מהגיהנום באהבה – Hellfest 2013 חלק ב'
אחרי שחזרתי ב 2 בלילה בלילה שאתמול, הלכתי להתקלח ולגלות שהסטיגמות על הרגלי ההגיינה של הצרפתיים אכן נכונות, אחרת אין לי הסבר איך מתוך פסטיבל של בערך 40,000 איש אני מרגיש לבד במקלחות בסוף היום הופעות. אז או שזה כמו בוואקן והם באים לשם לצחוקים או שריח אצלהם זה עניין משני. כששכבתי באוהל עיכלתי קצת מה שהלך היום ודי הבנתי את הפרנציפ של הדברים – או שאתה נקרע פה בהופעות ללא מנוחה, או שאתה יושב ומסתלבט בקאמפ כל היום. נכון, ככה הולך כל פסטיבל בערך אבל פה החלוקה הייתה עוד יותר קיצונית עקב ריבוי ההופעות. מכיוון שהגעתי לשם עם רשימת להקות מסודרת ובמטרה לראות כמה להקות שאני מאוד אוהב החלטתי שאני אשתדל להקרע, אבל אדע גם לוותר שצריך וכך גם המשכתי ביום השני, יום שחשבתי שיהיה קליל יחסית אבל היה קורע לא פחות, עם דגש גדול על ההארדקור והפאנק שכיככבו אצלי ברשימה.
היום השני – שבת 22.6
אז שוב לירן העיר אותי, וטוב שכך כי עם האטמים והכיסוי עיניים והמזרן הממש נוח שלי לא היה ממש סיכוי בעולם שאני אתעורר בשום צורה אחרת. שוב ישבנו להכין קפה שחור, והפעם גם כיבדנו את החברים החדשים שלנו מנורבגיה. שזכור לי מהם בעיקר שהיה להם מבטא אנגלי כבד וחיבה גדולה לקפה המחורבן שלנו 🙂 לאחר מכן נגררתי אחרי לירן וכהנא להופעה של Skindred שהאמת שלא הכרתי אותם קודם, או ששמעתי לרגע וזה לא עניין אותי מעבר. אך מכיוון שלא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות והייתי פתוח להצעות זרמתי על העניין. לאחר איחורון של 10 דקות לצלילי INTRO של "האימפריה מכה שנית" שכבר השאיר לי טעם טוב הלהקה עלתה להופעה. הסולן של ההרכב בהחלט יודע להפעיל קהל בצורה נהדרת כשהוא גרם לקהל להזיז את הידיים, לצעוק כל מיני דברים וגם להוריד את החולצה בזמן גשם(אם זה כבר לא זרמתי, דלקת ריאות בפסטיבל זה לא מגניב והרגשתי שאני מתקרב לשם)אני עדיין חושב שיש להקות שמשלבות מטאל ורגאיי/מטאל וסקא יותר טוב מהם, אבל היה די כיף. קצת חבל שהסט התעכב בשל תקלות טכניות, אבל בהחלט נשארתי עם טעם טוב.
אז היה לי ברשימה כמה להקות, עם דגש על "אז היה", בסופו של דבר תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ועם תיכננתי לראות כמה להקות אחרי Skindred בסופו של דבר העדפתי לנוח ולהסתובב במטאל מרקט במקום. בשלב מסוים פגשתי את הילה, ידידה מהארץ וישבתי לאכול פלאפל אצל דוכן שעל פי השמועה היה לו דגל חמאס או משהו בסגנון אבל הייתי רעב מדי בשביל עקרונות וחקירות צדק. התיישבנו לאכול תוך כדי שאנחנו שומעים את P.O.D שאליהם דווקא די רציתי ללכת סתם בשביל לטייל בנוסטלגיה אבל הסתפקנו בהקשבה להם מרחוק כש Youth of The Nation ו Alive מקרקרים להם ברקע והאמת שזה די הספיק לאותו רגע. להופעה הבאה גם לא ממש תיכננתי ללכת אבל זרמתי עם העדר ל Warzone ואל עבר הופעה של
The Casualties להקת סטריט פאנק מגניבה שמעולם לא ממש התעמקתי בה. שוב אזור ה Warzone שזה בעצם הבמה של הופעות הפאנק וההארדקור היה די צפוף אבל בניגוד להופעה אתמול של Sick of It All היה כמה אזורים פנוים והגענו בזמן קצת לפני תחילת ההופעה לכן תפסנו מקום בצד. לכל הקוראים כאן שלא יודעים מה זה סטריט פאנק, מדובר בתת ז'אנר של הפאנק רוק שהוא טיפה'לה יותר מלוכלך ועצבני וצמח לו בעיקר באנגליה, מין הארדקור בריטי מוקדם שהתפתח עם השנים לתת זרם בפאנק רוק. החבר'ה ניגנו את הז'אנר על הצד המהנה ביותר שלו והאמת שהסולן הנובח שלהם גרם לכל העסק להישמע קצת כמו בלאק חורני או הארדקור מטאל עם השירה הנובחת והעצבנית שלו שאפשר אפילו להגיד שהייתה גראול. המון שירים שלהם התחילו כמו כמו Aces High של Iron Maiden וכנראה שהלהקה גם שמו לב לזה כי ברגע שלבסיסט שלהם נקרע מיתר וההופעה התעכבה הם פצחו בקאבר ספונטני לשיר עם הסולן המתופף והגיטריסט.
קצת לפני הסוף תפסתי את הילה ואת דוביק והמשכנו לתפוס מקום לקראת ההופעה הקרבה של Coal Chamber בבמה המרכזית בזמן שהחברים שלנו תמכו בחתי המתופף של Viscera Trail והלכו לראות את Equallibrium שבה הוא מתופף גם כן ומנגן לשם שינוי קצת פולק מטאל אגרסיבי. אז למי מכם שלא בילה את נעוריו בעת פריחת הניו מטאל בראשית שנות ה-2000' CC היו ההרכב הראשון הידוע של Dez שמוכר לרוב המטאליסטים בתור השואג בהרכב המטאלקור Devildriver. רבה הייתה ההתרגשות כשההרכב ניגן את הלהיט Loco וכל הקהל קפץ ושאג בפזמון כולל אני שחוץ מ Loco לא הכרתי ממש אף מילה שם. בזמן ההופעה התחילה לה תופעה הזויה; שמנו לב שהגיטריסט מפיל כל הזמן את הסטנד של המיקרופון שמולו, תוך כדי שהבקליינר הצרפתי עושה שמיניות בשביל להרים אותו ולהדביק את מה שנשבר. אז אם בהתחלה חשבנו שזה מקריות בפעם השמינית בערך שזה קרה כבר הבנו שיש פה קטע. המתופף במקביל זרק מקלות תופים מסביב לבמה והריץ את הבקליינר שלו ונתן לו מכות על היד כשהוא בא לחזק לו את הסנר בין השירים ולמרות שזה היה מבדר מאוד זה היה קצת לא יפה. המשכנו להנות בהופעה עם Fiend ועוד שירים שלא זיהיתי ואני גאה לספר ש Dez מפחיד אותי כמעט כמו שהוא הפחיד אותי בכתה ט' כשצפיתי בו בשעות הלילה בMTV 2 בקליפ של LOCO. עדיין יש לו שואו פסיכי, מראה של נרקומן רעב וקול אדיר. בניגוד להמון להקות ניו מטאל שמרגישות כבר כחלטורה זולה CC יכולים מבחינתי להמשיך מהיכן שהפסיקו שכן הנישה האפלה שלהם בז'אנר לא מוצתה עד הסוף.
משם המשכתי להופעה של Bury Your Dead שמשום מה אני תמיד מבלבל בינם לבין The Agony Scene שהם להקה הרבה יותר טובה והרבה פחות גנרית. אבל ניחא, BYD השתדלו ונתנו הופעה מיטבית, אז גם אם מוזיקלית הם מטאלקור הארדקוריסטי די יבש הצלחתי להנות לי משניים-שלושה שירים. הלהקה הכריזה שהיא מנגנת שירים ישנים(שמהם קיוויתי שאני אזהה כמה – כי עדיין חשבתי שהם הלהקה הלא נכונה) והסולן סיפר לנו בגאווה שהוא מורה ושזה הקריירה הצדדית שלו בקיץ בזמן שכולם בחופש. בשלב הזה העניין שלי די נאבד והחלטתי לחסוך כוחות לדברים מעניינים יותר ולמרות שלא היה לי שום דבר טוב באמת לראות, החלטתי לשכב לנמנם בדשא שמול הבמות המרכזיות ועל הדרך לנסות לראות הופעה של Parkway Drive שהפתיעו אותי בהופעה ממש ממש מוצלחת, הקהל הצרפתי קיבל אותם בהמון חום, והכיר את החומר היטב, ואני התרשמתי בעיקר מההופעה והאיכות של המוזיקה, גם אם אני לא ממש מתחבר לז'אנר. ואולי אפילו קצת הצטערתי לרגע שפיספסתי אותם בארץ.
החבר'ה מאוסטרליה היו בשבילי רק דרך להעביר את הזמן עד הסיבה האמיתית שלשמה הגעתי לבמות, ולעוד להקה שפיספסתי בארץ ודי הצטערתי על זה, פאקינג Down. למרות שהלהקה הזאת היא להקת על שמורכבת מחבורה של כשרונות גדולים, אין ספק שהכוכב האמיתי היה ועודנו Phil Anselmo, הסולן האגדי של להקת Pantera ז"ל. כשהוא מוביל את ההופעה ואני מצלם אותו בשבעים אלף פרצופים, פוזות הזויות, דפיקות מיקרופון בראש, סקס פקטיבי על הבמה עם בובה מתנפחת שמישהו זרק לעברו והצקות לחברי הלהקה היה ברור כשגם כשהוא לא שר הבנאדם הוא הצגה מבדרת מאוד של איש אחד. אז אחרי שהוא הקדיש שיר לדיימבאג ז"ל, זכינו להקדשה של שיר ל Jeff Hanneman ז"ל שאותו הכירPhil אישית, התייחסות שניה בפסטיבל למותו לאחר שערב קודם לכן בהופעה של ATG הם ניגנו לכבודו את הקאבר שלהם ל Capture of Sin. אבל בחזרה ל Down, למרות שזו הפעם הראשונה שאני רואה את הלהקה, הרגשתי כאילו זו לא ההופעה הראשונה שלי שלהם. אולי ניתן לזקוף את זה לעובדה שהם נשמעים מיליון דולר או אולי סתם לזה שאני מכיר את החומר ממש טוב, אבל משהו בביצועים היה אותנטי במאה אחוז להרגשה של האלבום. לקראת סוף ההופעה Anselmo הודיע שלצערם הם יחליפו מחר את החברים שלהם מ Clutch שכן אביו של הסולן נפטר והם ינגנו במקום הלהקה בסט שני שיהיה מחר . כמו כן הוא עידכן שעד אז יש מצב שנראה אותו בין לבין מסתובב רואה הופעות ושותה בירה. אף אחד לא תיאר לעצמו שבאמת נראה
אותו. אבל זה כבר בחלק ג'…
לצפיה באקט עם בובה מתנפחת ושיר על הדרך
בהמשך ליום הדי עצל שלי(סה"כ 6 להקות עד כה כן? והשעה 17 אחה"צ) תהיתי אם ללכת להתפרק באוהל שלי לאיזה שנ"צ עד להופעה של Converge ב21 בערב או שאולי עדיף שאנצל את העובדה שאני בפסטיבל ואסחוב כמה שיותר. אז החלטתי ללכת על אופציה ב' וזה שמצאתי את החבר'ה אחרי שהייתי במשך איזה 3 הופעות לבד די עודד אותי לעניין. אז זרמנו ל A Day To Remember שבעיקר רציתי לראות בשביל לענות על השאלה הנצחית אם אני דומה לסולן שלהם או לא. אתם כבר תחליטו. את רוב ההופעה העברנו בהתגברצות בצד ובעיטה בכדור מתנפחים ענקיים שהביאו כמה חבר'ה ונבעטו לקהל ובחזרה.
אחרי שצפינו בניחותא בהופעה מהצד ובעיקר שתינו בירה, חזרתי למחנה בשביל לשים את השקיות עמוסות התקליטים שלי בצד ומהר מיהרנו לחזור בשביל לצפות ב Red Fang שגם עליהם תיכננתי לוותר ולשמחתי החלטתי שלא שכן מדובר בהרכב מופלא שגם עליו לא עשיתי מחקר מעמיק מספיק לפני. אז אני בטוח שרוב הקוראים פה שמעו אותם כבר ממזמן אבל אני לא הפסקתי להתפלא מהמוזיקה שלהם, שהיא מין Stoner אגרסיבי ומטאלי אבל אם זאת חביב ביותר עם אדג' רוק אנד רולי בועט. כל כך התלהבתי שאפילו הלכתי באמצע ההופעה לחטוף את התקליט שלהם מהמטאל מרקט ואפילו לחזור ולשמוע את הסוף של ההופעה. הסט היה די קצר אבל הספיק בשביל לקנות אותי, הם עשו מה שהם עשו נהדר והרוויחו מעריץ חדש.
Red Fang – Crows in Swine + new song
משם המשכנו אל Converge הסיבה העיקרית שלירן הגיע עבורה לפסטיבל ולהקה ענקית שלצערי קהל המטאליסטים בארץ קצת פחות מכיר אותם. אם הבלאגן שעושים Dillinger Escape Plan נוגע במטאל, אז Converge עושים בלאגן די דומה רק עם טון יותר הארדקוריסטי ומלוכלך. משהו מופרע שנע בין הארדקור, לגריינד, למטאל וקראסט לג'אז ועוד המון דברים אחרים. אם בבית התקשתי להקשיב אליהם עם עצמי, בהופעה חיה התגובה היחידה שיכולתי למצוא לכאוס המוזיקלי הייתה מבחינתי להיכנס לפוגו, ועשיתי את זה בכל הכוח. כשאני במערבולת של מכות נפילות ואנשים מעופפים המוזיקה נראתה לי הגיונית יותר פתאום. באשר למה שהלך על הבמה – הסולן Jacob עושה מה שהוא עושה כבר הרבה זמן אבל התזוזתיות שלו והתשוקה המטורפת להופעה שלו היא דבר שאפשר רק לקנא בו. וזה לא ששאר הלהקה עמדו במקום – ההרכב הופיע מכל הלב כולל הגיטריסט שהקפיץ את הגיטרה באויר ולא הפסיק לפרוט וזעם ושאר הלהקה שהגישו בצורה הכי אלימה שיש את המוזיקה הבלתי מתפשרת שלהם. יצאתי חבול קלות ובלי הצמיד VIP שלי שנקרע מהבלאגן, אבל נהנתי כמו שלא נהנתי כל היום. להקה מפרקת לאנשים עם ראש פתוח.
אז אחרי שהייתי שבור קלות, הלכנו שוב לאכול וחזרנו להופעה של NOFX שזו כבר הפעם השניה שאני רואה אותם, והלוואי שזו הייתה הפעם העשירית כי אם יש מילה שמתארת את הלהקה הזאת זה רק "כיף". הלהקה הזאת, אחת מענקיות ה Punk Rock של הניינטיז ושנות ה-2000' ידועה בהופעות המצחיקות שלהם ובמוזיקה ההומוריסטית שלהם, שהיא על הדרך מדגם מייצג מאוד של כל מה שטוב בפאנק רוק מודרני שלא לוקח עצמו ברצינות יתרה. על הבמה נתלה מהקלידים דגל גאווה קטן ביחד עם שלט שהיה בצד השני, תמיכה של הלהקה בנישואים החד מיניים(שהצעת חוק שקשורה אליהם עברה בקונגרס האמריקאי או עמדה לעבור באותו זמן) מייק הסולן והמנהיג צחק עם הקהל הצרפתי לאורך כל הדרך ובעיקר עליהם ועל הדרך עקץ להקות מטאל, הציע הצעות יעול לפסטיבל("למה שלא תוסיפו O בסוף? Hello Fest נשמע הרבה יותר נחמד!") ליכלך עלKiss ועל כל מה שסביבו ולא לקח ברצינות יתרה שום דבר. קצת הציק לי שהרגשתי רוב הזמן שפרט לי ולחברים מישראל אף אחד לא באמת הכיר את השירים שהיו פרט ל Champs Elysees או "שאנז אליזה" שהם העם היחיד בעולם שיכול לשיר אותו מההתחלה עד הסוף. זה לא ממש חוכמה להגיד שנהנתי כי זו אחת הלהקות שגדלתי עליהן והאמת? אלא אם אתה ממש לא רוצה להנות, די קשה לא להנות בהופעה של NOFX ולא משנה אם אתה פאנקיסט, מטאליסט, ג'אזיסט או קוריסט. חבל שזה נגמר כל כך מהר.
התנגשות די מבעסת הייתה ההופעה של Kiss שהתחילה באמצע ההופעה של NOFX והייתה הופעה שדי רציתי לראות. למזלנו הספקנו לצאת מההופעה ולהספיק לראות חלק מהמופע הסופר פומפוזי שאירגן לנו חיים וייץ ולהקתו. מה בתפריט? תקציב פירוטכניקה של מדינה קטנה, פול סטנלי באומגה מהבמה למגדל הסאונד, ג'ין סימונס ואייס על במות מרחפות מעל לראשים של הקהל ותותח שיורה קונפטי נוראי שהתפזר אח"כ במהלך כל הפסטיבל באויר ובטוח הכעיס איפשהו את Joe מ Gojira. אבל פייר? השואו הזה זה חלק ממה שמחזיק את הלהקה הקשישה הזאת בחיים וגורם לשואו שלהם להיות מופע בלתי נשכח. ואני שמעתי חצי God of Thunder ואת Detroit Rock City ו Rock N Roll All Night אז על מה יש לי להתלונן?
אם את Kiss עוד הרשתי לעצמי לפספס מבלי להצטער על זה יותר מדי הלוואי שיכולתי להגיד אותו דבר על Korn שהיא אחת הלהקות ניו מטאל שגדלתי עליהן ויש לי אליהן מקום חם בלב עד היום הזה. מרחוק שמעתי גם שהסטליסט כלל שירים ישנים שאני אוהב מה שעוד יותר ביעס, אבל זימזמתי את השירים בשקט והמשכתי לעבר Bad Religion עוד להקה שגדלתי עליה ומבחינתי אחת הלהקות היותר טובות שישנן. מין להקה שכמעט כל מה שהיא עושה הוא טוב, ולמרות שהמוזיקה שלהם נשארת די זהה במהלך השנים הם עדיין מספקים כל פעם מחדש מנה הגונה של פאנק רוק נותן בראש עם ערך מוסף.
זכרתי שהם להקה לא צעירה, אבל הסולן Greg Graffin ממש נראה לי כמו איזה מורה עם ז'קט פולו שחור וראש מקריח וזה כבר קצת הכניס אותי לדכאון. מדכא לראות להקה שאתה אוהב מזדקנת בצורה מכוערת אבל מראה בהחלט עלול להטעות ומהר מאוד הבנתי שטעיתי. הקול שלGraffin אף פעם לא היה הקול הכי יפה, יש בו אפילו משהו מונטוני ומעייף טיפה אבל הוא מוביל את ההמנונים עמוסי המלודיה של הלהקה ועושה אותם מי שהם בדיוק כמו שהם נשמעו לפני 20 שנה. לצדו היו על הבמה הגיטריסט Brian Baker שנראה קצת אדיש ולעין בלתי מיומנת הוא אולי נראה כמו סתם גיטריסט קשיש, אבל הבן אדם אחראי על כמה מההרכבים החשובים בהארדקור המלודי של שנות ה-80' , לצדו היו הבסיסט המייסד Jay Bentley ו Mike Dimkich שנראה קצת כמו היפסטר לא קשור החליף כגיטריסט שני את Greg Hetson הגיטריסט הנוסף שלא נסע עם הלהקה לחו"ל ונשאר בבית יחד עם הגיטריסט השלישי Brett Gurewitz אבל עזבו אתכם מהגיטריסטים, המתופף Brooks Wackerman עשה בעיני יחד עם Graffin את ההופעה. הבחור איתם סה"כ מ2001 אבל התיפוף שלו לא פחות מפנומנלי.
אפשר להבין שבסופו של דבר הדבר האחרון שאפשר היה להגיד על הלהקה זה שהם עייפים, בשעה וקצת של סט הם עשו 19 שירים רובם ללא הפסקה בין לבין ועם המון המון אנרגיה חיובית. כמו במקרה של NOFX ההרגשה העיקרית שלי הייתה כיף, מדובר בשירים ששמעתי עשרות פעמים ולמרות שאת רובם לא ידעתי לדקלם המלודיות נשמעו מוכרות מאוד. שוב קצת ביעס שדיקלמתי את השירים שכן הכרתי עם עצמי בעיקר והקהל לא שר בכלל, אבל זה המחיר של הופעה בצרפת ב2:30 בלילה. אז אחרי ההתבדחות על השעה הם ניגנו קאבר ספונטני מאוד ל Detroit Rock City בסתלבט שכזה על Kiss ואחר כך בשיר הראשון בהדרן קפצו להם להופעת אורח בלתי צפויה Fat Mike מNOFX שהראה שהוא יודע לנגן תו בודד על הבס ו Melvin הגיטריסט שלהם בא למחוא לו כפיים ו Greg הסולן מנצח מעליהם ושואל את הקהל "כמה פאנקיסטים צריך בשביל לנגן שני תווים?" לאחר מכן הם ניגנו עוד שיר וההופעה נגמרה לה. היו עוד המון שירים שרציתי לשמוע ולא נוגנו אבל עשיתי בראש וי עצבני נוסף על להקה שתמיד רציתי לראות ועכשיו זכיתי סוף סוף. סיום אנרגטי ליום שהתחיל בלי שום תכנון אבל זרם לכמה הופעות ממש מהנות. ועכשיו נשאר רק ללכת לישון לקראת היום האחרון – והחשוב ביותר עבורי.