מגפת אלבומי השנה 2020

אז למרות שמבחינת הופעות היה חרא, ולמרות שרמת המוטיבציה ומצב הרוח הייתה נמוכה יותר מכמות המסכות בחתונה בבית"ר עלית, לפחות זכינו באלבומים שלקחו את כל החרא הזה ועשו ממנו מוזיקה טובה. לאחר שכתבי האתר סיכמו בוידיאו את אלבום השנה שלהם, נתנו להם גם להרחיב בקצרה על בחירות נוספות שלהם כמועמדים לאלבום השנה – והנה הן לפניכם:
אלון מיאסניקוב
אלבומים נוספים:

Demons And Wizards – III

אני חייב להגיד שלא נפלתי משני האלבומים הקודמים של הפרויקט הזה, שיתוף פעולה של ג'ון שייפר – הגיטריסט והמוח מאחרי Iced Earth, והנסי קרש – הקול של בליינד גארדיאן. ההפקה הייתה דלה, השירים היו סוג של אייסד ארת' שלא היו מספיק טובים לאלבומים של להקת המקור של שייפר, ובגדול זה לא תיקתיק.

לעומת זאת, נראה ששלוש שנים ללא אלבום של Iced תרמו לכך שהאלבום השלישי של Demons הוא הפעם אלבום שלא מורכב משאריות, והוא משלב את הריפים הקודרים של Iced עם השירה האופראית ומלאת רגש של קרש בצורה מושלמת. לראשונה לדעתי – מדובר באלבום שלוקח את הטוב בשני ההרכבים ואשכרה מצליח ליצור משהו חדש וטוב בעצמו.

Benediction – Scriptures
לקח לאגדת הדת' מטאל הבריטית 12 שנה להוציא אלבום חדש, אבל זה היה שווה את ההמתנה.
הם אף פעם לא היו גאונים טכנים, או בעלי ריפים ייחודיים – אבל הם הנפיקו דת' מטאל קלאסי, כבד, מהיר, אולד-סקול אמיתי שפשוט נעשה טוב יותר מרוב האחרים. והפעם – הם גם הביאו את הסולן הכי טוב שלהם. יש מי שיגיד שזה היה בארני, שעזב לאחר מכן לטובת Napalm Death, אבל אני טוען שדייב אינגרם הוא הסולן הטוב ביותר שלהם, כותב הטקסטים הכי חזק, ושהאלבומים איתו הם חלק ממה שעשה מהם קלאסיקות של הז'אנר. תוסיפו לזה מתופף חדש וצעיר – סאונד מלוטש – ופשוט שירים טובים, יש לכם את אחד מאלבומי הדת' מטאל הטובים של העשור האחרון.

איזכורים נוספים:
Annihilator – Ballistic, Sadistic
Testament – Titans of Creation
Trick or Treat – The Legend of the XII Saints
Vader – Solitude In MadnessNaglfar Cerecloth
Paradise Lost – Obsidian
Sorcerer – Lamenting of the Innocent
Falconer – From a Dying Ember
Primal Fear – Metal Commando
Onslaught – Generation Antichrist
Vicious Rumors – Celebration Decay
Heathen – Empire of the Blind
Necrophobic – Dawn of the Damned
Armored Saint – Punching the Sky
Evildead United – $tate$ of Anarchy
Mr. Bungle – The Raging Wrath of the Easter Bunny Demo
Loudblast – Manifesto
Dark Tranquillity – Moment
Sodom – Genesis XIX

ירון הורינג

The Black Dahlia Murder – Verminous

ורמינוס הוא האלבום התשיעי של הרכב הדת' האמריקאי שנקרא על שם Black Dahlia , כינוי שהוצמד לגברת אמריקאית צעירה שנרצחה והושחתה באופן אכזרי וגרפי בשנות הארבעים של המאה הקודמת. רצחניות היא לחלוטין מילה שמתארת יפה את הסאונד של TBDM – והאלבום הזה אינו יוצא דופן, כמובן. שלוש שנים עברו מאז ששחררו את האלבום הקודם שלהם והאלבום הזה לוקח את כל העניין עוד מדרגה קדימה.

הקונספט הכללי של האלבום עוסק בתודעה קולקטיבית של השרצים המתפשטים, מרקיבים ומפרקים כל חלקה טובה בדרכם, הטקסטים של האלבום נעים מהתעסקות קהילתית של שרצים דרך תודעה של ישות אחת וחוזר חלילה. לא רק שהאלבום הזה הוא גרפי להפליא, היה ניתן להזמין אותו אפילו עם הרפתקה תואמת של מבוכים ודרקונים וקוביות משחק ירוקות מחליאות, כמו צבע האלבום כולו. למעשה, עשיתי את זה והזמנתי את החבילה הנ"ל וקיבלתי בטעות חבילה אחרת – יקרה ומושקעת יותר, אך נטולת צעצועים של חנונים. בקיצור, אם ריפים שמנמנים, תופים מהירים ומופלאים וגיטרות ומייללות עושות לכם את זה, אל תפספסו את האלבום הזה.

Katla – Allt þetta Helvítis Myrkur

"כל חשכת הגיהנום" בתרגום חופשי מאיסלנדית לעברית הוא אלבומה המלא השני של קטלה, להקת דום איסלנדית שהכרתי ממש השנה ופשוט פוצצה לי את הראש. הסאונד המוביל של האלבום הזה הוא אפל, קודר וקריר במיוחד ונוגע בהמון גוונים מוזיקליים. תוכלו למצוא באלבום הזה חומות של רעש, נעימות שקטות וקסומות לצד שירה ויקינגית עתיקה שפשוט תמשוך אתכם אל עולמות קסומים של קרח, שלג, אגמים קפואים ומפלצות קסומות.

ולא, אין פה שום נגיעה של פאוור מטאל, אלו לא המפלצות שעליהן אני מדבר. מה עוד תמצאו פה? תמצאו פה גיטרות מייללות, גראולים שוברים ומוזיקה ייחודית שתנתק אתכם מכל הטירוף המזרח תיכוני שלנו היישר אל מחוזות אחרים. הדברים היחידים שדורש האלבום הזה הם תיאבון וסבלנות, לא תקבלו פה מנות קטנות ומהירות – אלא ארוחות שלמה שהמנה הקצרה ביותר בתוכה היא שיר בן קצת יותר מחמש דקות.

Body Count – Carnivore

תקראו לי נוסטלגי, תקראו לי תקוע בעבר, תקראו לי "טיפוס שנופל בגימיקים זולים", אני בסדר עם זה לגמרי.
אבל הדבר הכי חשוב זה שתקראו לי כשבאדי קאונט מוציאים אלבום חדש.
מה אני אגיד לכם, אני סאקר של הסאונד שמייצרים אייס טי וחבריו, זה בכלל לא משנה לי שהבחור הזה מיליונר טחון בכסף והחיבור שלו לשכונה ולטקסטים של באדי קאונט של פעם מקרי בהחלט, פשוט כי יש פה אלבום ת'ראש\הארדקור עם משחקי אלטרנטיב ככה על הכיפאק. ומעבר לכך, מתארחים באלבום הזה שלושה אמנים נפלאים: איימי לי מאוונאסנס, ג'יימי ג'אסטה מהייטבריד וריילי גייל שהלך לעולמו כחצי שנה לאחר שחרור האלבום הזה. קיצור, אייס טי מוכיח פה שגם בגיל 62, כשאתה יושב על הרים של כסף וקריירת משחק לא רעה בכלל, אתה יכול לתת בראש עם יופי של אלבום מטאל.

איתמר ענברי

Deftones – Ohms

עם הסוס הלבן ("White Pony") שימשיך כנראה לנשוף בעורפו של כל אלבום שיבוא אחריו, הוציאו השנה Deftones את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלהם.

לשני הכוחות הדומיננטיים בהרכב – הסולן והגיטריסט צ'ינו מורנו והגיטריסט המוביל סטפן קרפנטר – מצטרף באלבום החדש, "Ohms", נגן הקלידים פרנק דלגדו. כמו תוסף דלק איכותי, משפר דלגדו בצורה משמעותית את ביצועי המנוע, ומעניק לאלבום התשיעי במספר של הלהקה את הגוון הייחודי שלו.

"Ohms" סוחף את מי שיתמסר לו לתוך מערבולת של רגשות: זעם ("This Link Is Dead"), פרדה טראומטית ("Ceremony") , וגם השלמה עם המציאות והעברת חרטה ("Genesis", "Ohms").

Paradise Lost – Obsidian

סוס דוהר, אך הפעם בצבע שחור, יכול להתאים לתיאור אלבומה ה-16 במספר של Paradise Lost, "Obsidian". בעוד שבאלבומים שקדמו לו שמו "פרדייז לוסט" דגש רב על סאונד דת'־דום, ב"אובסידיאן" מתנשאים אל על צריחיה הזקורים של טירה גותית.
מי שנחשבים חלוצי המטאל הגותי, מעצבים באלבומם האחרון את המטאל הרוק/הגותי, ומגדירים מחדש את האסתטיקה של ז'אנר זה.

Katatonia – City Burials

מי שתרים אחר קרן אור באפלולית שאפיינה את השנה הקלנדרית האחרונה לא ימצאו אותה ב-12 שיריו של האלבום "City Burials", התוספת האחרונה לדיסקוגרפיה של Katatonia השוודים. עצוב כמו הקטלוג האחרון של Ikea (השיר השלישי באלבום משתמש בהסרת לכה כמטאפורה), ומכביד כמו הצלב על גבו של ישו – "City Burials" מציג אורבניות נוגה ומהורהרת שמשתלבת עם תחושת המרחבים הסקנדינבית.

אלבומים מעולים נוספים:
My Dying Bride – The Ghost of Orion
Fates Warning – Long Day Good Night
Oceans of Slumber – Oceans of Slumber

יותם דפיילר

Cryptic Shift – Visitations From Enceladus

את 2020 סגרתי עם אחד מהאלבומים המרשימים, החדשניים והמצוינים ביותר בז'אנר המטאל הקיצוני הקלאסי. Cryptic Shift הביאו לשולחן לכבוד סוף השנה הארורה הזו את אחת היצירות המרתקות, המורכבות והמעולות שאי פעם עלו לספוטיפיי בז'אנר המטאל. עם תחרות הולמת ל-Vektor (ותחת השפעה ברורה שלהם) הרכיבו Cryptic Shift אלבום Thrash/Death Metal טכני, מטורלל, מקורי ומרתק. הלהקה כבר קיימת למה קרוב לעשור בפורמט כזה או אחר, אבל Visitations from Enceladus הוא אלבום הבכורה שלהם, והם החליטו שלכבוד המאורע הם לוקחים אותו לנקודת הקיצון היחידה שהם מסוגלים לעכל – אלבום דמוי-קונספט מדע-בדיוני ומופרע אודות מסע עתידני אל קצה הזמן וחדירת הפרדוקס של מסע בזמן עד כדי היעלמות לתוך הכלום. האלבום כולו מכיל אמנם רק ארבעה שירים, אך בעוד ששלושת השירים האחרונים הם באורך סביר ונורמאלי בז'אנר, השיר הפותח – Moonbelt Immolator הוא יצירה מטורפת המתקרב לחצי שעה מלמטה של מוסיקת Death Metal מתקדם ומופרע הנשען על יסודות ת'ראשיים ומרגיש גם אין-סופי וגם כאילו נגמר מוקדם מדי. ההרכב האנגלי (מ-Leeds, לא פחות ולא יותר!) נותן תחרות יפה להרכב המסקרן, המבטיח והמצוין של 2020 ומנחית אלבום שדורש מהמאזין גם לקבל את המוסיקה כפי שהיא על כל היסודות הבנאליים של ז'אנרים בני 30 ומשהו שנה, וגם לעכל את השינויים שההרכב החליט לדחוף פנימה עם יציאה מהקופסה ועדיין להישאר באטמוספירה של הז'אנר. מומלץ מאד – במיוחד לקרוא עם מילים אם אתם רוצים לשמוע מעשייה בדיונית על מסעות בחלל וקצה קצהו של ציר הזמן. אין לכם מה להפסיד, כי גם אם תקשיבו לשיר Death / Thrash Metal שאורכו הוא כ-26 דקות, תבינו כמוני שהזמן הוא פיקציה והכול חוזר חלילה.

Spirit Adrift – Enlighted In Eternity

להקת Spirit Adrift התחילה כפרויקט צד של Nate Garret, אבל תוך שני אלבומים היא הוכיחה את עצמה כשילוב הטוב ביותר בין Heavy Metal קלאסי ביחד עם Doom Metal אפי ומלוכלך. זה אמנם שם אותם במסלול היישר להישמע כמו עוד שיבוט של Black Sabbath אבל כבר באלבומם המופתי Curse of Conception מ-2017 ההרכב הצליח להשחיז לעצמו פינה משלו בתודעה המוסיקלית של המטאל המלודי. דמיינו מה היה קורה אם להקות Stoner Metal כבדות ומעולות סטייל High On Fire היו שוברות לכיוונים מלודיים לעתים יותר קרובות ונשענות יותר על ריפים סטייל Metallica. אז ככה Spirit Adrift נשמעים, וכל אלבום שלהם הוא סיבה למסיבה. ב-Enlighted In Eternity הם מאמצים את ה-Heavy Metal עד הסוף, כולל הרמוניות גיטרה ששייכות ל-Iron Maiden ושופצרו באהבה רבה על ידי Garret וחברים. המוסיקה מרגישה כמו אלבום גנוז מסוף האייטיז שנכתב בתור הזהב אבל עם סאונד מלא ועשיר כמו שרק שנת 2020 יכולה לספק ללהקות צעירות. הלחן מעולה, המלודיה כובשת והכריזמה של Garret בלתי ניתנת לעצירה. אם לא שמעתם את Spirit Adrift עדיין, תנו להם שמיעה, חובה עליהם. מעולם לא נשמעה ערבוביה של Maiden, Black Sabbath ו-Metallica יותר טוב ממה שתקבלו ב-Enlighted In Eternity.

Gama Bomb – Sea Savage

הנה הם חוזרים, האירים חסרי האחריות שכבר יותר מעשור וחצי נחשבים "הלהקה הצעירה הזו ב-Thrash שכולם ידברו עליהם בעתיד". אז עכשיו, באלבומם השביעי המטורללים עם Gama Bomb (כן, זה Gama עם M אחת, זו בדיחה שלהם, לא שלי) הידועים בתור ההרכב שאמור לרשת את Exodus, גם בגלל שהריפים שלהם היו מהירים בטירוף וגם בגלל השירה שיכולה או לעצבן או לשעשע את המאזין. לכבוד אלבומם השביעי, Sea Savage, ההרכב הצליח להוריד מהירות ועדיין להישמע רלוונטי מאי פעם. כעת כמעט גובלים ב-Traditional Metal מדי פעם, עד ל-Power Metal בועט, Gama Bomb עדיין נשארים נאמנים לריפים ולבלאגן – אבל כעת המהירות לא באה לשרת את המהירות לבדה, אלא את השירים עצמם. יש יותר שירים מיד-טמפו והשירה של Philly Byrne היא לא לכל אחד, אבל הוא נשמע יותר ויותר כמו Rob Halford ולאט-לאט פחות ופחות כמו Steve Souza. הטקסטים כהרגלם מצחיקים ומשעשעים, כתובים בהמון חוכמה והומור, ומוסיקלית הם בהחלט קיבלו שידרוג משני האלבומים האחרונים שלהם, שהיו לא רעים אבל לא הצליחו לתפוס כל כך את מה שההרכב מנסה להגיד. Gama Bomb לדעתי הם להקת ה-Thrash Metal החדשה הטובה ביותר כיום (להוציא את Vektor, שכבר הלכה לראות בשדות זרים) ועם כל אהבתי הענקית ל-Warbringer או Havok, הן הולכות ומכסחות יותר ויותר, בעוד ש-Gama Bomb נהנית לכתוב שירים כיפים, מצחיקים ומלודיים – והיחידים שעמדת השירה המלודית נשארה חשובה להם. אז תנו להם לעצבן אתכם על מלא, עם שירים דבילים על הסופר-שוטר של מיאמי או על הנמר שיר-חאן שהפך לקיסר, ואפילו על רוצחי ג'ודו ומפלצות סתמיות. זה קמאפי, זה מגעיל, זה מצחיק, אבל זה עשוי טוב ומשובח.

אלבומים מעולים נוספים:
Havok – V
Sylosis – Cycle Of Suffering
Warbringer – Weapons of Tomorrow
Ulcerate – Stare Into Death and Be Still
Persuader – Necromancy
Unleash The Archers – Abyss

ראובן שליט

Odraza ‎– Rzeczom

נדיר מאוד שסצנה לאומית מסוימת הופכת כמעט לתו איכות אוטומטי. אולי זה היה כך בתקופות מסוימות כשההוצאות היו ספורות ופורצות דרך, הז'אנרים טריים והאינטרנט עדיין בחיתוליו. במבט לאחור כך כנראה היה עם הוצאות בלאק נורבגיות בתקופת השיא של הגל השני. המוכרים בחנויות לא היו צריכים להתאמץ הרבה. הם היו לוחשים "זו הוצאה מנורבגיה" באוזנו של חובב הבלאק שאתרע מזלו, והמסכן שנכנס לחנות אולי סתם להגיד שלום, מצא את עצמו כמעט בעל כורחו עם ארנק קל יותר ועם עוד דיסק/קלטת לאוסף. לכן היום כשהבלאק כל כך מגוון, נפוץ בכל קצוות הגלובוס ומוציא כמויות עצומות של הוצאות בשנה, העובדה שפולין הפכה לכמעט תו איכות בז'אנר, זה בהחלט מטורף.

האלבום השני של הצמד מקראקוב היא הוצאת הבלאק הכי לא בלאק ברשימת אלבומי השנה המורחבת שלי. עושר ההשפעות שמתרחב לא רק מעבר לבלאק אלא מעבר למטאל, הרמה הטכנית בכתיבה ובביצוע ובמיוחד בגזרת התופים, האווירה האקלקטית במובן הכי חיובי של המושג, כל אלו בוראים אלבום שהוא עוד הוכחה נפלאה לגדולה של סצנת הבלאק הפולנית עמוסת ההוכחות.

Black Curse- Endless Wound

בקרב לא מעט ממבקרי המוזיקה בז'אנר ואף בקרב סתם מאזינים, יש איזו דעה קדומה נגד הרכבי-על, וכמו לגבי כמעט כל דעה קדומה, הדבר האמתי היחיד שאפשר להגיד עליה היא שלפעמים היא מוצדקת, ולפעמים – כמו במקרה שלנו – היא הדבר הרחוק ביותר מהאמת.

אז מה בעצם קורה כשגיטריסט Blood Incantation, המתופף של Khemmis, הבסיסט של Primitive Man והסולן של Spectral Voice מחליפים תפקידים ונפגשים לעשות מוזיקה מהתהומות הכי עמוקים של הנפש היצירתית שלהם?! קורה שנולד בשעה טובה וחשוכה סופר-הרכב למשפחת הסצנה המטורפת והייחודית של דנוור קולורדו. אלבום הבכורה של Black Curse שנקרא Endless Wound מאגד בתוכו את האיכויות של רוב להקות המקור ושובר למאזין או למאזינה את הפנים עם War-דת'-דום מלוכלך, סלאדג'י ואווירתי כמו טיול מאורגן בחדרי מתים שהקירור בהם התקלקל לפני יומיים.

Eternal Champion – Ravening Iron

החבורה הטקסנית המשוגעת היא אחת המובילות בגל חדש של להקות שהשיבו את חדוות ההאבי למטאל.Eternal Champion מובילה יחד עם התאומה Sumerlands והרכבים כמו Visigoth, Lunar Shadow הגרמנית ועוד… את התחיה של המטאל המסורתי בשנים האחרונות. אין לי ספק שהפופולריות של הפאוור-האבי מתחילת המילניום הנוכחי עם להקות כמו Sabaton ו-Grand Magus, חזרתו של הדום ובכללו גם זה האפי והמסורתי לקדמת הבמה, וביטויי הפוריות של ממותות הז'אנר כמו Iron Maiden, ,Judas Priest ,Satan Saxon ועוד… שלא נכנעות לעשרות שנות קיום, כל אלו לא יכלו שלא להוביל לדור שלם של מטאליסטים שהחליטו לחזור לחקור את היסודות ולבנות עליהם משהו חדש שנשמע 2015 ו-1980 בעת ובעונה אחת.

האלבום השני של האלופים הנצחיים – Ravening Iron מתהדר לא רק בעטיפה סקסית בסגנון הפנטזיה של שנות ה-80, אלא גם בריפים שיהפכו כל חובב אולד סקול למאזין שמח מאוד, טאצ' מודרני בכתיבה ובסאונד וווקאלס בסגנון כמעט גותי ופוסט-פאנקי מגרונו של Jason Tarpey שאיכשהו מתחבר באופן מושלם לאווירת קונאן הברברי של הלהקה.

אלבומים מעולים נוספים:
Havukruunu – Uinuos syömein sota
Cryptic Shift – Visitations From Enceladus
Inquisition – Black Mass for a Mass Grave
Dumal – The Confessor
Feral Light – Life Vapor
Cirith Ungol – Forever Black
Selbst – Relatos De Angustia

יוני אורן

Enslaved – Utgard

״ראובן, יצא חדש לאינסלייבד שאתה צריך לכתוב עליו״ אמרתי לעמיתי למגזין חובב ה-Black Metal. הוא השיב לי ״נשמע מספיק פרוג בשביל המחלקה שלך״. קטן אמונה, האזנתי לאלבום הזה בציפייה ל-Black Metal ויקינגי מהגל הראשון בנורווגיה וזכיתי לשמוע את אחד מאלבומי ה-Progressive Metal המעניינים יותר ששמעתי השנה. אמנם האלבום אכן מהול ברגעים ויקינגים ובנימה של Black Metal שאי אפשר להתבלבל במקורה, אבל נראה שכבר שנים שהלהקה החליטה לקחת צעד משמעותי אל תוך סאונד יותר נקי, לחנים יותר מלודיים ומתוחכמים ואל נושאים פחות שטניסטיים. אם יש משהו שזכיתי לו השנה זאת הבשורה ללכת ולבדוק אחורה בדיסקוגרפיה של Enslaved כי אין ספק שאם את הפנינה הזאת תפסתי, פיספסתי אוסף פנינים אחרות.

Diabulus in Musica – Euphonic Entropy

בשלב מוקדם מאוד של השנה הספקתי לקבל את הוצאת ה-Symphonic Metal שאמנם לא הייתה מושלמת לגמרי בעיניי, אבל בהחלט סיפקה הרבה מהרעב לתת-הסוגה למשך זמן רב. בניגוד להרבה להקות סימפוניות שלוקחות את ההשפעה הקלאסית של הסוגה למקום קליט וקליל עד בואנו פופ, Diabulus in Musica פעם נוספת מתעקשת להשאיר ואף להבליט את המטאל. הדיסטורשן והתיפוף חדים וקיצוניים, הגראולים חייתיים והתזמורת מפותלת ומתוחכמת. על אף רגעים קלים ״דלי תקציב״ שמבצבצים מדי פעם, השירים עצמם כתובים מעולה, המוזיקאים עושים עבודתם נאמנה וכל שנותר הוא לקוות שאת האלבום הבא של הלהקה תלווה תזמורת סימפונית אמיתית כדי שנהיה מסופקים מעל לכל ציפייה.

Killer be Killed – Reluctant Hero

לא משנה לי מה. לא משנה לי איפה. לא משנה לי כמה. לא משנה לי איך. אם מדובר בחומרים חדשים של ה-supergroup המוצלח Killer be Killed אני אגיד יפה תודה ואקח את מה שנותנים לי. אחרי שבשנת 2014 הם הפילו עלינו אלבום בכורה מצוין, חיכיתי בשקיקה לגלות שלא מדובר על איזו יציאה חד פעמית ומשהו שעומד להיעלם. השילוב בין Greg Puciato מ-Dillinger Escape Plan, בין Troy Sanders מ-Mastodon, בין Max Cavalera מ-Soulfly ובין Ben Koller מ-Converge הוליד משהו שהמטאל עוד צריך ללמוד לעכל ולהבין כשסימנים של Progressive Metal, Sludge ו-Groove Metal הולכים יד ביד עם Hardcore Punk, Crust Punk ואפילו Punk Rock לפרקים. השילוב בין שלושה זמרים מוצלחים (כל אחד בתחומו) וארבעה מוזיקאים מאיזורים שונים של המטאל וה-Hardcore מביאים משהו אלטרנטיבי מעניין ופורץ דרך.