בז'אנר בשם Heavy Metal דנו בנושאים יותר קודרים ויותר מקושרים למוות מבעבר.

הסגנון הידוע כהבי מטאל התפצל לעשרות (ואולי אף מאות) סגנונות, שכל אחד מהם נתן פרספקטיבה חדשה אודות הקץ: מחאה פוליטית-חברתית של להקות הספיד מטאל המוקדמות, הכיסופים הבוקעים מאנחותיהם של להקות הדום-מטאל, וקונוטציות אחרות הקרובות למוות ולשלל מושגי פוסט-מורטם אחרים (כגון הגיהינום, השטן, אל-מוות, בגידה וכפירה באלוהים ודינה לחיי נצח בייסורי שאול וכו'). הבלאק מטאל, למשל, נתן את הגישה המעורפלת הקשורה קשר-ברזל לטקסים שטניים בתחילה. בעיקר הגרסאות הסקנדינביות, אשר תחילה עודדו לא פחות מחילול קודש: אם לא בשם השטן אויב הנצרות, אז באמצעות המיתולוגיה הויקינגית. ומשם, עד לכדי מוזיקה שהיא נבירה מעמיקה ברבדים פסיכולוגים מרתקים הבוחנים את האדם אל מול התגלמות הרוע המוסרי על קנו. הדת' מטאל לעומת זאת, נקט בתחילת דרכו במוות על בוריו (לא לחינם הוא נקרא Death Metal: תיאורי זוועות של מיתות משונות (בעיקר אצל הלהקות מהתחום הזוועתי והברוטאלי יותר) ושאלות חיים ומוות והמשמעות המרחפת ביניהן אצל להקות בעלות גישה יותר שכלתנית לנושא המוזיקלי הרגיש הזה.

אך לחלק מהלהקות המוות הוא יותר מרק נושא מוזיקלי רגיש, והרבה מאד אומנים מצאו את מותם בטרם זמנם: אם זה אומנים בעלי שם עולמי כמו ג'ימי הנדריקס או אלביס פרסלי, ועד לאומנים צנועים יותר שמאבקם העיקש הכניע אותם מסיבות רבות. אם עוד לא הבנתם, בכתבה זו אדבר, כמובן, על חברי להקות מטאל שחייהם נקטעו באמצע. ויותר משזהו עמוד זיכרון לכבודם, אנסה לבדוק במאמר זה האם בחייהם הקצרים הם זכו להגשים עצמם לפחות מבחינה מוזיקלית, ותרמו תרומה חשובה לעולם המטאל ובכלל.

Cliff Burton – Metallica (נפטר ב-27.9.1986)

אם לא אתן את הבסיס לכל השכול במטאל, הלא הוא קליף ברטון ז"ל, אז בעצם כל המאמר הזה אינו שווה ולו יריקה. קליף ברטון נולד בתחילת שנות ה-60 והיה היפי שמח וטוב לבב, עד אשר בחר לנגן על גיטרה בס. ב-1982 ברטון עזב את להקתו הראשונה, Trauma (להקת הבי מטאל אמריקאית, אל לכם להתבלבל עם הדת' מטאל הפולני מאותו השם) והצטרף למטאליקה, שתהפוך להיות מהמפורסמות שבאגדות המטאל (שאגב, מזמן גמרה את הסוס). כמחליפו של רון מגבני, חבר ילדות של סולן הלהקה ג'יימס הטפילד, קליף הפתיע ברעיונות נגינה מקוריים אשר דמו יותר למלודיות בס מעולם הפרוג-רוק ופחות לנגינות המטאל של אז. הוא הספיק להקליט שלושה אלבומי מופת עם מטאליקה, עד שקיפח את חייו בתאונה הידועה והמצערת ההיא בשוודיה. במהלך סיבוב הופעות, רכבם של חברי הלהקה התהפך בכביש מושלג, וקליף המסכן נמחץ למוות תחת הרכב הכבד.

יחסית לבסיסטים בז'אנר המטאל, אשר בין הידועים שבהם סטיב דיג'ורג'יו ושון מלון, קליף לא היה פורץ דרך כפי שעשו ממנו ברבות השנים, אך תרומתו אינה מוטלת בספק. הוא היה המפורסם ביותר אשר יזם את נגינת הבס ככלי מלודי המשתלב באופן מלא וחשוב ביותר בלחן של שירי להקת מטאל. את תרומתו ניתן להרגיש בבירור בעיקר ביצירות האינסטרומנטאליות המפורסמות של הלהקה, כמו Call of Ktulu ,Orion וסולו בס מקורי שהיווה קטע מעבר באלבום הבכורה. סולו הבס הזה, שנקרא Pulling teeth Anesthesia – והפך לאחד מקטעי הבס המוערכים ביותר בעולם המטאל, מייצג לדעתי את מהותו של קליף. אמנם הוא לא בא במנטליות של הבסיסט מן המניין, אך הוסיף אנרגיה ודינאמיקה בלתי מתפשרת ללהקת הספיד מטאל הבכורה הזו, ונתן לה ארומה שונה במיוחד משל Megadeth או Slayer. הוא בעצם היה לא רק הבסיסט, אלא הנגן שהחל את השינוי בעולם המטאל, שיצר את התערובת, שוויתר על הקיצוניות לאחר שזו מיצתה את עצמה לטובת האמירה האומנותית. יצירת המופת שלו, Orion, היא דוגמה טובה לכך לדעתי – אם פינק פלויד היו מנגנים מטאל, זה השיר שהם היו מלחינים.

השיר הזה הוא גם השיר אשר ליווה את מסע הלוויה של קליף כאשר נקבר מת בטרם עת בעקבות התאונה המצערת. כיום, כמעט כל בסיסט שמכבד את עצמו – גם אם הוא סולד מהמוזיקה של מטאליקה – מכיר בגדולתו של קליף ברטון, לא רק בגלל שהוא היה בסיסט יוצא מן הכלל, אלא גם בגלל שהוא הביא את השינוי אשר יצור בעתיד את הפרוגרסיב-מטאל.

Roger Patterson – Atheist (נפטר ב-12.2.1991)

רוג'ר לא היה הקורבן הראשון של להקות הדת' מטאל: סולנם המקורי של Possessed התאבד לפניו, הגיטריסט / סולן של Insanity גם הוא מת בטרם עת. כמו קליף ברטון, רוג'ר נהרג אף הוא בהתהפכות הרכב של הלהקה במהלך נסיעה להופעה. רוג'ר הוא אולי המקביל מהדת' מטאל הטכני לקליף ברטון. מקורו בלהקת הדת' / ת'ראש Aggressor והוא הספיק להקליט עם להקת האם Atheist רק את אלבום הבכורה Piece of Time. בתקופה הזו אתיאיסט לא זכו לתשואות רבות. הם היו מושא לעג בעיני רבים ממאזיני המטאל הקיצוני, ונטען נגדם שהם משלבים חומר מוזיקלי "של כוסיות" עם מוזיקה שמתיימרת להיות כבדה כמו המטאל שלהם.

האמת היא שלדעתי, אתיאיסט ביחד עם דת' וסיניק היו פורצי דרך משמעותיים בקשת הרחבה של המטאל. הגוון של אתיאיסט היה מיוחד, וכבר באלבום הבכורה האינטנסיבי שלהם נשמעו השפעות פרוגרסיביות ברורות על המוזיקה. ובכן – אני אינני מוזיקאי, ואינני יכול לתת פרשנות מקצועית למה ששומעות אוזניי, אך יודע אני שאת הליינים הפסיכים של נגני אתיאיסט קשה במיוחד לבצע, ובראשם מלאכתו של רוג'ר. האם רוג'ר היה זניח יותר מברטון? ובכן, תרומתו הייתה גדולה לפחות כמו של אביו הרוחני (ורוג'ר טען שברטון ודיג'ורג'יו הם הבסיסטים האהובים עליו בתחום מוזיקת המטאל) בכך שהוא המשיך את מלאכתו של ברטון והחדיר אלמנטים רבים יותר לתוך ז'אנר אף יותר קיצוני מהספיד מטאל של מטאליקה. הוא החדיר את ה-Fusion, את השפעות ה-Jazz והפרוגרסיב רוק שלו עמוק לתוך המוזיקה של אתיאיסט, עד שזו שהייתה חלק בלתי נפרד מהתערובת הכללית של התוצר המוזיקלי Piece of time.

בכל זאת, הלהקה אתיאיסט לא העריכה ימים כמו מטאליקה, ואחרי אלבומם השלישי והאחרון שנקרא Elements, החליטה לסיים את הקריירה בטעם טוב. זאת, לאחר שהיא משאירה שלושה אלבומים נצחיים של דת' מטאל טכני מהפנט ומגוון. כל ממשיכי דרכם (החל מ-Spiral architect וכלה ב-Darkane ) חייבים לא מעט לבסיסט ההוא שנהרג בתאונת דרכים מצערת, בתקופה שאיש לא אהב את הלהקה בכלל.

Per Yngve Ohlin ("Dead”) – Mayhem (נפטר ב-8.4.1991)

אם לא הספיק האובדן הכואב שספג הדת' מטאל האמריקאי עם פטירתו של רוג'ר פטרסון בימים ההם, רק כחודשיים בודדים לאחר מכן, איבד הבלאק מטאל הנורבגי (אשר עוד היה בחיתוליו) את אחד ממייסדי הז'אנר.

"דד" (לקרוא לו בשמו המלא זו עבודת פרך), סולנה של מייהם (ולפני כן גם של Morbid השוודית), היה בחור שוודי בלונדיני ודכאוני אשר מצא עצמו בלהקת הדגל של ז'אנר הבלאק מטאל. "דד" המציא את הזעקה היחודית הזו שלו – זעקה שכולם ניסו לחכות ואיש לא הצליח לשחזר. קול מעונה, קול סובל ומרוטש שבעצם נתן הגדרה לבלאק מטאל. אין זה סוד שאני לא מחסידי הז'אנר, אבל לתת רספקט לגדולים בתחום אני מסוגל.

כנראה את הרספקט הזה חיפש "דד" בעצמו בסשנים בלתי פוסקים של חזרות, עד שעצביו כמעט התפקעו בגלל הגישה החתרנית של "אירונימוס" (ע"ע) למוזיקה אלקטרונית. הדבר נמשך בערך עד ש"דד" מצא תחביבים חדשים, אשר בינהם סופר על אחד שדיבר על כך שהוא נהג לצאת אל קרחת היער עם רובה-ציד ולהוקיע את זעמו באוויר בירי. יש המספרים על כך (ספק אגדה ספק אמת) שהכדורים שנטענו ברובה הציד, ושמצאו את דרכם במוחו של "דד" (ואז בקיר שמאחוריו) כאשר הוא התאבד בירי לתוך הפה, מסר לו לא-אחר מאשר ה"רוזן גרישנאק", הלא הוא וארג וירקינס. כך או כך – דיכאונותיו של "דד" כבשו אותו בסופו של דבר, והוא התאבד בחדרו כשהוא לובש חולצת "אני אוהב את טרנסילבניה" ומשאיר מאחוריו רק מכתב התאבדות מתומצת היטב שאמר: "מצטער על כל הדם והלכלוך".

מילים כל כך פוגעות מאדם שהביא כמה פניני חכמה שנתנו מהות ואולי אף אידיאולוגיה לז'אנר הבלאק מטאל. והנה פתאום האיש עזב את החיים, מאס במה שהיה לו. זה שובר את מי שמנסה להתחבר לצד הרגשי, המהפכני בצורה מדינית / לאומית / דתית שמייהם ניסו להנחיל. זה כמו הדגל הלבן ביותר עלי האדמות. "דד" פרש מהמרוץ, מסיבות אישיות ככל הנראה, ולא רק בגלל שהוא ויתר על הבלאק מטאל כאידיאולוגיה. אם כי בכל זאת יש לזכור שהוא עוד היה רק נער שכל זה קרה, מה לו ולחיים מלאים אותם הרגיש שמיצה כבר?

ללא ספק, מבחינה רטרוספקטיבית הוא היה מאובחן כסובל מדיכאון קליני, והעובדה היא שהדבר הוביל אותו להתאבדות. אך משפחתו מצאה במטאל של מייהם חלק מן האשמה. באיזו מידה באמת מייהם השפיעה על "דד" – אינני יכול לומר בפה מלא. מנגד, ברור כי "דד" השפיע על מייהם ועל סצנת הבלאק כולה, ועל כך אין צורך להאריך יותר במילים, מלבד הסיסמה הפשוטה: "הוא שינה את הכול."

Oystein Aarseth ("Euronymous”) – Mayhem (נפטר ב-10.8.1993)

המטאל הקיצוני איבד אנשים רבים, אך אף פטירה לא הייתה מפורסמת בשנות ה-90 יותר ממותו של "אירונימוס" בטרם עת, כאשר נרצח על ידי אחד מחברי הלהקה. הסיפור עצמו הוא ידוע ועתיק, נכתב עליו כבר כל מה שאפשר.

למי שבכל זאת לא יודע במה מדובר, בקצרה: וארג וירקינס, הלא הוא קאונט גרישנאק – האיש מאחורי הפרוייקט Burzum, מאס במנהיגותו של "אירונימוס" כמנהיג להקת מייהם ומסצינת הבלאק מטאל האירופאית בכלל. לאחר שבנה לעצמו אליבי קלוש החליט לחסל את אויבו המושבע, הגיטריסט בלהקתו (וארג עצמו, אודו קטין כמדומני, היה הבסיסט של מייהם באותם הימים). וארג הגיע לביתו של "אירונימוס", וכנראה לאחר ויכוח אשר תוכנו לא ידוע באופן ודאי עד היום. יתכן שמדובר בריב על בחורה, ייתכן שמדובר בריב המגולל את תסכולו של וארג על כך ש"אירונימוס" לא נותן לו יד ועזרה עם להקתו "בורזום" ומחתים אותם בחברת התקליטים שלו. יתכן גם שהיה מאבק כוחות בסצינה הנורבגית שהיתה אולי אפילו בעלת בסיס אידיאולוגי: "אירונימוס", כידוע, היה בעל נטייה פוליטית קומוניסטית, בעוד שוארג היה לאומן קיצוני (וניתן לומר בקלות שגם ניאו-נאצי). באותו הריב נרצח "אירונימוס" בדקירות סכין על ידי וארג.

עולם הבלאק מטאל הזדעזע מאותה הלהקה פעם נוספת. לא די בכך שרק לפני שנתיים "דד" התאבד וחולל תהפוכה גדולה בסצינת הבלאק המקומית – כעת המנהיג הבלתי מעורער שלה, אשר לו גם עבר קרימינלי למחצה (מייהם לקחו חלק בהצתת כנסיות, אם כי לא ברור אם אירונימוס קשור להטפה או למעשה) נרצח על ידי חבר מבפנים. להקה היא כמו משפחה. רצח במשפחה הוא אולי המתועב ביותר. להרוג את הקרובים אליך בדם הוא בעצם לוותר על כלל האנושיות שלך, על האופי ועל צלם אנוש. אדם ההורג את אחיו מדומה לקין ההורג את הבל – החטא הנוראי ביותר. להקה, במיוחד להקה אשר עליה לעבוד בצורה אינטנסיבית במיוחד כדי לצלוח את קליפת ההצלחה המועטת, היא מעין משפחה. ההבדל העיקרי הוא שאדם יכול לעזוב להקה ובכך לפטור עצמו מהאחריות והמחויבות אליה. אדם הרוצח חברו בלהקה הוא ללא ספק לקוי בנפשו ברמות חמורות מאוד.

לחניו של אירונימוס היו בעצם צעד קדימה בשביל הבלאק מטאל. לא עוד דשדוש חסר תקדים בחומר נטול השראה מושפע מיצירות ת'ראש מטאל עד הארדקור. כעת נשברה הזכוכית ואלבום הסטודיו הראשון של מייהם – De Mysteriis Dom Sathanas הוא בעצם האלבום האפל והמתועב ביותר ששוחרר בז'אנר והפך לכזו קלאסיקה. יש בו אווירה מצמררת כשל סיוט, יש בו מוזיקה הרודפת את המאזין כרוח רפאים.

החידה אודות "אירונימוס" עדיין לא פתורה באמת. כלומר, כולנו יודעים שהוא נרצח, אך האיש נשאר כתעלומה. בתור מי שניסה להיות התגלמות כל הרוע, במיוחד אחרי מותו של "דד", "אירונימוס" דבק בגישה עסקית פרובוקטיבית בנוגע ללהקה שלו. אם הדבר נועד לעורר פרובוקציות בלבד, או אם האיש היה חולה נפש בצורה מטרידה – קשה לדעת. ידוע רק שהיה אומר בראיונות כמה רע הוא וכמה רע הוא עוד רוצה להיות.

מייהם בשבילו הייתה שליחות; לפי הציטוטים ממגזינים דאז, הוא רצה שישנאו אותם, הוא רצה להיות שנוא. אך מישהו בא והרג אותו, ובכך הפך אותו לסמל נצחי של הבלאק מטאל.
משהו כמו קדוש מעונה.

התרומה של "אירונימוס" לז'אנר הבלאק מטאל אינה מוטלת בספק. לעזאזל, אם באתורי והלהאמר ייסדו את הבלאק מטאל, הרי שמייהם בהנהגתו של "אירונימוס" נתנו לו מסגרת והגדרה, לפיה פועלים עד היום סגנונות שלמים באופן מלא או רעיוני בלבד.

Chuck Schuldiner – Death (נפטר ב-13.12.2001)

מיתות רבות ידעו את עולם המטאל מאז מותו של "אירונימוס", וסגנונות רבים ידעו אבדות. הת'ראש מטאל ספג את מותו של גאר סמואלסון, מתופפה המקורי של מגה-דת', אשר נפטר ממחלת הסרטן ב-1999. הספיד איבד את פיטר וויטקה, גיטריסט הלהקה Iron Angel, אשר נפטר בשנת 2000 . ובל נשכח את המוות הטראגי של פול באלוף, סולנה של אקסודוס, אשר נפטר מדום לב בקיץ 2002, ואשר יזכר לנצח בזכות הקלאסיקה האלמותית "Bonded By Blood". גם הבלאק מטאל ידע אבידות, כמו אריק ברודרסקיפט, אשר היה ידוע בכינוי "גרים", ולקח חלק אקטיבי בלהקות בלאק מטאל נורבגיות רבות, כמו Immortal, Gorgoroth, Ancient ו-Borknagar עד אשר נפטר בשנת 1999.

אך ללא כל צל של ספק, המוות הקשה והכאוב מכולם הוא מותו של צ'אק שולינדר, מייסד להקת דת', ולמעשה אבי ז'אנר הדת' מטאל. צ'אק היה בן 33 במותו, אשר הכה לאחר שנתיים של מאבק קשה במחלת סרטן איומה. השפעתו על מיני ז'אנרים רבים של מטאל קיצוני אינה מוטלת בספק.

Death הייתה הלהקה לה נזקף המונח "Death Metal", והיתה התשובה בעבור אנשים שחיפשו את הכוח האפל שאפילו סלייר לא הצליחו להעניק. בשלב מסוים קהל היעד השתנה, ודת' נהייתה ללהקה בעלת חומר אינטליגנטי ומורכב יותר, שאפשר למצוא בארבעת אלבומי המופת האחרונים שלה: החל מ-Human עד ל-Sound of perseverance של 1998.

צ'אק שולדינר הוא האדם אשר המציא את המונח "גראול", והשריש באופן סופי את אותן שאגות מיוסרות ומייסרות שמאפיינות עד היום את ז'אנרים במטאל. אותן השאגות אף הצליחו, באופן מפתיע למדי, להגיע להרכבי ניו-מטאל כמו Slipknot או Mudvayne, והלכו רחוק עד כדי יצוג כלשהו בחלק מלהקות המיינסטרים האמריקאי (כמו Evanescence. אם כי יותר בצורת קול רקע חלוש).

על השאלה "למה אתה צועק?", צ'אק כבר התרגל לענות בחיוך. אך בשלב מסוים, אפילו הוא החליט שיש משהו שלא עובר בצרחות הדת' מטאל, ועל כן החליט לסיים את הקריירה שלו עם Death (הוא היה החבר היחיד בלהקה אשר נותר במשך כל מרוצת השנים. כן, צ'אק היה דת' למעשה, אבל את זה כולנו יודעים כבר) ופנה ליוזמה חדשה עם Control Denied. הלהקה הזו היתה למעשה דת' בהתגלמות רעננה יותר, בהרכב כמעט זהה, רק שהפעם נתן צ'אק את עמדת המיקרופון לטים איימאר, סולן בעל קול גבוה ורב-נוכחות. אלבומם של קונטרול דינייד היה מעין אלבום המשך של דת', ורק כדי שמעריצים מושבעים של החומר הישן של הלהקה לא יזעמו על נטישתם, צ'אק בחר (בצדק) לקרוא ללהקה בשמו של פרוייקט אחר וחדש, ולא לכרסם בשם דת'. בין אם צ'אק רצה להשאיר את דת' כזיכרון טוב ולא לראות אותה נקרעת על ידי חברות התקליטים, או אם הוא פשוט שימר את הרוח האומנותית בלהקה גם כלאחר פירוקה, ללא ספק, צ'אק הוא האיש שנתן את העוצמה לז'אנר הדת' מטאל יותר מכל להקה או אדם אחר.

היתרון המשמעותי של דת', לעומת להקות דת' מטאל בסדר גודל דומה (Morbid angel, Cannibal corpse, Entombed, Napalm death), היה שמעבר למוזיקה ניתן היה למצוא גם רובד מילולי בלהקה. דת' לא דבקה בתיאורי הזוועות משני אלבומיה הראשונים. באלבומה השלישי, Spiritual healing, החלה הלהקה לכתוב חומר מילולי הנוטה לכיוון המחאתי יותר. לאחר מכן, הגיעה הלהקה אף לרעיונות פילוסופים ואידיאולוגיות שמצאו ביטוי מלא באלבומה האחרון של דת', כמו גם באלבום הבודד של קונטרול דינייד.

המוזיקה בדת' מטאל התאימה את עצמה למלל. להקות אחרות, כמו קניבל קורפס נובחות על ריטוש גופות, והמוזיקה שלהם אלימה בהתאם. גם מורביד אנג'ל היו מאיימים כמו השדים עליהם שרו, ונאפלם דת' הינם עדיין מחאתיים בצורה חובטת ומבולגנת כמו המסר האנטי-ממסדי שלהם. אבל דת' הראו גם צד אחר, מאד עדין בשלב מסוים. במיוחד כשמדובר בז'אנר כמו דת' מטאל.

הרבה לפני שלהקות דמיינו לעשות ז'אנר הנקרא דת' מלודי, צ'אק הביא דוגמאות טובות למוזיקה מלודית וכובשת בדת' מטאל כאשר שירים כמו Lack of comprehension או Trapped in a corner היו גם מאד מלודים וגם חזקים בצורה כבדה. הרעיונות מאחורי השירים לא עסקו בדברים בלתי גשמיים או נוראיים כאחרית הימים, רוצחים מטורפים, עליית השטן וזומבים משתוללים ללא רסן. במקום, הרעיונות קיבלו מסר הרבה יותר אנושי, בעל עמדה ברורה אודות המוסר שבאדם וביחסים שבין אדם לחברו. באלבום Symbolic נגע כבר צ'אק בשאלות אדם לעצמו – כמו התהייה על מהות החיים, שאלות הנוגעות לאובדן התמימות ולסובלנות, על המבחנים שאדם עובר במהלך חייו כדי לשפר עצמו. למרות שאישית לא הכרתי את צ'אק בחייו, מהטקסטים שלו אני יכול להבין שמדובר באדם שאם לא ניתן לקרוא לו אינטליגנט, אז ללא ספק ניתן לומר שהוא אדם המחפש תשובה. מחפש תשובה ולא מפחד להשתמש בכלי האימתני ביותר שלו – הדת' מטאל אותו יצר במו ידיו – כדי למצוא אותה. באלבומים האלה, צ'אק איננו מפנה את השאלות רק לעצמו. הוא בבירור משאיר את השאלות האלה לכל אחד מאיתנו, השומע את השירים וקורא את המילים. הוא מבקש שנצטרף אליו למסע ללא סוף (Perennial quest) למציאת הדברים הטובים שבנו, כנראה כנגד כל הסיכויים. אך הוא עושה זאת בעיקר כדי שבסוף, כשנעמוד ונביט על חיינו לקראת מותנו, כפי שעשה הוא בטרם עת בשל גידול ממאיר קטלני במוחו, נוכל לומר שכמוהו, את השאלות הנכונות שאלנו. האם מצאנו להן תשובות?

Ace "Quorthon” Burje Forsberg – Bathory (נפטר ב-7.6.2004)

אם מותו של מייסד הדת' מטאל לא הספיק, אז שנות ה-2000 גבו עוד השנה את מייסדו של הבלאק מטאל, אדם המכונה בשם "קוורטון". על מצבתו של קוורטון נכתב השם המלא המוזכר לעיל, אז אנו מניחים שזהו אכן שמו המלא.

"באתורי" התחילה למעשה את כל מה שנהיה אחר-כך בלאק מטאל, במיוחד על צדדיו האטמוספריים. הלהקה התחילה כעוד להקה הממשיכה את דרכה של Venom, האמא של כל המטאל הקיצוני באשר הוא – לטוב ולרע. היא המשיכה אט-אט לכיוונים יותר אווירתיים, עם טקסטים שנגעו המון במסורת הויקינגית. מסורת אשר יגונה בצער על אובדן התרבות והריבונות הסקנדינבית הקדומה לטובת ההתבוללות בנצרות, ולא רק בצורה המעודנת, אלא גם כמסר נוקב כנגד החברה המודרנית.

באמצעות עצב ומוזיקה קודרת הצליחה באתורי ליצור עולם דימויים מוזיקלים משלה, כאשר "קוורטון" מנתב את המוזיקה שלו כמנהיג להקה, ומשריש את הבסיס למה שיהיה בעתיד הזיקה השטניסטית בבלאק מטאל. אט-אט נהיו גם באתורי עצמה עבדים לרעיונות מאחוריהם הם עמדו, ואת העצב והדכדוך החליפו תחושת נקם אקטיבית ומבעבעת. החזון ש"קוורטון" הציג נעם להרבה מאד אומנים סקנדינבים ואירופאים כאחד. הם מצאו בעולם המוזיקלי של באתורי, ובמיוחד בתחום המלל שלה, את התשובה האידיאלית לאחדות המועטים שרוצים להחזיר עטרה ליושנה ולהחליף את הממשל הפרו-נוצרי באנרכיה (או לפחות להטמיע בעמים הסקנדינבים את תחושת הכניעה מתרבות שרק נדמית כשלהם, אך למעשה זרה).

במשך 20 שנה פעלה באתורי דרך גיוון מלא בקריירה. "קוורטון" נותר השריד היחיד מהלהקה, ולצערו תהילת העולם שלה חלפה בתחילת שנות ה-90 למעשה. אבני היסוד הונחו, אך הצלחת העבר לא הצליחה לקבל שיחזור מלא. הוא מצא עצמו מגוון את המוזיקה שלו, החל מת'ראש מלוכלך במסורת של וונום, דרך בלאק מטאל איטי ואווירתי (באתורי היו הראשונים מבין להקות המטאל הקיצוני שעשו שימוש בקלידים בקטעים שאינם רק פתיחה לשיר) המושרש רבות על ת'ראש מטאל. לבסוף, הוחלפה המוזיקה במוזיקת פולקלור אקוסטית ומסורסת מהארס המקורי של הלהקה, שהשאירה בעצם רק כמה בלדות על ויקינגים עתיקים מתקופת החשכה פרה-ימי הביניים.

כפי שדעכה באתורי, נדמה היה ש"קוורטון" דעך גם הוא. ביוני 2004 נפטר "קוורטון" מאירוע לב, כאשר הסיבה הרשמית לאירוע אינה ידועה לרבים. שמועות רוחשות שמדובר בהדרדרות לסמים, מה שנשמע הגיוני, כעת שנותר פרוייקט חייו של האדם רק צל חיוור של עצמו.

כמייסדה הכמעט רשמי של מוזיקת הבלאק מטאל, תרומתו של "קוורטון" אינה מוטלת בספק, אך יש לומר שהוא סלד מכל הלהקות העוקבות אחרי המלל שכתב – והחלו לשרוף כנסיות בנורבגיה ולהרוג את "אויבי הבלאק מטאל" כמו הומואים, הומואים אגרסיבים, וגיטריסטים שטניסטים אחרים ברחבי סקנדינביה.

אני באופן אישי די משוכנע שבאתורי דעכה בגלל קימת הבלאק מטאל בני הדור של מייהם, דארקת'רון ואמפרור, אשר היוו את הקיצוניות החדשה, המסר החדש שיש להפיץ ברחבי סקנדינביה. גם בשבדיה, מקורה של באתורי, הייתה תשובה מקומית – דייסקשן שמה, אשר העמידה את באתורי בסימן עבר. למרות הכבוד הגדול שרכשו רבים לאותן להקות בלאק מטאל ולמוזיקה של באתורי, רבים מהם השתדלו להזכיר בכל הזדמנות איך פג תוקפה וכמה "קוורטון" היה אדם מזויף אשר מבצע חומר הדן בנושא אחד, וחי חיים שלווים עם הנצרות המדכאת בחייו האמיתיים. ייתכן שהיה לזה חלק בעובדה שאביו של "קוורטון" היה מנהל חברת התקליטים המקובלת דאז, Black mark, אשר התייחסה בזלזול והתנשאות אל רבים מן הלהקות האלה. כשלא יכלו לשחרר את האגרסיה על הבוס, שיחררו אותה על בנו.

עד סוף ימיו צילו של אביו של "קוורטון" נראה כאילו מעיב עליו מבחינה רגשית. Candlelight רקורדס, גם הם בבעלות אביו (אולי אותה חברה תחת שם שונה? לא מצאתי תשובה ברורה), הייתה החברה הנוכחית שבאתורי היו חתומים בה זמן ארוך בעבר, באופן המסמל שלא הצליח "קוורטון" גם במרד נעוריו. המוזיקה של "קוורטון" היתה מוזיקה אפלה דיה כדי לזעזע הורה, אך גם מלודית מספיק כדי להתחבב על הקהל המחפש את ריגושיו במוזיקה זו – ואביו החתים אותו בחברת התקליטים שלו.

האכזבה מ"קוורטון" רק הלכה וגברה עם כל אלבום של באתורי, שהבטיח שיבה מפוארת לימי Hammerheart או Blood, fire, death המהוללים, אך נכשל לעשות זאת. בסופו של דבר נדמה היה ש"קוורטון" ויתר: אלבומים של באתורי פשוט חדלו מלצאת. את שארית ימיו עד לאירוע הטראגי בילה "קוורטון" בקרבת משפחתו (לפחות נהנה מהפירות שקצר בתחום הזה). תרומתו של "קוורטון" הייתה גדולה עד מאד, אך חבל שסיים את חייו בצורה כה טראגית ולא הירואית. בוודאי שלא הירואית ברמות הגבורה אותן נהג להנציח בשיריו. מי ינציח את "קוורטון" כעת?

המתים במטאל (נכון לאוקטובר 2004):

Tomas "Quorthon" Forsberg – 7/6/2004
(BATHORY)

Terje “Valfar” Bakken – 14/1/2004
(WINDIR)

Mikael Stustrand – 8/1/2004
(HYPNOSIA)

Guy Speranza – 9/11/2003
(RIOT)

J.D. Kimball – 3/10/2003
(OMEN)

Nicholay Byckoff – 13/7/2003
(MERLYN)

David Rairan – 3/6/2003
(PURULENT)

Teemu "Somnium" Raimoranta – 16/3/2003
(FINNTROLL / IMPALED NAZARENE)

Daryl Parvin – 16/2/2003
(INFAMY)

Einar Andr – 10/1/2003י Fredriksen
(FUNERAL)

Steve MacDonald – 19/2/2002
(GORGUTS)

Randy Palmer – 8/8/2002
(PENTAGRAM / BEDEMON)

Tony Bono – 24/5/2002
(WHIPLASH)

Ivan Edward Colon – 15/2/2002
(CONFESSOR)

Paul Baloff 2/2/2002
(EXODUS)

Rob "So Vile" Lumbre – 5/1/2002
(SEVERED SAVIOR / OSMIUM / PYSPHERIA)

Soto Jr. – 23/12/2001
(VULCANO)

Victor Rivera – 11/9/2001
(CEREMONIUM)

Alexander "Magoo" – 2001
(MUTILATOR)

Peter Wittke – 21/9/2000
(IRON ANGEL)

Nick Null – 23/7/2000
(LIVIDITY / WACO JESUS)

Erik Brodreskift ("Grim") – 14/10/1999
(GORGOROTH / IMMORTAL /
ANCIENT / BORKNAGAR)

Gar Samuelson – 14/7/1999
(MEGADETH)

Theo Loomans – 15/9/1998
(ASPHYX)

Jerry Fogle – 20/8/1998
(CIRITH UNGOL)

Joshua "Jagger" Heatley – 5/3/1998
(INFAMY)

Oliver "Olli" Fernickel – 9/2/1998
(DARKNESS)

Tom Rojack – 10/1997
(DECREPIT)

Oswald "Pussy Ripper" Scheid – 1997
(SEXTRASH)

Fred "Death" Duval – 8/5/1997
(MASSACRA)

Dan "Cernunnos" Vandenplas – 19/4/1997
(ENTHRONED)

Dawn Crosby – 15/12/1996
(FEAR OF GOD)

Vincent Civitano (Vinny Daze) – 11/3/1996
(DEMOLITION HAMMER)

Gerry Ouellette 12/11/1994
(DBC)

Michael Hasse – 9/1994
(PROTECTOR)

Michael "Destructor" Wulf – 1993
(KREATOR / SODOM)

Rob Clayton – 1992
(HALLOWS EVE)

Philip – 31/8/1990
(ANCIENT RITES)

Chris Moorhouse – 1988
(NASTY SAVAGE)

Dave "Holocaust" Iannicca 1/1/1988
(DESTRUCTOR)

Joe De Zuniga 16/5/1987
(INSANITY)

ועוד :

Frank Liberty, Anesthesy – July15, 1994
Julio Corpsegore, KABAK
Stefan ANCIENT RITES – August 31, 1990
D. Lucifer Steel, SATAN'S HOST – 1989
Argon Amori, PROFANATICA
Amer LeChatier (Mario Milette), MALVERY
Dario Carria, BULLDOZER – March 1988
Didier Martens, EXOTO – April, 10th 1994
Andreas and Thorsten Reissdorf, TORCHURE – October 17, 1992

* תודה לזאב טננבאום על המידע *